אהבתו הגדולה של מחולל ספרות הפנטזיה הייתה דווקא הלשון. מי שפועלו האקדמי המדוקדק נשכח הביא אל הז'אנר החדש אופטימיות והומור, לצד הווירטואוזיות של בריאת עולמות

ג'ון רונלד רעואל טולקין

John Ronald Reuel Tolkien

סופר ופילולוג אנגלי

נולד: 3 בינואר 1892, בלומפונטיין, דרום אפריקה

נפטר: 2 בספטמבר 1973, אוקספורד, אנגליה

יצירות ידועות: הוביט, טרילוגיית שר הטבעות: אחוות הטבעת – שני הצריחים – שיבת המלך, עץ ועלה, הסילמריליון

'שר הטבעות' הוא זוכה פרס הפנטזיה הבינלאומי של שנת 1957. טרילוגיית סרטי שר הטבעות עטורת הפרסים בבימויו של פיטר ג'קסון יצאה בהדרגה בין השנים 2001-2003,  וזכתה להצלחה קופתית אדירה

 בחור באדמה גר לו הוביט. לא חור מזוהם וטחוב, המלא שלשולים וריחות שופכין, אך גם לא מחילה חשופה חסרת כל ריהוט לשבת עליו, או דבר מאכל לטעום ממנו. מחילה של הוביט הייתה זו ופירושו של דבר – נוחיות… הוביט זה היה הוביט אמיד ושמו בגינס. משפחת בגינס שכנה באזור 'הגבעה' מזמנים שמעבר לזיכרון, ונחשבה למכובדת מאוד בעיני הבריות לא רק בגלל עושרם, אלא גם משום שלא היו הרפתקנים ומעשיהם היו שגרתיים. יכולת לדעת מה ישיב בן המשפחה על שאלה, אפילו מבלי ששאלת אותו. סיפור זה מספר כיצד נקלע אחד מבני הבגינס להרפתקה ומצא את עצמו אומר ועושה דברים בלתי צפויים לחלוטין…

'בוקר טוב' אמר בילבו ובאמת התכוון לכך. השמש זרחה והדשא היה ירוק מאוד. אך גנדלף העיף בו מבט תחת גביניו העבותים שבלטו עוד יותר משולי כובעו. 'מה כוונתך?', שאל, 'האם אתה מאחל לי בוקר טוב או מתכוון שהבוקר הוא טוב בין שאסכים לכך או לא, או שאתה חש בטוב הבוקר, או אולי זה בוקר להתנהג בו טוב?'. 'כולם יחדיו', אמר בילבו, 'ובאותה הזדמנות גם בוקר נאה לעשן מקטרת באוויר הצח'…

(מתוך: הוביט, תורגם מאנגלית על ידי טייסי חיל האוויר וחבריהם בשבי המצרי בכלא עבסייה, 1970-1973).

בית צנוע בפרבר הדינגטון, אוקספורד, 1936. הוא מניח את המקטרת על השולחן המאובק, נזהר שלא לפגוע בפומית, ופותח ברביעית את דלתות המוסך. פריסיליה קראה לו שיבוא לכסותה, התחננה שיספר עוד על היצור הקטן ושעיר הרגליים, אבל הוא נכנס לחדרה, מהסה אותה ומחכה שתצלול לשנתה. אז בדק בחופזה את ג'ון, כריסטופר ומייקל, הדיח את הכלים שנותרו בכיור וניגש בשמחה בחזרה אל מאורתו. ערימת בחינות של סטודנטים אוקספורדיים שוקקי חיים ערומה על השולחן, וריח ספרים מצהיבים – ריחם של שירת הניבלונגים, האדה, הקלוולה – נמהל בריח האבק שהוא שואף אל אפו.

גם את המאמר על היצירה האנגלוסכסית האבודה שהבטיח לסיים בסתיו האחרון טרם סיים. אבל הוא, עד שלא יניח הטקסט את דעתו לא יגישו. עשרות טיוטות אגודות במהדק ומקושקשות בעט כהה שרבט, הוא מלטש ומלטש, ואתמול הניח למולו דף ריק והתחיל מחדש. אולי ימצא לזה זמן כשיסיים עם הבחינות הארורות.

