אין 'מדינת כל אזרחיה' / שמואל טריגנו

 

דמוקרטיה קיצונית, הנעדרת מרכיב זהותי דומיננטי ונשענת רק על הזהות האנושית, מובילה בהכרח לטוטליטריות, או נעלמת מן המפה. הפוסט ציונות ירשה את הנגיף מן הבתר-דמוקרטיה האירופית, שהיא אנטישמית ביחסה ללאום היהודי

הפגנה בצרפת נגד ישראל

לזעזוע שנגרם בעקבות העלייה לשלטון של הבתר-דמוקרטיה והעמדת זכויות האדם כתחליף לזכויות האזרח – שעליהן עמדנו במאמר הקודם ('אימפריית זכויות האדם', גיליון פרשת עקב) – הייתה השפעה ישירה על היהודים ובמיוחד על ישראל.

היהודים היו אמורים להיות אזרחים אינדיבידואליים במדינות אירופה, אך השלטון הנאצי גזל את אזרחותם, גירשם ממקומם ושילחם אל השמד, כאילו היו שייכים לעם זר המפוזר בכל רחבי אירופה. להזכירנו, כל זאת קרה בעידן הדמוקרטיה, לאחר שהיטלר ופטן עלו לשלטון בעקבות בחירות ואישור של הפרלמנט. באותה עת התברר כי הדמוקרטיה עלולה להביא לטוטליטריזם.

עם איבוד הזכויות האזרחיות שלהם, לא נשארו ליהודים אלא זכויות האדם. אולם ההשמדה שבאה לאחר מכן הוכיחה שגם לזכויות אלו אין שום תוקף ויעילות אצל מי שנטול זכויות אזרח.

קרבן אדם

הטענה שגורל היהודים ביטא את כישלון החוזה החברתי הוכחה עם עיצוב זיכרון השואה בשנות ה-80. אירופה האשמה מצאה בתשובתה הזדמנות לחזור למקורותיה של הדמוקרטיה ושמה את הדגש על האדם, אשר הפך למקור הלגיטימיות והסמכות. הצעד הזה התאים גם לתהליך האיחוד האירופי אשר הזניח את האזרחות הלאומית בהחלשת מדינות-הלאום. כאשר האזרח הלאומי הורחק לשוליים לא נשאר על הבמה אלא "האדם", אשר נראה כקרבן האזרחי של מדינת הלאום.

ההתפתחות הזאת היוותה גם הזדמנות טובה לאינטלקטואלים המרקסיסטיים שהתפכחו מן הקומוניזם – האוטופיה האחרונה של העידן הדמוקרטי. הם נקטו אידיאולוגיה זו כדי לקום מחדש, באותה עוינות מקורית של המרקסיזם, כנגד האומה, המדינה והדמוקרטיה הליברלית. כך הם יכלו להיות לדמוקרטים מבלי לוותר על הרעיונות המרכזיים של המרקסיזם, בדרך אל האנטי-גלובליזם, הרב-תרבותיות, הפוסט-קולוניאליזם והפוסט-מודרניזם. הם פשוט חזרו למקורות הנאורות שנראתה לפני כן כמובילה לפשיזם ולקולוניאליזם.

חלק מן היהודים לא הסתפקו בהיותם קרבנות האנושות. הם למדו לקח מן השואה, שהוכיחה כי לזכויות האדם ללא זכויות האזרח – כלומר, ללא מדינה, בית דין וצבא – אין יעילות למען "האדם", ולכן פנו ליצור מדינת-לאום יהודית אשר נשאה בעול הגורל הקולקטיבי של היהודים. אותו תהליך קרה גם בתפוצות, בקהילות אשר נשאו את עול זהותן היהודית והתחייבותן הציונית בחיים הציבוריים, אותן קהילות אשר הוצאו בהמוניהן מכל אזרחות ומכל לאום.

אך לא זה הלקח שהפוסט-מודרניסטים למדו. להיפך; בעיניהם, מדינת-הלאום והזהות הלאומית מתנגשות עם הקנאות הדמוקרטית. הם עודדו אזרחות ללא יחס ללאום או לזהות היסטורית, בדיוק אותה אזרחות שבשמה האמנציפציה מנעה את היהודים ממעמדם הקולקטיבי, מתודעתם הקולקטיבית ומזהותם ההיסטורית במאה ה-18. כאילו לא קרה דבר במשך מאתיים השנים האחרונות, כאילו לא חווינו את האנטישמיות של העידן הדמוקרטי ואת שיאה שבשואה.

סתירה זו מהווה את אחד המקורות של האנטישמיות החדשה. האנטישמיות "הקלאסית" נולדה ב-1848, עם "אביב העמים" והלאומנות. היא האשימה, בשם הלאום וזהותו, את האזרחות הדמוקרטית שעשתה מן היהודי אזרח לאומי. האנטישמיות של שנות ה-2000, לעומתה, מאשימה את היהודים בהשתלטות על האנושות כולה (שהרי קרבן השואה היה "האדם") לטובת אזרחות ולאום ישראליים, לטובת לא סתם מדינת לאום אלא מדינה יהודית.

מן הטענה הזאת נובעת ההאשמה נגד ישראל שהיא מנצלת את צד ה'קרבן' של השואה לצורך שלטון וכסף. טוענים כי ישראל הטתה את משמעותה האוניברסלית של השואה ליעדים מסוימים, ומכאן הציור של הישראלים כמפלצות בלתי אנושיות ואכזריות היוצאות "כנגד האדם" ביחסן לפלשתינים (ילדים, נשים, אזרחים). הלגיטימיות תינתן תמיד לקרבנות, בן אם קרבנותם אמיתית או מדומיינת. זו הישות המהווה את הקודש החדש של הדמוקרטיה הזאת.

והנה החידוש של הבתר-דמוקרטיה: המוסר שלה איננו נוטה עוד להערכת הקרבת-הקרבן כמו בדת האזרחית הישנה, שבה מסירות נפש למען מטרה ראויה נתפסה כמידה נעלה; תחת זאת המוסר נוטה לחלק את העולם לקרבנות ומקרבנים, ומורה על בחירה בזהות של ה'קרבן'. הקרבן הוא הצודק, לקרבן הכול מותר, כולנו מבקשים להיות קרבנות…

הסכנה הטמונה כאן היא שתתפתח אוטופיה חדשה. "אדם חדש", גלובלי, שבא בשם הקדמה והאחווה, כמו שהיה בעבר עם האידיאולוגיות הטוטליטריות.

ערעור הנורמליזציה

כאמור, הציונות נוסדה כדי לאפשר לאזרחים היהודים שלא התקבלו במדינות הלאום האירופיות להקים אזרחות משלהם במדינת-לאום משלהם. אך אף אחד לא ציפה שבמדינת ישראל הציונית תקום אידיאולוגיה שנקראת (בצדק) "פוסט ציונות", אידיאולוגיה הקוראת לוויתור על היהודי שבאזרח בחסות "מדינה של כל אזרחיה".

למה יש "ציונות" בפוסט-ציונות? אולי, למרות אי הנוחות שאנחנו מרגישים בהבנתנו והערצתנו את הציונות היום, יש להכיר שההתפתחות אל ה'פוסט' הייתה טמונה בציונות עצמה, ובמיוחד בכוונתה ל"נורמליזציה". הרי לפי עקרונות הדמוקרטיה, האומה אמורה להיות מוגדרת על ידי החוק הכללי, תוצר זכות ההצבעה לכול, ללא קשר, באופן תיאורטי ומוסרי, לזהות מסוימת. אם כן, אף על פי שהציונות מרדה בפיקחות חדה באמנציפציה של היהודים כאזרחי מדינות אירופה ולא כעם, היא לא שינתה את עקרונות האמנציפציה שהכניסו את היהודים לאזרחות כיחידים אלמונים. היא רק ניסתה לתקן את חולשותיה, הרחיבה את האזרחות היהודית מן הפרט אל הכלל כולו, והוסיפה תואר ספציפי ("ישראלי") לאזרחות ולתשתית הדמוקרטית הכללית והאלמונית (בהיותה "אוניברסלית").

בדרך זו ניתן אף להבין את הדילמה המפורסמת: "יהודית ודמוקרטית". באופן מעניין, שאלה מסוג זה נשאלת רק לגבי מדינת ישראל. אף אחד לא שואל אם צרפת יכולה להיות צרפתית ודמוקרטית או אם הממלכה הבריטית המאוחדת, אשר מלכתה היא גם ראש הכנסייה האנגליקנית, היא ממש דמוקרטית. מאחורי השאלה הישראלית טמון פשוט היסוס בנוגע להיות העם היהודי עמם של היהודים. שכן אין שום סיבה לשאול שאלה כזו עבור אלו שסוברים כי יש "עם יהודי". התואר "יהודי" מורה על "עם" לפני הכול, וזה מה שקובע בדמוקרטיה (פירוש המילה: "שלטון העם"). לכן, אם יש עם יהודי יש דמוקרטיה יהודית, ללא הסתייגות.

אלו ששואלים את השאלה הזאת בעצם קובעים בסמוי שהתואר "יהודי" מורה על דת ולא על לאום, ולכן אולי היהודים אינם זכאים למדינה. כלומר, הם מניחים שמעצם טבעם היהודים אמורים להיות זרים למדינה הדמוקרטית. גישה זו היא מרקסיסטית בטבעה, אך לצערנו היא מאפיינת היום ציבורים שונים למדי: מן החרדים ועד לחילונים הקיצונים, כולל הפוסט-ציונים בוודאי.

מתח מובנה

מעבר למתח המקובל בכל מדינה בין האומה הזהותית לבין האומה האזרחית, כפי שהרחבנו בעניינו בעבר, במדינת ישראל יש מימד נוסף המיוחד לקיום היהודי: המתח בין העם היהודי (המפוזר) והאומה הישראלית. מתח זה שייך למתח יסודי בעם היהודי בין הטרנסצנדנטי לבין האימננטי, בהיותו קהילה רב תפקודית (עם) מצד אחד, וקהילה פולחנית מצד שני. זהו הייחוד התרבותי של היהדות כתרבות ושל היהודים כציביליזציה, ייחוד השונה לגמרי מכל תרבות אחרת. אשר על כן, האומה הישראלית דורשת הסדר קיום מיוחד במינו, המתאים לה. בעניין זה, הדילמה "יהודית ודמוקרטית" איננה מבטאת נכון את הבעיה והיא מטעה ומוליכה שולל.

נמצאנו למדים שהיהודי היווה תמיד בעיה לציונות אשר חיפשה "נורמליזציה". בתחילה הריבונות הגנה על היהודיות של המדינה היות שהיא התבדלה מכל המדינות האחרות, אך ברגע שעקרון הריבונות (מדינת הלאום) נחלש, כמו היום, תחת ההשפעה ההרסנית של הפוסט-מודרניזם, צורך האזרח הישראלי ביהודי עלול להיחלש. וזהו התהליך שעובר על הפוסט-ציונות, אשר הביא לתוצאה חריגה של ציונות הנורמליזציה, בדרישתה ל"מדינה של כל אזרחיה".

לאסכולת הנורמליזציה יש שני מימדים: המימד הזהותי, אשר מתכנן את היעלמות הזהות היהודית באוטוכטוניה, ומימד פוליטי המבוסס על הגיון "אומת האזרחים" הדמוקרטית. מדינת אומה ולא מדינת לאום. על סמך הפרספקטיבה הזאת אפשר להסיק את המסקנה שבמרכז הוויכוח הישראלי עומדת הגדרת "העם היהודי" כאומת האזרחים הישראלית.

תהיה זאת טעות לחשוב כי הבעיה עומדת רק בצד היהודי. הבעיה היא גם ובמיוחד בעיית הדמוקרטיה עצמה. בדילמה הקשורה למקום הזהות הקבוצתית יש להכיר בעובדה שמשטר דמוקרטי התפתח רק במסגרת מדינת הלאום, ואילו מחוץ למדינת הלאום הדמוקרטיה היא תמיד טוטליטרית. זה לקח ההיסטוריה. כאשר הדמוקרטיה עוברת ממשטר לאוטופיה על פי דרישה של דמוקרטיה אינסופית, נוצר חוסר יציבות בזהות הקולקטיבית, והטוטליטריזם צומח. לשון אחר: הטוטליטריזם עונה בראש ובראשונה לדרישת זהות קולקטיבית מאוחדת לאחר שהאינדיבידואליזם הדמוקרטי הביא להתפוררות האגד החברתי, ולכרסום אחדות החוק ואחיזתו.

כדי להבין את בעיית הזהות הקולקטיבית בדמוקרטיה יש להבין את תהליך הקמת הקהילה הפוליטית. הגוף הפוליטי מגדיר את עצמו כאוטונומי, כמבוסס על שלטון עצמי. אין לו מקור ויסוד מחוצה לו. הריבון זהה לעצמו, הוא מקור החוק שמגשים את רצונו הכללי. מאיזה סוג צריכה להיות נאמנות האזרח? לא מדובר יותר בנאמנות לריבון אישי, למלך שיושב מחוץ לקהילה, אלא לקבוצה כולה. אמנם נאמנות האזרח מופנית כלפי החוק הכללי, אבל למעשה, בחיים הממשיים, היא הולכת לזהות הקהילה. זהות זאת אינה יכולה להיות אלמונית, או רק חוקתית. היא גם תרבותית-היסטורית. אך איזו תרבות, איזו זהות? זאת כל הבעיה. יש פה מתח. ברור שזהות זאת קשורה לעם הדומיננטי בקהילה הדמוקרטית אשר כופה, בהכרח, את שפתו ותרבותו על המיעוטים שאמורים לקבל אותה כזהות "אומת האזרחים".

זה מה שקרה ליהודי התפוצות שהסתגלו לזהות האומות שבהן התיישבו ואימצו את תרבותן עד שנהיו ליוצריה. הם השתתפו בפולחן הדתות האזרחיות של כל מדינה ומדינה.

המיעוט הערבי

תהליך כזה פסח על המיעוט הערבי במדינת ישראל, ועובדה זו מהווה את הבעיה השנייה של מדינת הלאום הישראלית (התואר "ישראלי" פה לא מורה רק על המעמד המשפטי האלמוני של האזרח אלא גם על נוכחות של עם שאיננו יהודי בתוך מדינת לאום זאת). ה"ישראלי" אמור להגן על זהותו ה"אלמונית", למרות שתואר זה קשור ליהדות, ולמרות התנגדותם המוצהרת של האזרחים הערבים לכך. השילוב השביר שמאפיין את מדינת הלאום לא הצליח מבחינה זאת, היות שמדינת ישראל נמצאת במזרח התיכון, באזור שהכיר את מדינת הלאום בעקבות העתקה של מודל שנוצר באירופה המערבית מאז המאה ה-16 ושהתפתח על שרידי האימפריה העות'מאנית שכפתה את האסלאם על הלא מוסלמים וארגנה אותם כמיעוטים דתיים-לאומיים, נידחים מן החברה, שיכלו להנהיג משטר של אוטונומיה משפטית פנימית. המנדט הבריטי הכיר במצב הזה ואחריו מדינת ישראל אשר החכירה חלק ממרשם האוכלוסין (קידושין וגירושין) לקהילות "דתיות", כולל הקהילה היהודית (שבאופן פורמלי, כדת, נמצאת מחוץ למסגרת המדינה).

כך שקהילת האזרחים הוגדרה ונשארה "ישראלית", אבל יחס האזרחים הערבים למדינה ומצב החירום המתמיד הנובע מן המלחמה מנעו מהם ליטול חלק ב"דת האזרחית", והם הזדהו עם "העם הפלשתיני".

אבל המצב המלחמתי איננו ההסבר היחיד לכך. הבעיה טמונה גם בהשתייכות לאסלאם השואף לקיום "אומה עולמית" (מכלול עמים כפופים לדת אחידה אשר אמורה לשלוט עליהם פוליטית דרך מוסד החליפות שנהיה בתקופתנו ליעד לרוב התנועות המוסלמיות). כיום, ארגון הוועידה האסלאמית מונה כשישים מדינות בזירה הבינלאומית, והוא עושה מן האסלאם בסיס לפוליטיקה בינלאומית. בל נשכח שארגון זה הכריז שירושלים אמורה להיות הבירה של כל המדינות החברות בו. לכן, בעיית האסלאם מהווה היום הבעיה המרכזית במשטר הדמוקרטי, במיוחד באירופה. להזכירנו, היהודים, בתחילת המאה ה-19, על פי התכתיב הנפוליאוני ב"סנהדרין" של 1807, נאלצו לוותר על החוקים המדיניים שלהם כדי להיכנס להסדר האזרחות. היה זה חלק מוויתורם על מעמד של עם.

*

הסיסמה הפוסט-ציונית של "מדינת כל אזרחיה" על רקע זה שייכת לתעמולה ולדמגוגיה. היא מנצלת מציאות ממשית, כפי שניתחנו אותה, להוליך את הציבור שולל, ולמעשה שוללת לא רק את היהודי שבאזרח אלא גם את הישראלי שבמדינה. היא מחזירה את הדמוקרטיה לאוטופיה של קהילה חוקתית ללא זהות. מה תהיה "הדת האזרחית" שלה? "זכויות האדם"?

זו נוסחה שתמיד נכשלה. מדינה אלמונית, חברה ללא זהות, לא קיימת בכל רחבי העולם (ועוד יותר כשמדובר בעולם המוסלמי). ברור מאליו שעתידה של מדינה כל כך "טהורה" להיבלע במדינה הפלשתינית הצפויה להיווסד ושעל פי חוקתה המתוכננת היא מוצהרת כמוסלמית (דת רשמית), ערבית (שייכת "לאומה") ופלשתינית.

אמנם הרב תרבותיות, כמו גם האוטופיה של מדינת חוקה, אינן עונות לבעיית הזהות הקולקטיבית. הפתרון נמצא מעבר למקרה היהודי, ואולי פתרונו היצירתי יוכל לפתוח אופק למשטר הדמוקרטי ויביא לדו-קיום סדיר בין זהות ומשפט. בתחום זה, נשארה עדיין הרבה עבודה לפילוסופיה של הדמוקרטיה, ואולי גם למחשבה הפוליטית היהודית…

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  י' באלול תשע"א, 9.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בספטמבר 2011, ב-גיליון כי תצא תשע"א - 735 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אז דמוקרטיה פוסט-לאומית נהפכת בהכרח לטוטאליטארית מכיוון שאין "אגד לאומי" שיעניק זהות לאומה? ("הטוטליטריזם עונה בראש ובראשונה לדרישת זהות קולקטיבית מאוחדת לאחר שהאינדיבידואליזם הדמוקרטי הביא להתפוררות האגד החברתי, ולכרסום אחדות החוק ואחיזתו.")
    יוצא מכך שמדינות מוכרחות להיות לאומיות על מנת שלא להיות לאומניות?
    מדוע אחדות קוקטיבית ו"אגד חברתי" לא יכולים להתבסס על מאפיין זהות אחר? על ערכי הדמוקרטיה הליברלית?
    מדוע האיחוד האירופי הינו למעשה "אימפרית זכויות אדם" טוטאליטארית?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: