אפילו בעניינים של חיי היחיד מאיר הראי"ה קוק את הכול מכוח מבט העומק שלו על התחייה הלאומית ועל הפנים שהיהדות הנגאלת צריכה ללבוש. אין מורה אחר לדור הנפלא הזה

כרזה של קק"ל, 1930 בערך

בבין הזמנים אשתקד זכינו לשבות בירושלים. ולא סתם בירושלים, אלא בירושלים "הירושלמית", בתוככי שכונת "גאולה". עם שכונת "גאולה" יצא לי להיפגש רק בימות החול, בעיקר ב"סידורים" וקניות, אך "גאולה" של שבת זה עולם אחר. מרגש להתפלל בבתי הכנסיות השונים של גאולה, בית כנסת "הר צבי" של הרב פרנק, ולצידו בית הכנסת על שם הרב בדיחי, ובכלל לפגוש את הפנים המגוונות של השכונה; פנים המתגלות רק אגב אורחא, מבעד לשביס השלווה המיוחד אשר עטף בחטף את הרחובות הסואנים של אמש.

בשבת התארחנו בבית קרובי משפחה המתגוררים ברחוב עובדיה 30. זהו הבית שבו גר שנים רבות בנו של מרן הרב קוק זצ"ל, מורנו הרב צבי יהודה זצ"ל. קשה היה לנו לעכל את המעמד הזה; לאכול ולשהות בביתו של הרב צבי יהודה! חלק מספריית הרב וספרים עם הקדשות המחברים לרב צבי יהודה עדיין נמצאים שם. גם הספרייה, השולחן, הכיסאות והספסל הזוויתי בחדר האמצעי עדיין עומדים במקומם, כאילו מחכים עדיין לציבור הצעיר שהצטופף והסתופף בצילו של הבית הקטן הגדול הזה. היה קשה אפילו להגדיר את התחושה, זה היה ממש בלתי נתפס. קשה היה שבעתיים להסביר את המעמד לילדינו הקטנים.

הייתה זו תחושה מרוממת, שהתחברה פתאום להבנה עמוקה שדווקא מכאן, מתוך שכונת "גאולה", ליד "מאה שערים", בלב הציבור החרדי, מכאן יצאה "תורת הגאולה" ליהודה ולשומרון, לגולן ולכל מרחבי ארץ ישראל. בניין הארץ ובניין התורה בדור האחרון מכוחו של מרן הרב יצאו מהבית הפשוט הזה.

אני זוכר שכל השבת היינו בתחושה של יראת הרוממות, אפילו אמרנו לילדים: "מסתכלים עלינו!"… צריך להתנהג כאן אחרת, מריבות קטנות לא שייכות לבית הכלל ישראלי הזה. זו הייתה חוויה עמוקה של יראת שמים המשודרת באופן מוחשי מרושמו של אדם, ואף שאין הוא איתנו בפועל.

אם כך אצל הבן, מה נאמר אצל האב?! כשחושבים על מרן הרב זצ"ל, ושואלים מי היה הרב קוק – כיצד ניתן לתאר אותו? אפשר אולי לנסות להגדיר במילים מה יצא מכוחו, אך האם אפשר להגדיר את מרן הרב זצ"ל ולהקיף את אישיותו?

האם נאמר שהיה תלמיד חכם ופוסק הדור, ששימש גדולים ושסמכו עליו זקני דורו הלכה למעשה? שמא נתאר אותו כמקובל א-להי, עד שגדול המקובלים בדורו, רבו, בעל ה'לשם', אמר שעליו ראוי לומר ש"כל רז לא אניס ליה"? אולי נספר שהיה צדיק חסיד ופרוש, שדקדק בהרבה דקדוקים והנהגות, שגם גדולים לא מקפידים בהם? אולי נשרטט את דמותו כאיש נגד הזרם, מנהיג העשוי ללא חת, שעמד בפרץ בסוגיות ציבוריות, לאומיות ועולמיות? שמא נציירו כהוגה דעות מקורי וחופשי, הבקי בכל מכמני המחשבה האנושית? נצטט את האדמו"ר מגור, שכתב עליו לאחר המפגש עמו שהוא איש אשכולות – איש שהכול בו? נקרא עליו את קביעתו של הרב זווין שהוא היחיד בין גדולי התורה שהיה שליט בהלכה ובאגדה ובכל מקצועות התורה כאחת?

כל מי שינסה להגדירו באחת מההגדרות, וגם אם יחבר אותן יחד, עדיין לא יעמוד על סוד גודל אישיותו של מרן הרב זצ"ל. אין לנו אלא דברי תלמידו הגדול, מרן הרב 'הנזיר', שאמר בזה: "על מה שהרב היה – מדברים וכותבים בלי סוף, אבל עד כמה שכותבים, ועם כל מה שמדברים – לגלות מה הוא היה, אף אחד לא יכול לגלות. כי הוא היה למעלה ממה שאפשר להגיד עליו".

לקרוא את דור הגאולה

ואחרי כל זה נבוא לא להגדיר את הרב – אלא לבחון צד מסוים בתורתו הגדולה. 

נהוג לומר שהאר"י הקדוש העלה את הקבלה לשמי שמים. אף על פי שבמשליו הוא עוסק בכל אבר ואבר בגוף האדם, בפרצוף כללי ופרטי ואפילו בהבעת הפנים, מכל מקום בעצמותו של דבר הנמשל הוא העולמות העליונים המופשטים בתכלית ההפשטה.

הבעש"ט ואחריו בעל התניא הורידו את העולמות העליונים שבעליונים ואת סתרי הנסתרות משמי השמים אל הארץ. ולא רק אל הארץ, אלא אל הקרביים הפשוטים של האדם. כל עומק הקבלה וגובהה מנחים את ההנהגה הפשוטה של חיי היום יום, הכול בנפש האדם ובעבודתו. מבשרי אחזה א-לוה, הנפש הא-להית שבאדם. אך אדם זה הוא היחיד בייחודו.

בא הרמח"ל וביאר את סוד ההנהגה הכללית. כיצד מושפעת המציאות הארצית הכוללת מן המידות והספירות, מסוד ההנהגה הא-להית, מראשית ועד אחרית. לימד להתבונן במהלכים ההיסטוריים שבתוך המציאות. מהי הנהגת המשפט ומהו סוד הייחוד, להבין את ההשתלשלות וההתקדמות של עולמנו, כמבט של הדרך שבה מנהיג הקב"ה את עולמו.

הרב, בזה, הוא במידה רבה המשכו של הרמח"ל, "נקיטנא בשיפולי גלימתו של רמח"ל", כך היה הרב אומר. אבל הוא הרבה יותר רדיקלי ודומיננטי במשמעות הקונקרטית: הרב מלמד לגלות את התוואי, לקרוא את המפה של הדור האחרון. הרב היה המורה היחיד בעוצמה הזו, כמי שגילה והנחה אותנו כיצד לקרוא את המפה של דור התחייה.

מוסר פרטי ממעוף כללי

את הכיוון הרוחני הרחב נמחיש בסוגיה קונקרטית ומצומצמת מאוד, הרחוקה לכאורה מההתבוננות על 'כלל ישראל', ודווקא דרכה נפתח צוהר לדרכו המיוחדת של הרב.

הרב חיבר ספר מוסר הנקרא "מוסר אביך" וצמוד לו הספר "מידות הראי"ה" העוסק במידות הנפש. הספר מגדיר ומבאר את מידות הנפש בסדר אלפביתי. לכאורה זהו עוד ספר מוסר אחד מני רבים, אף ששיבחו אותו גדולי המוסר בדורו. במידה מסוימת הרב ראה את עצמו כממשיך את שיטת המוסר של ר' ישראל מסלנט. הבה נחשוב באיזה אופן היה כותב ר' ישראל מסלנט, לו היה כותב את מידות הראי"ה? מה לדוגמה היה כותב על מידת ה"ענווה" או על מידת ה"יראה"?

"מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענווה עקב לסולייתה". משפט זה פותח לא פעם את הדיון במידת הענווה בספרי מוסר רגילים. כמה חשוב להיות ענו ושפל. גדולי המוסר עמלו להסביר מה היא ענווה, מה ההבדל בין ענווה לשפלות, מהי ענווה ראויה ומהי ענווה שאינה ראויה. זה מה שנכתב בכל הדורות.

לעומת זאת, כיצד פותח הרב את הדיון במידת הענווה? כותב הרב: "הנני – לשון ענווה וזריזות. כי הענו הינו זריז" (סי' א). על הפסוק בספר בראשית: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (כב, א) מפרש רש"י: "הנני – לשון ענווה הוא ולשון זימון". מדוע פותח הרב דווקא בזה?

ממשיך הרב וכותב: "כל זמן שהענווה מביאה עצבון היא פסולה, וכשהיא כשרה היא מוסיפה שמחה גבורה וכבוד פנימי" (סי' ז). אם הענווה גורמת לך להיות עצוב, לא להיות בשמחה, לא להיות מלא עוז וגבורה, זו ענווה פסולה. ענווה אמיתית מוסיפה שמחה ועוצמה. ממשיך הרב וקובע כי ענווה אמיתית מוסיפה "בריאות וכוח" ואילו ענווה דמיונית "מחליאה ומעציבה"!

דומני שזהו סגנון לא מוכר בספרות המוסר שלפני הרב קוק. מדוע הרב מגדיר כך את הדברים? מנין הוא יונק את המבט השורשי שלו? במקום אחר לימדנו הרב ש"כל זמן מאיר בתכונתו". כלומר, יש משמעות לתקופה שבה אדם פועל. הן למימד הזמן של מעגל השנה, והן למאפייני הדור, לתקופה ההיסטורית. על כן, לא רק בסוגיות כלליות אלא גם בסוגיות פרטיות מתאים המבט לתכונת הזמן הכללי של התקופה כולה, זמן תחיית האומה בעת החדשה. הרב היה הפוסק בענייני הדור. לא רק בענייני הלכה פשוטים, אלא בהדרכה נכונה בכל שבילי החיים, הפרטיים והכללים, בדור של תחיית האומה ושיבתה לעצמה.

עם ישראל חוזר אחרי אלפיים שנה לארצו, לצורה טבעית ושלמה של החיים. החזרה הזו מהווה שינוי יסודי ממצב הגלות, מצב של חיים קפואים וחסרים, שאותם הגדיר הגאון מווילנא כ'רקב של עצמות', כמעט נעדרי חיות בכלל. משהו כאן משתנה, עם ישראל חוזר לחיים של גבורה, לחיים של תסיסה גופנית ורוחנית, עם שייכות לחומר עם כלל מאפייניו. הרב זצ"ל מלמד אותנו מהי ענווה ראויה בדור הגאולה. הוא מורה שהגדרתה לובשת פנים שונות מההגדרה שהכרנו במשך שנות הגלות. הרב מלמד שיש בענווה גם סיגים ופסולת. ענווה המובילה לחידלון, לחוסר עשייה, לחוסר מוכנות למשימה, אינה ענווה ראויה. אלו אינם חיים שלמים. חזרה לחיים שלמים תובעת את כל כוחות הנפש של האדם, רצון לחיים של אמונה בשמחה ובגבורה, בעוצמה ובתסיסה. לכן אומר הרב שענווה המובילה לעיצבון היא פסולה. הוא כנראה מכיר מקרוב שיש ענווה המביאה לכך.

יראת שמים רעננה

ועוד מ'מידות הראי"ה': כיצד יש לפתוח בירור בעניין מהותי כמו "יראת שמים"? לכאורה, יש לברר מה היא יראת שמיים, לעסוק בחשיבות היראה, להבחין בין 'יראה עליונה' ל'יראה תחתונה' וכו'. אך הרב אינו פותח כך. כותב הרב: "המושג של יראת ה' הוא מוסיף עוז וגבורה בנפש האדם המבין אותה בטהרתה". מי שמבין בצורה טהורה מה היא יראה, צריכה להיתוסף בקרבו רוח של עוז וגבורה. "היא עושה את החיים מלאי עניין ושאיפות גדולות". כשרואים את האמת בטהרתה מתמלאים בשאיפות, ברצון לגדול ולהגיע למקום העליון הזה!

הנוער הצעיר והנפלא המתחיל את דרכו זה עתה בישיבות, במכינות ובמדרשות מבין את זה. כשנפגשים עם אמת גדולה, עם תורה גדולה, כשרואים אמת עליונה, אין הדבר חונק את הנפש אלא להיפך – היא מתמלאת בשאיפה להתקדם. יש לאן לשאוף.

מעיר כאן הרב הערה חשובה, ואפשר שהוא מכיר אותה מתוך המציאות הקרובה לו, אצל חלק מבני היישוב הישן עם כל מעלתם: "אמנם לפתאים היא מתייצבת כסמל של בהלה, הגורמת רפיון וייאוש וחוסר אונים. וכשמתפשטת היראה החולה הזאת, היא גורמת להתקוממות על כלל עול מלכות שמים, לצעירים שטעמו את טעם החיים". כשאין לך יראה שלמה, כאשר היראה נראית לך כממעטת את כוחות הנפש, אז אתה רוצה לבעוט בזה, אתה לא רוצה את זה. את האמת הזו רוצה הרב להציל וללמד.

הגודל בתוך הקוטן

כפי שפתחתי, לא היה בכוונתי להגדיר אלא להראות בדוגמאות פשוטות כיצד משתקפת דרכו הגדולה של הרב בכתיבתו ה'קטנה', העוסקת בעניינים אחרים לכאורה. הדעת השלמה והמלאה של מרן הרב זצ"ל מופיעה בכל דבר ודבר שהתייחס אליו. זוהי תורה שלמה לדור של תחייה. אכן יש חשיבות למבט הפנימי והנפשי של תורת החסידות לגווניה, אבל ביסוד הכול יש להפנים את המבט של תורת הגאולה של מרן הרב זצ"ל, מבט של תורת חיים שלמה, מבט של הנפש המלאה. 

הרב נתנאל אריה מלמד בישיבת הגולן שבחספין

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ג' באלול תשע"א, 2.9.2011