ליאות נצחית נופלת עליו. זהו עונשם של אקדמאים דלי אמצעים שיש להם ילדים לפרנסם… קול פיצוץ עדין או אולי ירייה? דרך חלון המוסך שהוסתר בקופסאות פח של טבק הוא יכול לצפות בזיקוקים שכמה תלמידי קולג' מפריחים מעת לעת. אבל עליו לסיים עוד היום כי מחר – הודיע לו ק"ס לואיס במהלכה של שיחה שניהלו עד אמצע הלילה על האלים והענקים של אסגרד – מחר מתאחדת בפונדק חבורת האינקלינגס, ועליו להיות עירני כשישוחחו בשבח הפנטזיה, וכשיתקוף חברו את המיתוס ואת סיפורי הפיות.

הוא פותח שוב גיליון בחינה. על פניו הרבועים והגדולים ניכרים סימני תשישות מן הכתיבה של אחר הצהרים. רוב הזמן, הוא חושב, הוא נאבק נגד הרפיון הטבעי שקיים בכל בן אנוש עצל, והנה פריסיליה קוראת לו שוב, והוא לתומו חשב שהקטנה נרדמה מזמן. 'היא רוצה לשמוע עוד על גילבו', מסבירה בצעקה אדית, היום לא חשה בטוב. 'בילבו', הוא מתקן. בילבו… על דף ריק של אחת הבחינות ידו מתחילה לשרבט – 'בחור באדמה חי לו ההוביט'… שמות תמיד מציתים בו סיפורים, והנה שם יש לא רק לגיבור אלא גם לבני מינו, ואז מאליה כבר מתנגנת לו השפה בראש – הרי בשביל השפה וערסוליה הוא כותב. פלך היצורים הקטנים – הארץ התיכונה – מתערבב בזיכרונותיו באנגליה הכפרית של ילדותו, כפריים עמלי כפיים, עצי בוקיצה ונהרות שקטים. עליו להמתין עד חצות לשקט, אולי ירכב קודם על אופניו המרופטים ויצבור כוחות, ואז יתפנה לעטו, מקור התרנגולת שלו, לכתוב את סיפורו של ההוביט…

חיבוק מהרגע הראשון

לולא השאיל טולקין את כתב היד של 'הוביט' לאם הנזירה בצ'רוול אדג' שחלתה בשפעת, ולולא ראתה אותו תלמידתה שעבדה אז בבית ההוצאה 'אלן את אנווין', לא היה ה'הוביט' רואה אור בספטמבר 1937, לא הוא ולא יתר ספרי הטרילוגיה. ומשהופיע בחנויות בצירוף עשרה איורים בשחור לבן מעשי ידיו של טולקין ובליווי שתי מפות – שהוכנו עוד בטרם הכתיבה – יצאה הביקורת מגדרה. השוו אותו ל'אליס בארץ הפלאות' של קרול ול'רוח בערבי הנחל' של גרהם, צפו שיהפוך לקלאסיקה, יחדור את קירותיו העבים של הפנתיאון הספרותי – מה שאכן קרה: מהדורות רדפו מהדורות, המרחב דובר האנגלית חיבק את טולקין בשתי ידיים, חסידיו התאגדו בחבורות, אינטלקטואלים חיפשו בו פרשנויות ושובלי מיתולוגיה, ומאוחר יותר הפכו יצירותיו לחומר גלם לדיסרטציות ולמחקרים אקדמיים.

סיפורו של ההוביט, הסיפור על אודות בילבו בגינס שהצטרף לגנדלף ולגמדים למסע השבת האוצר שנבזז על ידי סמוג הדרקון, נכתב כספר ילדים ("לדאבוני", ציין טולקין). אבל טולקין, כפילולוג ומרצה לאנגלית עתיקה, חוקר בלשנות, איש שהשפה היא המוטיב המניע אותו, פזל ב'הוביט' אל המבוגר. כמו בדיאלוג הפתיחה הוא השתעשע באותיות, להטט בלשון ("הרגישות לתבניות לשוניות", כתב למשורר ו"ה אודן, "פורטות על רגשותיי כמו צבע או מנגינה"), שזר בו שירים המתכתבים עם הפולקלור והתרבות העתיקה ובמובן מסוים ניסה לכתוב לאנגליה נעדרת המיתולוגיה אחת כזו.

זוהי אחת הסיבות לכך שהמתרגמים ללמעלה מארבעים שפות התקשו כל כך בתרגום היצירה. טולקין שאל ביצירתו דמויות מהמיתולוגיה הנורדית, האנגלוסכסית, המזרחית והמערבית – ומהדמיון הבלתי נדלה שלו. סמוג הדרקון רושף האש, למשל, הוא חיבור של דרקונים ממסורות שונות – במזרח הרחוק, בתולדות הנצרות ובמסורות מערביות. ב'באו-וולף', יצירה אנגלוסכסית קדומה, מן החשובות שנכתבו באנגלית העתיקה, יצירה שטולקין הקדיש לה מאמר פרשני חשוב, מסופר על דרקון ששמר על אוצרו משך 300 שנה, ממש כמו הדרקון שלו ששומר על אוצר נסתר. שורשי טבעת הקסמים שהצילה את בילבו מגיעים עד מיתולוגיה איסלנדית קדומה, וגם הגיאוגרפיה של טולקין – גאוגרפיה שגיבש בדקדקנות באמצעות מפות שצייר – לקוחה מלשונות עתיקות, כאשר ציוני המקומות מחקים שמות וולשיים קדומים. "לא למדתי כלל וולשית לפני שהגעתי למכללה", כתב, "אבל אז מצאתי בה סיפוק בלשני-אסתטי שכוחו יפה עד עצם היום הזה".

טולקין ראה בלשונות ובשמותיהם של אנשים, אובייקטים ומקומות חלקים אינטגרליים שאין להפריד מהם את הסיפור – "הם היו ועודם ניסיונות לספק רקע או עולם שבו יכולה להיות תכלית להבעת טעמי הלשוני". אבל עיקר הצלחתו של 'הוביט' נעוצה לא רק בזיקתו אל המיתוס, בגלגולי הלשון שהוחמצו על ידי הקורא הלא בקיא או בתבניתיות הקדומה של מלחמת הטוב והרע ששלטת בספרות הפנטזיה או בזו של מסע הגיבור העובר טרנספורמציה, אלא בהומור שלו, ובאופטימיות שנוכחת בטקסט. עם התגברות הטולקינמניה בעולם – אגודות טולקין פעילות, המוני אתרים ברשת, אנציקלופדיות למונחי טולקין, יצירות אמנות ופרוזה, משחקי מחשב ועיבודים טלוויזיוניים וקולנועיים – צמחו ל'הוביט' ולטרילוגיית 'שר הטבעות' פרשנויות שונות ומשונות.

רוסים וגרמנים, אנטי מלחמתיות או אנטי אורבניות – תילי תילים של פרשנויות הוענקו לגיבוריו ולסיפוריו של טולקין, אבל הוא עצמו התייחס לכל הניסיונות האלה בביטול. "אני מתעב אלגוריה בכל פעם שאני מריח אותה", השיב בראיון. בהקדמה ל'אחוות הטבעת' כתב: "אשר למשמעות הפנימית או ל'מסר', אין בו לפי כוונת המחבר לא מזו ולא מזה. אין בו אליגוריה ואין בו אקטואליה… היה אפשר להתקין פתרונות אחרים לאוהבי האליגוריה אבל אני רוחש איבה מקרב לב לאליגוריה על כל ביטוייה, תמיד רחשתי, מאז עמדתי על דעתי ולמדתי להבחין בה, ולהישמר מפניה". את ההוביט ואת טרילוגיית שר הטבעות כתב לא כדי לשתול מסרים, לחנך או לומר דבר מה על התקופה הסוערת שבה חי, אלא ממניעים אחרים לגמרי: "כתבתי למען סיפוקי האישי, ונדחפתי לעשות כן בשל המחסור בספרות מן הסוג שביקשתי לקרוא". גם אם לא במתכוון, יצר טולקין את הבסיס האיתן לספרות הפנטזיה המודרנית, והצמיח דור של חקיינים וסופרים תועים שניסו לפצח את הנוסחה הטולקיניאנית המנצחת.

עם לותיין

בגיל 3, נישא על אונייה בשם 'גואלף', הובא טולקין מדרום אפריקה, שאליה היגר אביו, לבירמינגהם שבאנגליה, מלווה באמו ואחותו. אביו מת קודם שהספיק לחבור אליהם. מוכת אבל עברה מייבל אמו של טולקין לסיירהול, שהייתה אז כפרית וקטנה ואנשיה פשוטים ועדינים, השראה לבניית דמויות ההוביטים. בבירמינגהם הסמוכה והמתועשת – שאחראית לא מעט לדרך עיצוב ממלכת הדרקון עתירת הערפיח ב'הוביט' – למד טולקין בבית ספר, והמשפחה המשיכה לעקור מבית לבית בתדירות גבוהה. באותה העת ולהפתעת משפחתה הבפטיסטית הצטרפה אמו לכנסייה הרומית-קתולית, שאליה השתייך טולקין כל חייו, מטמיע סמלים דתיים ביצירותיו. הכומר שהעביר אותה אל חיק הדת הקתולית, פרנסיס חוויאר מורגן, הוא גם הכומר שאסף את טולקין ואת אחותו אל ביתו כשאמם מתה מסכרת בעודו בן 12 בלבד.

כבר אז התאהב טולקין בשפות. על תוכנית הלימודים בבית הספר על שם המלך אדוארד כתב: "גיליתי בה לא רק את הפילולוגיה ההיסטורית המודרנית שבי, אלא לראשונה את אהבת השפה לשמה: אני מדבר על ההנאה האסתטית העמוקה הנשאבת מן הלשון…". את אדית בראט המבוגרת ממנו בשלוש שנים הכיר בנערותו, אבל הכומר אסר עליו להתראות עִמה עד הגיעו לגיל 21, וטולקין – אסיר תודה למגדלו – שיקע עצמו בלימודים באוקספורד: לימודים קלאסיים, שפות עתיקות, גרמנית, פינית וולשית ועוד. לאחר שהשלים את התואר הראשון בהצטיינות יתרה הצטרף לשורות הלוחמים במלחמת העולם הראשונה. במהלך שירותו בחזית נהרגו חבריו אחד אחר השני. כשנשלח הביתה, חולה בקדחת התעלות שפקדה את חיילי המלחמה, התיישב לכתוב את ה'סילמריליון', ובו פרש את כל תולדות הארץ התיכונה, סיפור עקוב מדם ורצוף מלחמות.

למרות מחלתו המשיך טולקין לשרת בתפקידים שונים, וכשנחתמה הפסקת האש תר אחר עבודה באקדמיה. בינתיים החל לעבוד במסגרת פרויקט מילוני חדש, המוכר לנו כ'מילון אוקספורד'. בו בזמן החלה משפחת טולקין מתרחבת: אדית ילדה לו ארבעה ילדים, וכפרופסור באוקספורד חי חיי חברה עשירים. טולקין היה פעיל בחבורת ה'אינקלינגס' שכללה את חברו הטוב ק"ס לואיס ('האריה, המכשפה וארון הבגדים') ונפגשה תדירות בפונדק לדון ביצירות הספרותיות של חברי הקבוצה, ובעצם לכונן את סוגת הפנטזיה. כשלא לימד, או בילה עם ילדיו, שקד על הכתיבה. כל ימיו דייק, ליטש, ירד לעומקן של מילים ושפה, כתב טיוטות על גבי טיוטות, סיים והתחיל מחדש, ומשום כך יבולו היחסי אינו רב, וחותמו האקדמי נשכח.

פעם, בזמן שירותו הצבאי, ליד אחד המוצבים, טיילו אדית וטולקין בקרחת יער. אז החלה אדית לרקוד עבורו, והוא הביט בה מלא אהבה. זו הייתה השראתו לסיפור ברן ולותיין שהופיע ב'סילמריליון': "לעת שחר אחד, בפרוש האביב, רקדה לותיין על גבעה ירוקה והחלה לשיר… אז נשרו קסמי הדממה מעל ברן, והוא קרא לה בקול… אז היערות הדהדו בשמה. והיא נעצרה בפליאה, ולא נמלטה עוד, ובהביטה בו נפל עליה גורלה והיא אהבה אותו…" (תרגם: עמנואל לוטם). מאז ראה טולקין עצמו כברן ואת אדית כלותיין היפה. שנים ארוכות חיו יחד בצניעות, הוא נוסע על אופניו הישנים, היא בבית עם הילדים. בשנת 1971, שלוש שנים אחרי שעברה המשפחה לפול שליד בורנמאות, מתה אדית מכשל בכליות. שנתיים אחר כך מת טולקין בבית חולים פרטי בבורנמאות.

על קברה באוקספורד נכתב 'אדית מרי טולקין-לותיין. 1889-1971'; על קברו: 'ג'ון רונלד רעואל טולקין, ברן. 1892-1973'.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באב תשע"א, 26.8.2011