הנמצא כזה איש אשר רוח א-להים בו / מירב (טובול) כהנא

 

רבי אלעזר אביחצירא זצ"ל הציג מודל נדיר של פרישות וקדושה, לצד הבנה עמוקה בעולם המעשה וחריפות תורנית יוצאת מהכלל. עדות אישית על עצותיו של קדוש שנלקח

בלילה שבין כ"ו לכ"ז בתמוז, נפל דבר בישראל: רבי אלעזר אביחצירא (היד עדיין אינה רגילה לומר ולכתוב – זצוק"ל) עלה באופן טראגי לגנזי מרומים. ביום האחרון לשבעה, ד' במנחם-אב, חל יום הולדתו של הרב, והשנה היה יכול לציין 63 שנה. בהסתלקותו הותיר כאן ציבור ענק של יתומים: חלק יתמי דיתמי, מכיוון שהרב שימש להם תחליף לאב או לאם שאינם, וחלק יתומים כי הרב נשא אותם על לבו כפי שאב נושא את בנו.

הימים חולפים, והלב ממאן להשלים עם החסר: ממי נתחזק ונתעודד? ממי נשאב תורה וקדוּשה? מי יורה דרכנו בצמתים לא-פשוטים? אמנם ב"ה אנו מחוברים גם לתלמידי חכמים גדולים אחרים, ושואבים רבות מהגדולים שהותירו אחריהם בינה והדרכה בספרים, אולם אלו ייתנו מענה מסוג אחר. את החסר של איש הא-להים, שאֵש של תורה וקדושה יקדה בלבו, לא יוכל איש להשלים.

דומה שהשתיקה היא היפה ביותר עבור הרב. גם בשל מה שהיה והִנחה בחייו, וגם מכיוון שכל מילה או תיאור ימעיטו ויצמצמו מהגודל של יחיד בדורו, שאין לו שיעור. ובכל זאת אמרתי אדברה, בדחילו ורחימו, ויהי ה' בעזרי.

הסיפורים ההולכים ומתרבים עכשיו, ומתחילים להתפרסם, חורזים לנקודות עקרוניות יסודיות שיש להן ביטוי באופנים שונים. מעט מהן אני רוצה לשרטט כאן.

דרך ליחידי יחידים

פרישות, הצטמצמות על גבול הסגפנות וים של קדושה הם מהמאפיינים הבולטים של עולמו האישי של הרב. הרב האמין ששמירת העיניים, הפה והאוזניים הם הבסיס, שאי אפשר בלעדיו כדי להעפיל במדרגות הקדושה. משום כך, על אף שמלכותו הייתה מלאת פאר והדר, לעצמו "לא חמור אחד מהם נשאתי". שנים של תעניות רצופות, ממוצאי שבת ועד ערב שבת, השחירו את שיניו; התנזרות מאכילת בשר בעשורים האחרונים, תעניות דיבור ממושכות מאוד כחלק תמידי מאורחות חייו, והקפדה חזקה מאוד על מראות העיניים ועל שמיעת האוזניים. המסלול המתואר במסילת ישרים, המסלול הארוך והמפרך, שהוא מנת חלקם והישגם של יחידים, היה עולמו של הרב.

האם אנחנו מסוגלים להעריך זאת כראוי? בחברה המעורבת, ברמה כזו או אחרת, שבה אנו חיים, עם קולות של דיעבד או לכתחילה בעירוב – מסופקתני. אפילו בדברים נפוצים יותר, דומה שרובנו רחוקים מהמושגים שהיו בבית הרב. פעם שוחחתי עם מורי ורבי, הרב מרדכי ברויאר זצ"ל, על מאן דהוא. הרב ברויאר זלזל בו, ואני סיפרתי לו על הנהגתו של אותו אחד לומר בכל יום תיקון חצות. אז התרגש הרב ברויאר ואמר: "אם הוא יהודי של תיקון חצות, אז אין לי מה לומר". כמה יקרים הם אותם יהודים של תיקון חצות, המסוגלים להתאבל באמת כל השנה על צער השכינה, על חורבן הבית ועל הסתלקות הצדיקים. בנו של הרב העיד שאמירת תיקון חצות אצל הרב, דבר יום ביומו, הייתה בדמעות שליש, "כמו תינוק". האם אנו מסוגלים להפנים זאת באמת?

הרב ידוע כמי שידיו רב לו בתורת הנסתר. ברם לפני הנסתר רב ורם היה כוחו בנגלה. חבריו לספסל הלימודים מישיבת פורת יוסף מעידים על יכולת התמדה בלתי רגילה בלימוד; על ראש חריף ועל תפיסה מהירה; על מעיין חידושים הנובע ועולה על גדותיו. הרב הנחה את בניו ללמוד בעיקר גפ"ת (גמרא, פירוש רש"י, תוספות) ומהרש"א, בעיון ובעמקות. שומעי תורתו ושיעוריו מעידים על שיעורים עמוקים מאוד המלאים בחידושים עצמאיים, שהובלעו בענווה תחת המילים "ונראה לומר/לפרש". מעבר לנגלה היה הרב שקוע גם בנסתר, אך מכיוון שאין לי צל צלה של הבנה בעולם זה, אשאיר לאחרים להעיד על כך.

המפגש העיקרי של הציבור עם הרב היה עם דמותו כאדמו"ר, בעל בינה ותושייה ומחולל נסים. חצרו של הרב איגדה בתוכה אנשים מזרמים שונים: ספרדים ואשכנזים, חסידים וליטאים, חילונים וחרדים, דלי אמצעים ומעוטי יכולת לצד שועי הארץ. כלפי הרב כולם היו שווים: יהודים יקרים שבאו לשפוך את מר נפשם, לקבל עצה, הכוונה והדרכה טובה. אחד מהמשמשים של הרב סיפר שפעם התבטא (המשמש) בצורה לא יפה כלפי אחד הממתינים לרב. בסוף קבלת הקהל העיר לו הרב בעקיפין ואמר: אלו אינם באים אליי לספר שטוב להם או שזכו בפרס. הם באים בשל המצוקות והקשיים העוברים עליהם, ואין לנו סיבה להכביד עליהם. לרבבות שהידפקו על דלתו של הרב היה הרב מישהו שמסוגל להקשיב, להשתתף בשמחה ובצער, לתת את התחושה שהרב כאן רק בשבילו. אכן, הרב היה מסור כל-כולו לעם ישראל. למעט יום אחד בשבוע הרב קיבל קהל בכל יום במשך שעות רבות וארוכות: מחזק, מעודד, מכוון ופוסק.

מפעל החסד שהתנהל בניצוחו של הרב הוא בעל ממדים אדירים, עם שלוחות בכל רחבי הארץ. כמות הסועדים שאכלה יום יום משולחנו, משפחות נזקקות שנתמכו על ידו באופן קבוע, יתומים ואלמנות שבזכותו היה להם בגד ללבוש ולחם לאכול, וקבוצת לומדי תורה, שנבחרה בפינצטה, שיכולתה לעשות מתורתה אומנותה היא הודות לרב. על אלו נוספים נזקקים רבים שקיבלו עזרה כלכלית, כזו או אחרת, באופן חד פעמי. 

הרב, כאחד ממשיכי שושלת משפחת אבוחצירא, היה בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". קיימים אין ספור סיפורים, ועוד יתבררו רבים אחרים, על הישועות שחולל ה' דרך הצדיק. רפואות, זיווג, פרי בטן ופרנסה. ההמונים ששיחרו באופן קבוע לפתחו הם העדות החיה והטובה ביותר לכך.

בדידי הוה עובדא

ברצוני לספר שלושה סיפורים אישיים, בבחינת בדידי הווה עובדא. כמותם יש לאלפים, ובמשפחתנו קיימים אף סיפורי נסים גדולים הרבה מאלו שאספר. אך אני על שלי רוצה להעיד.

בזמנו, כאשר סיימתי את לימודי התואר השני, התלבטתי רבות אם להמשיך ללימודי דוקטורט. חודשים דנתי עם עצמי ועם אחרים בעניין, והיו לי שיקולים לכאן ולכאן. בסופו של דבר אמרתי לאבי לך ושאל את הרב. אבי שאל ורבי אלעזר פסק: "שתלך ותצליח". מיותר לציין שהעולם האקדמי אינו האופק של הרב, ובכל זאת כך פסק. בבחינת והיו עיניך רואות את שואליך. ההנחיות של הרב התאימו לעולמו של השואל, ומשם ניסה להגביהו. הנחיותיו של הרב אופיינו ברציונליות מדהימה, המנוגדת לעתים לדמות המיסטיקנית שנודעה לו. לימים, כשזכיתי לסיים את הדיסרטציה שלי, אבי לקח אותה לרב והרב שמח על המוגמר, וקרא בנוכחות אבי את דברי המבוא לעבודה.

נישאתי כחודשיים לפני יום הולדתי ה-35. הרב (ורבנים חשובים רבים אחרים) בירכו אותי תמיד שאזכה להינשא. הרב בירך אותי שנים רבות, בירך ותו לא. בפסח לפני כמעט ארבע שנים, נסענו בני המשפחה להתברך מהרב. מכיוון שאינו מקבל נשים, עמדתי בפתח חדרו בעת הברכה. את רוב הברכה לא הבנתי, היא הייתה בערבית, אולם בסופה הרב אמר – השנה! כשבוע אחר כך יצאתי לפגישה עם מי שהיום הוא אישי.

אחרי החתונה התגלתה אצלי בעיה רפואית מסוימת, והרופאים קבעו שעליי לעבור ניתוח. שלחתי את אבי לשאול את הרב. הרב שלח לרופא מסוים מתל השומר; שוב החיבור המיוחד הזה למציאות. הרופא קבע – לא לנתח. אחרי מחצית השנה הבעיה החריפה, והרופאים חזרו על קביעתם שיש לעבור ניתוח. שוב שאלה לרבי אלעזר. הרב שלח כעת לרופא מהדסה ואמר: הללו בכֹה והללו בכֹה, והשלישי יכריע. הרופא הזה אמר שיש לעבור את הניתוח, אולם הציע לעשות בדיקה חוזרת לוודא שאכן צריך לעשות את הניתוח. הבדיקה החוזרת הראתה שהבעיה המדוברת איננה, ואין כלל סיבה לניתוח. תאמרו – טעות של רופאים, תאמרו – כוחו של צדיק. אני, מכל מקום, לא עברתי את הניתוח, והבעיה הרפואית ב"ה לא חזרה.

בימי השבעה עמדו רבבות אנשים במשך שעות מחוץ לבית שברחוב קפריסין, כדי להיכנס רק לרגע אל האבלים. בשעות שהם עמדו בחוץ הם דיברו על היכרותם עם הרב, על יחס האב שקיבלו, על הנסים שחולל עבורם – איש איש ונִסו עמו. בוכים ותוהים על הסתלקותו של הרב. הציבור הענק הזה הגיע לרחוב הקטן תחת הכותרת של מנחמים, אבל האמת היא שהם באו להתנחם. הם באו לנסות לקבל עידוד מיוצאי חלציו ומקרוביו – כיצד ימשיכו מכאן ללא רועה ומנהיג? מי ינחמנו? בהספד שנשא האח, רבי דוד שליט"א, בהלוויה הוא אמר שביום הזה השמים שמחים, ואילו אנו כאן בארץ בוכים. אני מתנחמת בשמחתו של הקב"ה. כאן בארץ אנו בבחינת "וידֹם אהרן". ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.     

 ד"ר מירב (טובול) כהנא היא מרצה ללשון העברית באוניברסיטת בר אילן, ומלמדת תלמוד והלכה בבתי מדרש שונים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באב תשע"א, 26.8.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 באוגוסט 2011, ב-גיליון ראה תשע"א - 733 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. קשה היה לי לקרא מאמר סגידה כל כך פרימיטיבי מעט (מקלדת, בעצם) מי שנושאת תאר דר'.
    הרי אלה עצות, ברכות והנחיות שאתה מקבל מאמא שלך.
    מי אם לא אמא אומרת לך ,תמיד "לך תלמד,, תמצאי לך כבר חתן,,, ותלכי לרופא?
    אבל כשאמא אומרת את מתלבטת, מה ללמוד, עם מי להתחתן ולאיזה רופא ללכת".
    אז באמת בשביל זה צריך רב.
    מאיר

  2. אשרייך מירב אשרייך!!!
    משמח לראות איך אשת אקדמיה יודעת להכיר ולהוקיר תלמידי חכמים
    שנזכה כולנו להיות בבחינת "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"
    תלמידתך…

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: