השיר המתין לי מעולם / רבקה שאול בן צבי

 

שיריה הססגוניים של הפסיכואנליטיקאית היונגיאנית מכילים תנועה דיאלוגית הנעה בין עולם אמוני לבין ארכיטיפים מיתולוגיים. דיאלוג שמבדל את המשוררת מהניכור הפוסטמודרני

ריסים, רות נצר; פרדס, תשע"א 2011, 146 עמ'

"הסמל הוא תמיד חיבור בין הנפש והעולם", כותבת רות נצר בספר המסות "השלם ושברו" (2009); וכמו הד לדברים מופיעות בספרה החדש השורות הבאות: "אור עולם כתב עצמו/ שורות נגלו מבעד עפעפיי/ עצמי נפזרתי לעולם/ נפזרתי פנימה" (מתוך "שירה", עמ' 58).

זהו ספר השירים התשיעי של רות נצר, ילידת טירת צבי, משוררת עטורת פרסים, פסיכואנליטיקאית יונגיאנית, ציירת, צלמת ומסאית. הגיוון הרב של תחומי עשייתה בא לידי ביטוי גם במאה שלושים ושלושה השירים המחולקים למדורים לפי נושאיהם, ומביאים לידי ביטוי זיקות משפחתיות, יהודיות, גיאוגרפיות, מיתולוגיות, אמנותיות, פסיכולוגיות וארספואטיות. הגיוון ניכר גם באופני כתיבה שונים, הנפרשים על המנעד שבין שכלתנות לבין חווייתיות אקסטטית.

תהליכים של חיבור והיתוך מאפיינים רבים מאוד משירי הקובץ הזה. "נפזרתי לעולם, נפזרתי פנימה" הוא חוויית העל, כמתבטא בשיר "עצם". לפנינו שלושה בתים המשקפים תהליך הולך וגובר של הפנמה: בבית הראשון הדוברת משתאה למראה עצם בוהק בכפל תנועתו, ובשני היא מדמיינת אותו במצב סטטי כשתנועתו החיצונית הופכת לתנועת נפשו, ואז מגיע השיא בבית השלישי שבו הופכת תנועת העצם לתנועה פנימית וחסרת גבולות בנפשה של הדוברת, עם רמז לעולם של התגלות מטפיסית: "כאילו היה מלאך משוטט בתוכי/ מרחף בבית ללא תקרה ללא קירות/ מקימי מעפר אל היכלו" (עמ' 11).

ואכן, תנועה רבת פנים, דיאלוגית באופייה, אופפת את השירים של הקובץ. רות נצר מנהלת דיאלוגים מורכבים עם ישויות רבות, דיאלוגים שהאינטימיות שלהם מפנימה את החיצוני ומחצינה את הפנימי בשלל סמלים של אורות, תנועות, גרמי שמים, עצים, חיות ועוד. נמעני הדיאלוג הזה הם הקב"ה, דמויות מהתנ"ך ולהבדיל ארכיטיפים מיתולוגיים, תמונות, אנשים זרים, אנשים קרובים, ערים ברחבי העולם וגם שירים של משוררים אחרים, ביניהם בולטים ביאליק, אמילי דיקינסון ודליה רביקוביץ', ההופכים לאלמנטים המופנמים בשיריה.

הראייה הדיאלוגית והאופטימית ביסודה מבַדלת את נצר מהניכור הפוסטמודרני. מבני כתיבתה אומנם דומים לאלה שנשתגרו בשירת ימינו, אבל התכנים מעוגנים בהוויה של אמונה, ובראש ובראשונה אמונה באפשרויות המגע והחיבור, בקיומם של עולמות עליונים נסתרים ומסתוריים, בא-ל כול יכול שאינו בהסתר פנים אלא א-ל שיש עִמו דיבור חי, בין שהוא במרומיו הרחוקים ובין שהוא בקרבת המקום הנפשי האישי: "רציתי להקליד צמאה נפשי / והקלדתי: מצאה – "

עם זאת, נראה לי שאין להגדיר את המשוררת רות נצר כחילונית או כדתית, אלא כמי שבאה מהמקום הדתי ועדיין עוגנת בו, אך לא כחוף בלעדי אלא כאחת האפשרויות הרוחניות, בד בבד עם אפשרויות אחרות. העולם האמוני מתבטא בתכנים חווייתיים אקסטטיים, בארמזים הרבים מרבדים שונים של התרבות היהודית ובדיאלוג עם דמויות תנ"כיות. אך דיאלוג זה משיק גם לדיאלוג עם הארכיטיפים המיתולוגיים, שהם מוקד חווייתי רב עוצמה בשיריה ובהגותה של נצר, כביטוי לתפיסת עולם יונגיאנית שלפיה אנו כולנו ניזונים מתת המודע הקולקטיבי: "על כס הלילה / יושב המיתוס / עוטף את בדידותו"… (עמ' 35). לא הביוגרפיה האישית חשובה ביצירות האמנות, אלא היותה מבע אנושי אוניברסלי שמקורו במיתוס, גורסת רות נצר.

בסדרת השירים "מילים" כותבת נצר על חשיבותן של המילים שהן כמו "כדוריות הדם" של הדוברת. היא רואה בהן את אופן הקיום של החיים, ומקורן מטפיסי כמו הנבואה: "אם תבוא ציפור / תיטול אותן במקורה / ותיגע בפינו". (עמ' 52). המילים אומנם חשובות אך הן אינן באות במקום המהות אלא כמדיום שלה: "מילים הן ערוץ. הן דלת. / מילים הן חלון. / הן משקות את העץ / שבוער מבעד / הווילון" (עמ' 55). אבל השירה אינה דיבור ואינה דממה אלא "סף", השירה היא "אור עולם" והשיר "המתין לי מעולם" (עמ' 59). המתנה זאת פירושה שהשיר הוא היתוך של הנפש עם המאגר האדיר וחסר הגבולות של המיתוסים והארכיטיפים, והמשורר אך אוסף את הממתין לאיסופו. לעומת זאת,  בשיר "אורפאוס" הופך השיר לתחליף לחיים שאבדו, למציאות אוטונומית בחינת "יש צלול". הוויית השיר מתקיימת נוכח אימי השאול, ונמשכת עם מות המחבר. זהו שיר נפלא, מהטובים שבספר (עמ' 37).

שיריה של רות נצר מתאפיינים בססגוניות, בדימויים עזים, בהרבה תנועה, במעברים. לא כל השירים שווים בעיניי מבחינת ערכם הספרותי. אהבתי פחות שירים שכלתניים, שניכר שנוצקו מהמוח החושב יותר מאשר מאינטואיציה פיוטית. כך הם למשל השירים "אודסאוס" ו"מלך שוטה", שהם יותר מעניינים מאשר פיוטיים. אך זהו טעמי האישי, ואולי אחרים יחשבו אחרת. מאוד אהבתי את שירי "ספיח" המוקדשים להורים שנפטרו. קדם לשירים אלו הספר "קדיש לאבא" (2006). בין השירים הללו בולט השיר "המעיל", המהווה דיאלוג אינטרטקסטואלי עם השיר הבלתי נשכח של דליה רביקוביץ' "החורף בא" (לדמותה של דליה רביקוביץ' מוקדש בקובץ שיר מעניין). שני השירים הליריים הללו מתרחשים במזג אוויר סגרירי, פיסית ונפשית.

"שנים שלא היה לי מעיל", כותבת רביקוביץ' בנימה של רחמים עצמיים, ומתארת את סבלותיה של ילדה נטושת אהבה. לאחר סופת הפורענות, נחלצת הדוברת מהאגוצנטריות ומגיעה לפיוס ולחמלה על הזולת והכרה בסבלותיו. לעומת זאת, בשיר "המעיל" מהלכת האישה הבוגרת במעיל המחמם של האם, מעיל יפה ומהודר, והמעיל רווי הזיכרונות הזה, ירושת אמה, מעניק לה חום שהוא בבואה חיוורת של החום האמיתי, הנפשי. וכך כותבת נצר במילים חודרות לב: "עכשיו, כשאת עמוק באדמה, מרחק חמש שנות אור, החום שלא ידעת להעניק – סוף סוף עוטף אותי" (עמ' 42). לדליה לא היו מעיל ותנור, כסמלים של אהבה עוטפת, ולרות יש מעיל פיסי שמעמיק את תחושת ההיעדר של העבר הכאוב. הדיאלוג עם השיר של דליה רביקוביץ' מעמיק את הביטוי הרגשי, והופך את החוויה לדבר שיוצא מגדר הפרט. החום הנעדר הופך לארכיטיפ של אהבה חסרה. שיר נפלא. ממיטבה של רות נצר. וכמוהו עוד שירים רבים בקובץ שמגעם מעורר את הדמיון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באב תשע"א, 26.8.2011

פורסמה ב-30 באוגוסט 2011, ב-גיליון ראה תשע"א - 733, שירה ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: