עדות מימי השבר / נילי בן ארי

 

מבצע מרגש של איסוף פריטים מימי השואה שנערך בקיבוץ טירת צבי הקים לתחייה סיפורים ודמויות מקהילות ישראל של אירופה הבוערת. מבין המכתבים והחפצים נשמע קולם של אלה שהיו ואינם עוד 

  

ביום ה', כ"ח בסיון, התקיים בטירת צבי מבצע 'לאסוף את השברים' מטעם 'יד ושם'. אוטובוס עם עשרים ושלושה עובדים מצוות הארכיון של יד ושם הגיע לקיבוץ כשברשותם מכונות דיגיטציה וסריקה משוכללות ומחשבים. הצוות כלל אנשי לוגיסטיקה, מראיינים, צלם וידיאו, אנשי מחשבים, מומחית לשימור נייר, אשת עדויות ועוד ועוד. ביניהם היו דוברי שפות רבות: גרמנית, ספרדית, יידיש, רומנית, צרפתית, פולנית, רוסית ואנגלית.

מול שתים עשרה עמדות שהקמנו התקבצו שבעים ותשעה חברים. היה מרגש לראות את הקהל הזורם לחדר האוכל ומתרכז בימי המלחמה ובחיים בגולה לפני המלחמה ואחריה. לפתע קמו לתחייה דודים ודודות, סבים וסבתות. יהודים מכובדים עמדו במדי הצבא הגרמני, מגודלי שפם ואוחזים בחרב… עלו זיכרונות מהקינדרטרנספורט, ממחנות העקורים. הוצגו מכתבים אחרונים שכתבו קרובי משפחה ממחנות המוות באמצעות הצלב האדום, תעודות שחרור מהמחנות, תעודות עולה, כתובות של נישואים מיד אחרי השחרור, טפסי אריזציה – אותם טפסים שעליהם החתימו הנאצים את בעלי החנויות שהוחרמו בצירוף חותמת הנשר וצלב הקרס. הובאו קופסת אתרוג שאחת מרגליה נשברה בהייגרלוך בליל הבדולח, ספל שבו שתתה חנה פלטיאל מעין הנצי"ב את הקפה הדלוח שחולק באושוויץ, סידור וחומש שלקחה איתה רוזי רייפן כשקפצה מהאונייה פטריה למים, ועוד ועוד זיכרונות מרגשים שהוצאו מהגנזכים הפרטיים. חברים מספר החליטו למסור את המקור ליד ושם ולקבל תצלום של התעודה או הפריט.

איסוף שברים

אביבה הלוי מטירת צבי ישבה כמה שעות עם אורית נוימן, ממנהלות הפרויקט, וכך היא מספרת:

במסגרת איסוף השברים, מסרתי ליד ושם תמונות רבות ומסמכים אשר בעוד חצי שנה יוחזרו לי על גבי דיסק. אני מרגישה שכך אני מנציחה את ההורים של הורי, הסבים והסבתות שלי, בצורה הטובה ביותר, ובמקום המתאים לכך, ביד ושם בירושלים.

רן בן נון ממירב הביא תעודה מכתה ה' שקיבלה דבורה רבינוביץ', סבתה של רעייתו, שהייתה תלמידה במחזור הראשון של סמינר בית יעקב שהקימה שרה שינרר. התעודה כתובה בכתב יד, ביידיש.

 

 

שושי גרוס מטירת צבי הביאה את הכתובה של הוריה. אסתר הרץ, אמה של שושי, נולדה בכפר ג'ולי שברומניה, ונלקחה עם בני משפחתה ב-1944 לגטו שבאזור. משם הם נלקחו לאושוויץ לחמישה חודשים, ומשם נשלחו אמא של שושי ואחותה למחנה עבודה בבית חרושת למחזור תחמושת על גבול צ'כיה, בסודטים. אביה של שושי, אריה ציקורי (ציגורי), התגייס לצבא ומשם נלקח לסיביר. אשתו הראשונה ובתו נרצחו באושוויץ. לאחר השחרור חזר כל אחד מההורים לעיר הולדתו. הם נישאו בקלוז' בשנת 1946.

ראובן אור סיפר על אביו, יליד ליטא, שבגיל צעיר נשלח ללמוד בישיבה, ובין דף גמרא אחד לשני, כשהוא רחוק מבית אביו, שרטט בעיפרון ובצבע את מחוז ילדותו. וכך העיד ראובן: "אבא נולד ב-1911, צום גדליה תרע"ב, בעיירה ריבעני (ריבענישקי בפי היהודים), כבן זקונים לאביו ראובן לייב ולאמו ביילה. בילדותו למד בבית הספר היהודי בעיירה ובהמשך עבר לישיבה בריגה. בהשפעת אחיו אברהם "נתפס" לציונות ובהמשך הועמד בפני ברירה אכזרית: ציונות או ישיבה! אבא בחר בציונות ובכך הציל את חייו. הוא עלה לארץ בשנת 1934 והצטרף מיד לקבוצת שח"ל ברחובות. בחנוכה תרצ"ה נישא לחנה לבית זופוביץ' (זרחי). שניהם היו בין העולים לטירת צבי בכ"א בתמוז תרצ"ז.

לוי גבעון מטירת צבי הביא משניות סדר זרעים שקיבלו הוריו, צבי ורוזי וינצלברג, ליום נישואיהם, מהסבא של רוזי. בשער הספר כתובה הקדשה של הסבא לנכדתו, ותוספות של אביו של לוי שנהג, כמו יהודים רבים במזרח אירופה, לרשום את שמות הילדים שנולדו לו על כריכת הסידור, החומש או המשנה.

ספר רופא הילדים

את "ספר רופא הילדים" שלח סבי, ר' משה דוד רוסין הי"ד, מביאליסטוק אל בנו, אבי, מיכאל יעקב, לתל-אביב. כותב סבא בהקדשתו:

ואני ואמך וכל משפחתנו מברכים אותך וזוגתך שיקוים בכם כל הברכות טובות, וד' הטוב ישלח במהרה בימינו גואל צדק ויבנה ביהמ"ק במהרה בימינו ונשמח כולנו יחד  בירושלים בעליית הרגלים, כברכת אביך משה דוד ואמך שרה לאה תח' עם אחיך ואחיותיך וכל משפחתנו יחיו. בעהי"ת יום ב' לסדר ראה תרצ"ב.

תוחלתו של סבא נכזבה: זוגתו של אבי חלתה בלידתה (ומכאן שם היילוד רפאל). היא החזירה את נשמתה לבורא מקץ שישה שבועות. כעבור שנה נשא אבא את אמי נחמה, שכשמה כן הייתה, נחמה לאבא וליתום רפאל, שעד מותה לא ידע (וגם אנחנו, אחיותיו, לא ידענו), כי היא אינה אמו יולדתו. וזאת לפי בקשתה.

סבא הי"ד עלה על המוקד ב-27.7.1941, יחד עם כל הגברים היהודים בביאליסטוק, כשפלשו לשם הגרמנים ימ"ש, אספום בבית-הכנסת הגדול, ושילחו בהם אש. סבתא שרה לאה נפטרה בגטו וזכתה להיאסף לקבר ישראל.

                                                       ספר רופא הילדים

                                                         מ. שטודענצקי 

ארצט ערשטער קלאססע אונד אַקושער אין ווארשויא

                                                             תולדות ימי חיי

הן זה כבר נהגו רבים מהמחברים להתיצב איש במבוא שער ספרו, לספר תולדותיו ותהלוכות חייו, לדעת  מה ראה על ככה לגשת אל המלאכה הזאת, וכמתכונתם עשיתי גם אני, ואען ואומר:

אני משה בן כבוד הרב ר' אהרן פאלאק ז"ל צ"ץ דק"ק זבארו; וממשפחת אמי, נין ונכד של הרב ליבש אייטינגער ז"ל, ראש הישיבה דק"ק לעמבערג… ואשב שמה לשקוד על דלתי התלמוד ופוסקים, עד שנת ה-17 לימי חיי, אז חלף עלי רוח אחרת, ואשים אל החכמות והמדעים פני, ואבוא לעיר וורשא לדרוש ולחקור בחכמה, בביה"ס אשר נקרא בשם ליצעאוס…

כאשר השלמתי חוקי שם… פניתי אל בימ"ד החכמה נקראה אלעקסאנדרנישע אוניוורזיטטט … החילותי ללמוד חכמת הרפואה והפילוסופיא… ואחרי שהוא נעתק מוורשא, שמתי פני אל ברלין הבירה המלאה חכמה ומדע מפה לפה… השלמתי חוקי בחכמת הרפואה, ובשנת ה' תקצ"ד 1834 נקראתי מפי חכמי האקאדעמיא בשם דאקטאר דער מעדיצין אונד כירורגיא … ומאז עד היום הנני עוסק בחכמה ההיא… וכעת שנת 1846.

 עתה אברך את ה' אשר עד כה היה עמדי, ואשר בעזרתו עשיתי חיל לקנות יד ושם בחכמה הזאת  כאחד הרופאים המלומדים אשר במדינה; והנני עוסק בזה זה עשר שנים לבקר בתי חולים ולהמציא למו רפואה…

 יושם לב  כי אליעזר בן-יהודה עלה ארצה בשנת 1882 והחל בה את מפעל "החייאת" הלשון העברית; הספר שלפנינו, 36 שנה קודם לכן, נכתב  עברית ונועד ל'עמך' היושב בגולה.

גילוי מאוחר

חוי בן שמואל מטירת צבי מצאה בעקבות ההכנות למבצע קרובי משפחה חדשים הגרים בארץ, צאצאים לבית טורטלבאום. לשם כך היא נעזרה בתמונות המצבה של סבא-רבה. לבסוף היא מצאה תמונה של משפחתה, וכך היא מתארת:

שבתי לארכיון עמוסת ניירת ותיקים מ'מסירת העדות' על אודות קורות חייהם של הורי ושל אברהם הבר הי"ד, ואז לפתע גיליתי על אחד המדפים בחדרי בארכיון שקית עם תמונות שנראתה לי לא מוכרת, כזו שטרם מיינתי בה את התצלומים. בתוכה מצאתי כמה תמונות יחידאיות, שלא ראיתי אותן מעולם. היה זה אוצר – בני משפחת טורטלטאוב, אחים של סבא ברוך.

 

שכנות בעת צרה

אבנר הס משדה אליהו שלח שני מכתבים מאת מרגרט שטוק שהייתה שכנתם הקרובה בפרנקפורט, וכך הוא מספר:

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה וההכבדה בתנאי החיים של היהודים, נאלצה משפחת הס המורחבת לעזוב את בירשטיין, כפר הולדתו של אבי, ולהתרכז בפרנקפורט העיר הגדולה. המשפחה המצומצמת עברה לגור בבית דירות  ((Obermainanlage 24. בין השכנים החדשים היו גם כמה משפחות מקומיות. אחת המשפחות הם זוג גרמנים, ג'וזף ומרגרט שטוק. ג'וזף היה איש מבוגר ומכובד הנשוי בשנית לאישה צעירה. בין המשפחות התפתחה ידידות אמיצה שנמשכה שנים והקשר בין שתי הנשים, מרגרט וסבתי אמה, היה קרוב במיוחד.

היו מספר אירועים על רקע אנטישמי במהלך השנים שבהם ניצל ג'וזף שטוק, השכן הקרוב, את קשריו הטובים ואת ההערכה שרחשו לו הגרמנים והצליח לסכל את המזימות כנגד שכניו היהודים. כל זאת עד לגירוש של כל יהודי פרנקפורט למזרח. במיוחד זכור לטובה סיפור שעבר במשפחה על יוזף שטוק שחסם בגופו את הפורעים של ליל הבדולח מלהיכנס לבניין. 

מרגרט הייתה אישה פשוטה וטובה והקשר עם הסבתא אמה (אסתר) מונצח גם בתמונות משותפות שלהן. אך קצרה ידה מלהושיע את חברתה הקרובה בימי החושך, בעת שמשפחת הס נאלצה לעזוב למזרח עד לגטו מינסק.

מרגרט שטוק שמרה על קשר מכתבים עם סבתא גם כשזו הייתה כבר בדרך למינסק הרחוקה, שממנה לא שבה. "שבורה" מהנתק ומהמתרחש בגרמניה, מתארת מרגרט שטוק במכתביה את המצב הקשה של מחסור גדול במצרכי יסוד ואת השנאה הגדולה שלה כלפי המשטר שהולך וצובר כוח והופך גם את חייהם של הגרמנים לגיהנום.

שמורים אצלנו מספר מכתבים שנכתבו ונשלחו על ידי מרגרט שטוק לאחותה של אמה הס, דודה של אבי מנחם הס, שחיה בלוס אנג'לס ושכתובתה הייתה ידועה לה. ממכתבים אלו ניתן ללמוד על הקרבה הרבה שהייתה בין אמה לבין מרגרט, ועל הפרידה המאולצת בין שתי המשפחות שהשפיעה קשות על מצב רוחה של מרגרט. במכתבים היא מתארת גם מצוקה בריאותית וחוסר עניין בחיים.

לא ברור איך הצליחה מרגרט שטוק להעביר מכתבים לתוך גטו מינסק ולקבל תשובות מסבתא על הלך הרוח והתנאים הקשים שם. יש רמזים ששני שומרים או בעלי תפקידים אחרים העבירו בתמורה לכספים או תכשיטים שהופקדו אצל מרגרט שטוק חבילות ומכתבים לתוך הגטו וממנו וכך אפשרו לשמור פרק זמן נוסף על הקשר ביניהן.

הקשר נפסק בנובמבר 1942 עם חיסול הגטו, את המכתבים מרגרט שלחה בשנת 1946 לארצות הברית, ומשם נשלחו המכתבים לאבא שלי בישראל. המכתבים שמורים אצלנו כעדות אחרונה מהורי אבי טרם נרצחו.

להלן חלקים מן המכתב:

גברת בקר היקרה אני מצטערת שאת כל כך חולה ושאת צריכה לסבול, הסבל הנפשי והאובדן המשפחתי מחמירים את אופן המחלה, את צריכה ללמוד לשכוח את הסבל, להסתפק במה שיש, לשמוח עם הלנה היקרה, הבעל שלך הוא אדם טוב, והחיים שם בארה"ב טובים בהרבה יותר מאשר פה. מאוד שמחתי שהלן מאוד עוזרת בהנהלת הבית כך שאת זוכה למעט שמחה ושאין לך בעיות כלכליות. אני מאוד מזועזעת מהגורל של אחיך, תמיד הטובים צריכים לסבול כל כך.

בנוגע למשפחת ברפמן, אני יודעת שלאדון ברפמן… היה עסק גדול עם הגסטפו והם הטרידו אותו כל כך שהוא נפטר, כנראה כתוצאה מההטרדה. אני רציתי לחסוך לך הסיפור העצוב הזה, אבל ממילא היה נודע לך, החיים היו בלתי נסבלים וגברת ברפמן ואלזה החליטו להיפרד מהחיים יחד…

משפחתי מהנואו איבדה את כל רכושה, כמה ימים לפני שהמשחררים הגיעו…

אני מאד מצטערת על יואכים היקר, שבתור נער כבר היה צריך לסבול. איך הגורל השפיע עלינו. היינו יכולים להיות מאושרים. הוא היה יכול להיות מרוצה ומאושר אם אשתו (?) הייתה נשארת איתו.

אם אהיה בפרנקפורט דמיין אבקר את הקברים של משפחת ברפמן כדי לראות אם הם במצב תקין. אני רוצה למסגר את הקברים (להעמיד מצבות), אבל אני  לא יודעת את ההוראות. אעשה לפי מה שאפשר ואצלם את הקברים לפני ואחרי. בינתיים אשלח לכם את המסמכים, ואני מאחלת לכם כל טוב, מרגרט שטוק.

מגן דוד מוצל מאש

גדי רייפן מעין הנצי"ב בא עם קרטון גדול ומסקרן, ובו מגן דוד מבית הכנסת בפלאואן. להלן סיפורו של החפץ:

אבי נולד בעיר פלאואן שבמזרח גרמניה. בסוף המאה ה-19 החלו להגר לעיר יהודים מפולין שהיו ברובם אורתודוקסים והקהילה מנתה בשיאה כ-1,000 יהודים. מתוכם, כ-70 איש השתייכו למשפחת רייפן המורחבת. הסבא, ר' אלימלך רייפן, שהיגר מפולין לגרמניה, היה מבית חסידי וציוני וכך חינך את צאצאיו.

הקהילה הקימה בית כנסת מפואר שהתפרסם בגלל הסגנון המודרני שלו, והגיעה לשיא פריחתה בשנות ה-30. עם עליית הנאצים לשלטון הייתה העיר מעוז של המפלגה הנאצית, וכבר בשנות ה-30 ביקר בה היטלר ימ"ש מספר פעמים. בליל הבדולח נשרף בית הכנסת (יש לי ספר ובו תמונות של בית הכנסת עולה באש).

היהודים שצפו את העתיד לקרות החלו לעזוב. חלקם לארה"ב, והציונים וביניהם הילדים של משפחות רייפן עלו ארצה כשההורים נותרים מאחור. אבי, אהרון, בן הזקונים, נשאר עם הוריו.

היהודים שנשארו בעיר, שמעולם לא קיבלו אזרחות גרמנית,  גורשו במסגרת גירוש ה"אוסט-יודן" לפולין. בשלב ראשון לעיירה זבונשין, ומשם לגטו בעיר טארנוב, שם אבדו עקבות ההורים. בשנת 1939 הצליח אבי לקבל סרטיפיקט וכך הגיע ארצה על סיפון ספינת המעפילים "טייגר היל".

בטיול שורשים בגרמניה בשנת 1989 פגשו הורי גוי גרמני, סטודנט שהשתייך לחבורה שחרתה על דגלה את נושא החרטה על מה שעוללה גרמניה ליהודים. אותו גוי, קאי זייפרט, שאני בקשר איתו גם כיום, בחר אז ללמוד על תולדות קהילת פלאואן. במהלך שנות ה-80 הוא פגש באקראי את ד"ר יעקב צור שהרצה לסטודנטים גרמנים על תחום התמחותו, תולדות היהדות האורתודוקסית בגרמניה. יעקב צור יצר את הקשר בין קאי זייפרט לאבי והתחיל ביניהם קשר מכתבים הדוק שעסק ברובו בטיפול בבית הקברות היהודי בפלאואן .

בעת הסיור בעיר, הוא אמר להורי שיש לו "הפתעה" עבורם. הוא לקח אותם לגוי מבוגר והנ"ל שלף ממקום מחבוא ויטראז' של מגן דוד ואמר להם שזהו שריד מבית הכנסת שנשרף בליל הבדולח.
במעמד מרגש זה הוא נתן את הויטראז' לאבא שלי, שכמובן לא ידע את נפשו מרוב התרגשות.

מאז ועד יום מותו, ה"מגן דוד" התנוסס לתפארה במקום בולט בביתו של אבי בקיבוץ עין הנצי"ב, וכל מי שנכנס ושאל זכה לקבל הסבר קצר ומרגש. עם פטירתו של אבי, ה"מגן דוד" עבר אלי ונתלה על הקיר במשרד שלי. גם כיום, כמעט כל מי שנכנס למשרדי זוכה להסבר על אודותיו.

בעבר שוחחתי עם קרובת משפחתי על האפשרות לתת את ה"מגן דוד" ליד ושם וזו אכן כוונתנו.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' באלול תשע"א, 9.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בספטמבר 2011, ב-גיליון כי תצא תשע"א - 735 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: