אפולוגטיקה כמו שצריך / ישראל לבקוביץ'

 

הרצון להגן על דברי חז"ל מביא לעתים פירות מתוקים ולעתים כאלה שהדעת לא יכולה לשאת. בין רמב"ן למהר"ל

קבר המהר"ל בפראג

שנים מחכמי ישראל הקדישו חלק ניכר מעיסוקם לאפולוגטיקה: ר' משה בן נחמן, הלא הוא הרמב"ן, מגדולי הראשונים; ור' ליווא מפראג, הלא הוא המהר"ל, מראשוני האחרונים.

הרמב"ן הקדיש חיבורים שלמים להגנה על דברי הקדמונים. חלק גדול מאוד מפירושו על התורה מוקדש להגנה על דברי חז"ל, בעיקר מהתקפותיו החריפות של ר' אברהם אבן עזרא. חיבוריו 'מלחמות ה" ו'ספר הזכות' נועדו להגן על ר' יצחק אלפסי, הרי"ף, ולהצדיק את דבריו כנגד משיגיו – הראב"ד ובעל המאור; ופירושו על ספר המצוות לרמב"ם נועד להגן על מניין המצוות של רבי שמעון קיירא, בעל 'הלכות גדולות', שהרמב"ם שם אותו ללעג. הרמב"ן עצמו מספר זאת לנו בהקדמתו להשגות על ספר המצוות:

אמר משה בן נחמן ז"ל: מנעורי גדלני כאב ומבטן אמי אנחנה, וגם עד זקנה ושיבה לא אניחנה, במדתי החזקתי ולא אזניחנה… ללמד זכות על הראשונים ולפרש דברי הגאונים.

גם המהר"ל עסק רבות באפולוגטיקה: ספרו 'באר הגולה' מוקדש להגנה על דברי חז"ל, אשר דבריהם לדעתו "הם סיני, כל הנוגע בם יָרֹה יִיָּרֶה אוֹ סָקוֹל יִסָּקֵל", וגם בשאר ספריו הוא מאריך להגן על דברי חז"ל, ומרבה להתקיף את ראב"ע וחכמים אחרים שהעזו לחלוק על דברי חז"ל.

הרמב"ן ומהר"ל עוסקים שניהם באפולוגטיקה, אולם ההבדל ביניהם רב עד מאוד.

אפולוגטיקה למען האמת אינה מילה מגונה, כפי שהיא נתפסת היום, ואף אינה בהכרח דבר לא נכון. לפעמים דווקא אפולוגטיקנים מגיעים לתגליות גדולות ונכונות בזכות ההתעקשות לנסות ולהסביר בכל מחיר. אלפי המתמטיקאים שניסו במשך מאות שנים לפענח את המשפט הגדול של פרמה היו גם אפולוגטיקנים (לפחות בעניין זה) משום שהם האמינו שפרמה לא אמר שטויות, ואם הוא מצא הוכחה למשפט המפורסם שלו הרי שהפתרון מתחבא במקום כלשהו.

הרמב"ן הוא אפולוגטיקן, אולי הראשון מחכמי ישראל שתפס לו מקצוע זה, אבל הוא עשה זאת מתוך תחושה עמוקה שיש בדברי הקדמונים אמת ששווה לעמול עליה, ולא מפני שהסכים לוותר על ההיגיון ולתרץ בכל מחיר. הוא מבהיר את דרכו בהקדמתו לספר המצוות במילים כה חזקות, שראוי לנו לעשותן עטרה לראשנו:

והנני עם חשקי וחפצי להיות לראשונים תלמיד, לקיים דבריהם ולהעמיד,
לעשות אותם לצוארי רביד ועל ידי צמיד, לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד.
אבחר דרכם – ואדע ערכם!
אך באשר לא יכילו רעיוני, אדון לפניהם בקרקע אשפוט למראה עיני.
ובהלכה ברורה לא אשא פנים בתורה,
כי ה' ייתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים.

המשפט האחרון הוא רב משמעות: אין להניח שרק אצל הקדמונים תשכון חכמה ואנחנו נבערים מדעת. לא כך הוא הדבר: ה' ייתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים.

אהבה מסותרה

ואכן, הרמב"ן נאה דרש ונאה קיים. לא רק בדברי הראשונים, כפי שהוא מכנה את הגאונים ואת הרי"ף (את עצמו הגדיר 'אחרון'), אלא אפילו באשר לדברי חז"ל, שעליהם נחלק הרמב"ן בפירושו לתורה פעמים לא מעטות. הוא לא עושה זאת בקול תרועה אלא בשקט ובאלגנטיות. לפעמים הוא מעדיף אפילו לא להביא את דעת חז"ל כדי שלא יצטרך לחלוק עליה במפורש (עיין למשל בפירושו לבמדבר כ' כ"א, והשוה לסוטה דף יח ע"א), אבל הוא שופט למראה עיניו. הוא האמין שדברי חז"ל אמת, אבל סוג אמת שאפשר להבין אותה, ולא אמת דוגמטית שאינה ברת הפרכה. הרמב"ן גם ידע לקבל את האפשרות שחז"ל לא צדקו בדברים שונים שאמרו בקשר לעולם המוחשי. יעוין למשל בתחילת פרשת תזריע, שם הוא מביא את דעת חז"ל בעניין היווצרות הוולד, ולאחר מכן מביא את דעת 'פילוסופי היוונים', ומקבל בשווה את שתי הדעות.

הרמב"ן ידע גם לחלוק כבוד לאחרים שלא הלכו בשיטתו. ראו למשל את היחס שלו לראב"ע – שנחלק על חז"ל פעמים מרובות, ואף לא חשך מהם את שבט לשונו. מבין כותלי פירושו של הרמב"ן ניכרת הערכה עצומה לפירושו של ראב"ע. הוא הכיר בגדלותו של ענק המחשבה הזה, למרות שלא הסכים עם דרכו. הוא אף מצהיר זאת במפורש בהקדמתו לתורה: "ועם רבי אברהם בן עזרא, תהיה לנו תוכחת מגולה ואהבה מסותרה".

שמעתי פעם בשמה של נחמה ליבוביץ ז"ל כמדומני שאמרה על דברי רמב"ן אלו "תוכחת מגולה ראינו, אהבה מסותרה לא ראינו…", אבל הדברים אינם נכונים. כמדומה שהלשון החריפה ביותר שנוקט רמב"ן נגד ראב"ע היא דבריו בפירושו לבראשית פרק מ"ו (טו): "וזהו זהב רותח יוצק בפי החכם הזה ממה שהשיב על רבותינו בעניין פינחס, וזולתו במקומות הרבה".

לכאורה דברים חריפים, אבל מי שיודע את המקור לביטוי זה של הרמב"ן יבין שיש כאן רמז מתוחכם: הוא מצטט משפט מדברי הגמרא בסנהדרין (דף צב ע"ב) המספרת שנבוכדנצר כה הגדיל לשבח את הא-לוהים, עד שתהילותיו של דוד המלך כמעט הועמדו בצל. אמר על כך רבי יצחק: "יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע, שאלמלא בא מלאך וסטרו על פיו ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים". עיון ברש"י על אתר יבהיר לנו שהביטוי 'זהב רותח' הוא גם ביטוי של שבח: כלומר, ראוי לסתום את פיו של נבוכדנצר, אבל צריך זהב כדי לסתום את פיו משום שהוא באמת שיבח תשבחות מעולות. זוהי גם כוונת הרמב"ן: ראב"ע שואל קושיות חמורות, אבל הוא מצא תירוץ שהוא 'זהב רותח' כדי לסכור את פי קושיותיו של ראב"ע. נראה לי שזו דוגמה טובה של תוכחת מגולה ואהבה מסותרה.

אגב, נראה מדברי רמב"ן כי הוא סבר שראב"ע אינו בקיא בתלמוד. בפירושו לשמות (כ, ז) הוא מגיב על ביקורת חריפה של ראב"ע כלפי חז"ל. ראב"ע אומר שם (פסוק א) על פירוש חז"ל ש'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו' כי אין הדעת סובלת כל אלה הדברים. ורמב"ן מגיב על כך ברמז עוקצני: "והטעם הזה, לא יסבול אותו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד". אבל למרות שידע שראב"ע אינו בקיא בתלמוד, לא זלזל בפירושיו לתורה מחמת כך.

מהר"ל לעומת זאת יורה את החץ ואחר כך מסמן את העיגול סביבו. כבר בהקדמתו ל'באר הגולה' הוא מצהיר שדברי חז"ל הם 'סיני', וכל החולק עליהם ראוי להיהרג. הם היו מלאי חכמה, אבל הדורות שבאו אחריהם הם 'ריקי החכמה ומחוסרי השכל', ועוד אמירות מן הסוג הזה שתכליתן ברורה: חז"ל היו מלאי חכמה ובינה, וצדקו בכל מקום, כל הסובר אחרת מהם – צרעת המינות זרחה במצחו (לשונו של מהר"ל שם). כדי לבאר את דבריהם הוא מוכן לטפס על קירות חלקים ולהתפתל בכל התפתלות, ובלבד להצדיק.

המהר"ל פיתח גישה שלפיה כל אימת שדברי חז"ל אינם מתאימים עם המציאות, צריך לומר שהם דיברו על 'פנימיות העניינים'. הם סיפרו על היתוש של טיטוס? זה לא היה באמת יתוש אלא 'כוח מחבל ומשחית'. ירושלים נמצאת באמצע העולם? – כמובן שאין הכוונה לירושלים הפיזית שנמצאת בעולם הגשמי, השפל והפחות, אלא לעניינים טמירים ועליונים. הם אמרו דברים בלתי אפשריים על עובי הרקיע ומהלך השמש? הם התכוונו לשורש הפנימי של הרקיע והשמש, ולא לעצם המוחשי. הם הרי לא ביזבזו זמן על המציאות הפחותה שלעינינו, רק בעולמות הגבוהים הם עסוקים.

הייתי רוצה פעם לשאול, לשיטתו של מהר"ל, מדוע דווקא ה'חיצוני, השפל והפחות' כל כך מורכב, כל כך מדהים וכל כך משוכלל? ומדוע דווקא השורש הפנימי של השמש, הירח, השמים וכל דבר שחז"ל עסקו בו – מתאים בדיוק מתמיה לתפיסה הפרימיטיבית ששררה לפני דורות, כשהמדע עדיין היה בחיתוליו? האם לא הגיוני יותר שהשורש הפנימי יהיה מוצלח לפחות כמו העטיפה החיצונית?

לשרוף את המתווכחים

היחס של מהר"ל לאלו שהעזו לחלוק על חז"ל – גם הוא בהתאם: מהר"ל שופך קיתונות של בוז על ראב"ע, הוא קורא לו 'מדיין עם עצמו' (כלומר: לא הבין כלל את דברי חז"ל, ותלה בהם בוקי סריקי), 'לא הבין דברי חכמה', 'מפני שרדפו אחר פשט הכתוב נהגו בתורה הפקר', 'תואנה הם מבקשים', ועוד מחמאות מן הסוג הזה.

אם לראב"ע יש לו עוד קצת כבוד, הרי שאת ר' עזריה דה רוסי בעל 'מאור עיניים' הוא מכנה 'המהביל עזריה מן האדומים' (נצח ישראל פרק ה), ובפרק ו' של באר הגולה הוא שופך את חמתו על ספרו וכותב "ארור יהיה היום אשר בו נגלו ונראים דברים אלו. איש אשר לא ידע להבין דברי חכמים, אף דבר אחד מדבריהם הקטנים, וכל שכן הגדולים, וכל שכן דבריהם העמוקים. איך לא ירא לדבר בחכמים, וידבר עליהם כאילו הם אנשים בדורו?! חבריו?! דבר זה לא היה בישראל עד הדור הזה". הוא מתקומם על ש'בדור הזה הפחות והסכל' עומד אחד מבני עמנו ושולח לשונו בקדושים, ועוד מעז להביא מחכמי האומות. ומה שמקומם אותו ביותר הוא שהלכו והעזו להדפיס ספרים ממין זה, אשר הם ראויים להישרף כספרי מינים.

בקיצור: סקילה ושריפה, דחייה גמורה. ראב"ע שוקל ממנו למטרפסיה, ור' עזריה מן האדומים חצוף שספרו ראוי להישרף. ועל מה? על ששאל שאלות קשות ונכונות בעניינים של כרונולוגיה? על שהעז להביא מדברי חכמי האומות 'הזייפנים וכותבי הפלסתר'? קשה עד מאוד לקרוא את דברי המהר"ל האלו. האם יש בכלל מה לקבל אצל מי שלא מוכן לשמוע שום דבר חוץ מהעמדה שקבע מראש? מה שמצער הוא שרבים מחכמי ישראל, עד ימינו, אימצו את העמדה המהר"לית, זו שמצדיקה מראש ובכל מחיר את הכתוב בספרים 'שלנו', והדוחה מראש ובכל מחיר את הכתוב בספרי אחרים – גם אם דבריהם אמת וצדק. ומכיוון שאי אפשר להתמודד עם המציאות – היא בורחת לעולמות אחרים, 'רוחניים' יותר כביכול, שם אפשר להמציא כל רעיון, בחינת הרוצה לשקר ירחיק עדותו.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  י' באלול תשע"א, 9.9.2011

פורסמה ב-8 בספטמבר 2011, ב-גיליון כי תצא תשע"א - 735, לא שחור-לבן / קולות מושתקים מן החברה החרדית ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. גלבוע פלבניק

    ייש כוחך על דבריך המעניינים ונהוקבים.

  2. גלבוע פלבניק

    והנוקבים…

  3. ראו מאמרו של ספטימוס http://tinyurl.com/culdvlw בנושא אהבה מסותרת.

  4. ישראל,
    לא מובן לי בדיוק על מה יצא הקצף, אם על הסגנון החריף והמבטל גישות אחרות הרי שהוא היה גם נחלת הרמב"ם (שייחס לא מעט דעות שלא מצאו חן בעיניו גם אם בצדק ברוב המקרים לדעתי, לחלושי דעת וכד') ועוד רבים רבים מהחכמים הראשונים.
    ואם על זה שלא קיבל את הגישות שמחוץ לחז"ל הרי שאין חילוק מאוד משמעותי מאוד בין הגישה שלו לבין זו של הרמב"ן.
    מכל הנ"ל יוצא שהקצף הוא על כך שהמהר"ל משתמש בסגנון חריף כנגד ה"משכילים" מתקופתו, ולא על עצם השימוש בסגנון החריף, האמנם ?
    אם לא אשמח לשמוע הסבר מדוע הסגנון המזלזל לעתים בדעות אחרות אצל הרמב"ם למשל כשר , ואצל המהר"ל מבוקר ?
    בתודה מראש.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: