תחינה לנורמליות / משה ויינשטוק

 

החיפוש אחר נקודת האיזון – בין חיי רוח שיש בהם נגיעה של שגב לבין חיי חול המכירים ומוקירים את עולם החומר – מוצא ביטוי בספר חדש, המציע מסע אישי מעמיק בהגותם של מורי דרך ומבקשי דרך

אם רץ לבך-רוח וקודש בחיי היום-יום, אלחנן ניר; ידיעות ספרים, 2011, 240 עמ'

בפתח ספרו החדש של אלחנן ניר ניצבות ארבע שאלות נוקבות המבקשות מענה. האחרונה שביניהן מסכמת את קודמותיה, את הספר כולו, ובמידה רבה היא גם שאלת היסוד ביצירתו הפורה של ניר עד  כה: "כיצד לזכות, כאן על פני האדמה, בחיים שחופנים בתוכם את הנשגב?".

שלושה ספרים הוציא עד כה אלחנן ניר, מלבד הספר הנוכחי, ושלושתם עוסקים במתח שבין הכמיהה ה"סוחפת שאינה מניחה" להתעלות "אל השמים" לבין ה"צורך להתפרנס ולהתכלכל כמו כל בעל חיים"; בין ה"רצוא" לבין ה"שוב". בלוז המתח ניתן להבחין בשמות ספריו הקודמים: "מהודו ועד כאן" (מס, 2006) – ספר מאמרים שאותו ערך ובו ביקש לגעת בנקודת המפגש בין הודו ליהדות, ושני ספרי השירה "תחינה על האינטימיות" (הקיבוץ המאוחד, 2008), ו"האש הרגילה" (ריתמוס – הקיבוץ המאוחד, 2011).

הספר המונח בפנינו, ספרו הרביעי, נכתב בעצם על סִפה הרוחני של ההתבגרות. "בשלב זה", כותב ניר בכנות, "שלב שניתן לקרוא לו 'שלב הפוסט-אש', כבר לא מצויה האינטנסיביות של הראשית, של הגילוי ושל המהפך, ובמקומה באה ירידה מן המלכות וגלישה איטית אל דרישות החיים המסועפות והבלתי-נגמרות. השאלה היא כיצד, בתוך אותה סיזיפיות, ניתן לנשום חיים רוחניים ממשיים; כאלו הצומחים דווקא מתוך חיי החומר ומצוקותיהם" (עמ' 10). הוא מעיד שלאחר "מסע אישי בן יותר מעשר שנים" הוא בוחן את המתח ממקום אחר, ממקום שבו האש שלהטה בו יום ולילה ללא שביתה רק לוחשת כעת קלות. הספר כולו, על תכניו וסגנון כתיבתו, משקף את המתח האמור.

כמו מתוך חשש לאבד רכיב יקר בחייו מתבונן המחבר באופן רפלקטיבי על המתח שבער בו בנערותו, ומעגן את הציר המרכזי של החיפוש בכתובים. הוא ממפה את אפשרויות ההתמודדויות המגוונות שהציעו גדולי הדורות הקודמים – בעיקר גדולי החסידות – לחיות את הפער המדובר. הספר שב להתחקות אחרי מקורותיו היהודיים של המתח בין ה"רצוא" ובין ה"שוב" – מושגים שמופיעים לראשונה כבר בספר יחזקאל – על משמעויותיו הרבות: המתח בין שמים לבין ארץ, בין חוויות רוחניות מסעירות לבין ניהול חיים רגילים ונורמטיביים, בין קודש לבין חול, ואף בין ספקות לבין אמונה (עמ' 14).

"אם רץ לבך" איננו רק מסע אישי אלא מסע חיפוש נפשי-תורני-מעמיק של דור שלם; דור שגדל על ברכי תפיסה של שלמות לאומית מגויסת, שאין בה מקום לספק ולחולשות, שאין בה "יצר הרע" ומרחב סובייקטיבי, ולעתים אף לא נותר בה מקום למפגש אישי עם א-להים. תפיסתו של המחבר את הספר כמשקף את דור "ניני הראי"ה" – שגדלו ב"מרכז הרב" בתקופה שלאחר ימי "מלחמת שלום הגליל" ועם מותו של הרב צבי יהודה קוק – צצה בפרק השמיני של הספר, כאשר הוא עובר לכתוב בלשון רבים על חבריו ועל דורו.

הספר מביא תנועות חיים של מבקשי דרך באשר הם, החל מראשי החסידות דרך הגותו האישית של הרב קוק, וכלה ברב סולובייצ'יק. הוא מתחיל בפתיח אישי מרגש ועובר לכתיבה מאופקת, הגותית ומתבוננת שסוקרת ומעמיקה במקורותיהם של הוגים העוסקים בחיי ה"רצוא ושוב". הוא נע מן ההגות המוקדמת שבספר יחזקאל ובספר יצירה, אל תורת הבעל שם טוב. מן הבעש"ט הוא פונה אל הדור השלישי של החסידות – ר' נחום מטשרנוביל ור' אלימלך מליז'נסק, וממשיך לאדמו"רי חב"ד: האדמו"ר הזקן ובנו, האדמו"ר האמצעי. הוא מדייק בהבדלי השיטות שמייצגות למעשה תפיסות עולם שונות וצורות חיים מגוונות של האדמו"רים וחצרותיהם.

המחבר, שאינו נכנע למתודה האקדמית הקשוחה, אינו מונע מהקורא הבלחות אישיות ("פעם שאלתי את אביעזר כהן… האם לדעתו היה לבעל 'מי השילוח' תלמיד, במובן העמוק של המילה?" –עמ' 80), סטיות ספרותיות מעשירות שבהן הוא מתכתב עם  ניטשה, קפקא, פנחס שדה וזביגנייב הרברט, ולא מעט עם זלדה ("המשוררת זלדה… שרבים משיריה הם תחנות במסע המתמשך הזה לגילוי השוב". עמ' 105-104), וכן עם פילוסופים ויוצרים מתחום האמנות הפלסטית. במקביל להבלחות אלו, נשמר בספר באופן בהיר ועקבי חוט המחשבה ההגותי של הניסיון להבין את המתח המרכזי בשיטות השונות. השילוב של הסוגה האקדמית המדויקת והחדה עם העושר הבית-מדרשי, הספרותי, האישי והאמנותי מעניק לספר חיוּת, עושר והעמקה הרבה מעבר לדיווח על אבחנות לימודיות וטקסטואליות.

לאחר העיסוק באדמו"רי חב"ד עובר הספר לגעת בנינו של הבעש"ט, רבי נחמן מברסלב. כאן, משהו בכתיבתו המאופקת והיפה של ניר נסדק. לפתע נבקע הכול ומבין השורות פורצת ה"אש המלהטת". נדמה כאילו הכותב אינו מצליח עוד לשלוט על הקולמוס ומתוכו מתפרץ ה"רצוא" במבט אישי ואוהב. במסה שמתחילה בפתיח להגותו של רבי נחמן מברסלב ומתגברת לאין ערוך בפרק העוסק בהגותו של הראי"ה קוק, עולים לפתע כל כמיהת החיפוש ולבטיו, ההתקשרות של המחבר לגדולים אלו והשפעתם על הגותו האישית והעכשווית.

בפתיחת העיסוק בתורתו של רבי נחמן מברסלב מעיד ניר ש"רבים כיום מרגישים שרק ר' נחמן מבין אותם ואת תהפוכות נפשם. הנה, הם אומרים לעצמם, נמצא אדם גדול שהיה בכל המקומות, הגבוהים והנמוכים כאחד… לא עוד צדיק של עליות ושל רצוא, השרוי בדבקות מתמדת ללא כל נפילה, אלא כזה המעורה בתנודות הפנימיות והמרסקות של החיים… צדיק אנושי" (עמ' 125). הוא מתאר את חייו וכתיבתו של רבי נחמן כ"חוליה חדשה ועצמאית לחלוטין, אך עם זאת כזו הנטועה ברבדיה הקשיחים של לשון היראים לדורותיה", ובלשון דומה הוא רומז גם למטרת ספרו שלו. לאחר הפתיח, המחבר אינו ממשיך להינשא על גלי ההתרגשות וההתפעלות מרבי נחמן, אלא שב ללוז ספרו. הוא שב  בלשון בהירה ומעמיקה אל הגותו של רבי נחמן, ומציג את תפיסתו בנוגע למתח שבין השגב למרוץ החיים.

הספר ממשיך במהלכו, והמחבר נוטש את משעולי החסידות לטובת סקירת הגותו של הרב קוק. גם כאן, כמו במפגש עם הגותו של רבי נחמן מברסלב, פותח המחבר בפרולוג. בפרץ של וידוי, מתאר ניר את התהליך האישי של עזיבת תורת הראי"ה קוק, ושוב נעלמת מן הספר ה"אש הרגילה" ובוקעת במלוא עוצמתה וסערותיה ה"תחינה על האינטימיות".

הוא מתאר את מסע התרחקותו מתורת הרב קוק, שתמונתו הייתה תלויה בילדותו מעל מיטתו, ואת החיפוש שלו ושל חבריו אחרי תורה אחרת, נוגעת, שמותר שיהיה בה חיסרון, שמותר ליפול בה ושלא תמיד תצטיין בשלמות אידיאלית מעקרת. פתאום, ואולי מבלי לשים לב, הוא עובר ללשון רבים, ללשון המתארת את דורו המתרחק מתורת הרב קוק, ושב. "זיהינו לא פעם אצל נושאי שמו ודברו", הוא מספר, "תחושת מגויסות, עודפות אידיאולוגית חונקת… ובעיקר חיסרון בולט בהומור… כל אלה הביאו אותנו אל התחושה כי כעת טוב שנרחק. והלכנו רחוק מן הבית" (עמ' 141). והוא וחבריו הלכו "מהודו ועד כאן". "גילינו אז בתורה", הוא מספר, "את עולם החסידות והקבלה, המחשבה והפילוסופיה, הפיוט והשיר, הפסיכולוגיה והדעת, הייסורים והכנות והתהום". במשך שנים הוא מחפש ביחד עם חבריו באופן נואש את הרצוא. עד שיום אחד, לאחר עשר שנים, "פתע, באבחה חדה, ידעתי כי בא מועד לשוב". והוא שב אל תמונת "סבו" הראי"ה, כנין בוגר הבוחן את הדברים.

הוא חוזר אל הראי"ה ממקום אחר, ומספר שגילה שגם אצל רבו הגדול מן העבר מצויים "כאב וקושי ודיסהרמוניה", שגם רבו "מאמין בנפש ובתהפוכותיה… והוא גם מאמין בגוף – לא כדֵי לבטל אותו אלא כי זיהה עד כמה גלומים בו חיים… הוא מוקיר את העולם ולא מזלזל בו, מחלץ מתוך בית המדרש את ההרגשה עד כמה מכריעים בחיים הללו הם כוחות האמנות והיצירה, הרגש והדמיון. והוא גם יודע את סיבוכי היחסים שבין קודש לחול, בין פנים לחוץ, בין ניסיונות עלייה לכאב ירידה". ניתן לשמוע בדברים הללו של המחבר, וביתר שאת בהמשכם, את הכאב הגדול המעורב בביקורת נוקבת על מה שחסר לו ולחבריו: 

אבל יותר מכל שמניתי כעת, הראי"ה קוק מאמין בתורה… הוא מזהה כי אחרי שנות אלפיים בגלות הפכה התורה, כמו לומדיה, למלאה במורסה הגלותית; התורה הייתה לביטוח מפני הסכנה, אולם למעשה השביתה כל סכנה אפשרית, ועל כן הפכה בעצמה לכמעט מיותרת ולחסרת שדרת חיים. חלק מהשבת החיים אל התורה הוא בהליכה על "העבודה המסוכנת": לאומיות, לימודי חול והשכלה, מחקר ועיסוק בנסתרות, חופש וחירות; מגע עם הוויות רחוקות לכאורה שאין עליהן חותמת בית המדרש. בכל אלו הוא מוצא את תחיית התורה, והוא מוסר אותה גם לנו. האמון שלו בכך שעל אף הקשיים שדבקו בתורה עוד ניתן לתקן, בכוח סם החיים של פנימיות התורה, מצא אותי בזמנים שבהם ניסיתי להיחלץ בכל דרך מקוריה של דתיות בטוחה מדי בעצמה (עמ' 143-142).

כאן למעשה, במונולוג אישי זה, ובפריסת הגותו של הראי"ה, יכול היה יכול להסתיים הספר, אך המחבר רוצה להרחיב את היריעה ופונה לעוד פסגה אחרת לגמרי – אל הגותו של הרב סולובייצ'יק. אל תפיסה שאינה רואה את העיקר לא ברצוא ולא בשוב, אלא במתח התמידי שביניהם, בנפש שאינה מוצאת מנוח, במתח הבלתי פוסק בין הקטבים, שלעולם לא ימצא את מנוחתו בעולם הזה.

מעטים ספרי ההגות שמעִזים לערב בין סוגות שונות, בין הסוגה הישיבתית לסוגה האקדמית, בין הדיבור האישי לבין שיח פנימי, נוקב ובלתי-מתפשר של דור שלם, בין כתיבה מאופקת לכתיבה אישית מתפרצת. ניר עושה זאת בספרו באופן מודע. כך הוא מדגים, בתוך כתיבתו, בין השורות והמשפטים, את סערת הנפש של "מחפשי הדרך", ואת העיגון שלהם במקומות רבים – שאינם תמיד גלויים – בתרבות היהודית.

הספר יעניין מאוד מחפשי דרך באשר הם. לאנשים אלו אני ממליץ לצלוח בעדינות ובשקט את פרקי ההגות, ולהאזין לקול הבוקע ופורץ בתוכם: קול של אדם יוצר ושל דור שרוצה לצאת אל מרחבי הרוח והנשגב, לחיות בקרבה אל הקב"ה, אך גם להישאר בחיי היום-יום היהודיים, לעגן עצמו בגדולי הדורות הקודמים ולהיוותר בגבולה הברור של ההלכה.

ד"ר משה ויינשטוק מלמד בבית מורשה בירושלים. ספרו "אומן – המסע הישראלי לקברו של ר' נחמן מברסלב" עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת ידיעות ספרים

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באב תשע"א, 26.8.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 באוגוסט 2011, ב-גיליון ראה תשע"א - 733, יהדות, עיון ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: