לא נידחת, כנענית / יאיר שאג (לפרשת ראה)

 

ההקשר של פרשת עיר הנידחת מבהיר שלא מדובר כאן במלחמה בסטייה דתית, אלא בהצבת סכר מפני נפילה לרשעת עמי כנען

פרשת עיר הנידחת נראית במבט ראשון מצווה שנוגדת כל חוש מוסרי בסיסי:

הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב
הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב.

וְאֶת כָּל שלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ
וְשרַפְתָּ בָאֵש אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שלָלָהּ כָּלִיל לַיי אֱ-לֹהֶיךָ
וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד.

העונש החמור הזה על הדחתה של עיר לעבודה זרה מעורר קושי לא אחת. בדברי חז"ל אף מצינו את הדעה ש"עיר הנידחת לא הייתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר" (סנהדרין עא ע"א). אך את ההיגיון המוסרי שמאחורי דין 'עיר הנידחת' ניתן להבין, או לקרב להבנה, כאשר מתבוננים בהקשר המקראי של הפרשה, ומעמידים אותה בהקבלה לפרשות אחרות בתנ"ך.

פעם אחת בתנ"ך מופיע מקרה שבו התבצע הדין שהתורה הטילה על עיר הנידחת. במעשה פילגש בגבעה התגלתה שחיתותם המוסרית הנוראה של יושבי גבעת בנימין. אנשי העיר לא הכניסו את האיש הלוי לביתם בכוונה כדי שיוכלו לבצע בו את זממם, ולאחר שדבר זה נמנע מהם בזכות איש שאינו בן המקום, לא ויתרו אותם אנשים "בני בליעל" עד שפרקו את תאוותם על הפילגש ועינו אותה עד מוות. עם ישראל, שהזדעזע מהמעשה הנורא, ביקש מבני בנימין להוקיע ולהוציא להורג את האנשים שביצעו את המעשה; לאחר שאנשי בנימין סירבו, יצאו ישראל למלחמת אחים בשבט בנימין.

את מלחמת האחים הזו ניתן להבין טוב יותר מתוך הקבלתה לפרשה תנ"כית אחרת: מעשה סדום. ההקבלות בין שתי הפרשות רבות. בשני המקרים אנשי העיר רוצים לבוא על אורח שהגיע לעיר מבחוץ, ובעל הבית, שאינו מבני המקום המקוריים, מנסה לשדל אותם לא לעשות כך ומציע להוציא אליהם אישה כתחליף. גם מבחינה לשונית קיימות מקבילות רבות בין הסיפורים.

המעשים הדומים שהתרחשו בסדום ובגבעת בנימין נבעו כנראה מחוק כנעני קדום, שלפיו זר שנקלע לעיר היה מופקר לתאוותיהם של אנשי העיר (ראה בפירוש דעת מקרא לספר שופטים יט, טו). התנ"ך מבקש בהקבלתו לומר לנו ששחיתותם של בני בנימין נבעה מהיטמעותם בתוך עמי האזור ומקבלת התרבות הכנענית לתוכם. היטמעות זו התפשטה בקרב שבט בנימין ברמה כה גבוהה עד שהם לא הסכימו להוציא את החוטאים להורג, מכיוון שבעיניהם הם פעלו לפי מנהג המקום. מתוך כך מובן למה בחרו שבטי ישראל בדרך של מלחמת חורמה כלפי שבט בנימין – רמתם המוסרית הייתה נמוכה כל כך עד שהם כבר כמעט לא נחשבו חלק מעם ישראל.

בפרשת פילגש בגבעה ביצעו ישראל דין שנראה שנלקח מתוך פרשת עיר הנידחת (שופטים כ, מח):

וְאִיש יִשרָאֵל שבוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן וַיַּכּוּם לְפִי חֶרֶב
מֵעִיר מְתֹם עַד בְּהֵמָה עַד כָּל-הַנִּמְצָא
גַּם כָּל הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת שלְּחוּ בָאֵש.

פרשה זו היא המקום היחיד שבו הכו ערים ישראליות שלמות על יושביהן ובהמתן "לפי חרב" ובסוף שרפו אותן באש כדין עיר הנידחת.  

מה הקשר בין עיר הנידחת לבין פילגש בגבעה? הרי עיר הנידחת מדברת על עבודה זרה ולא על ניאוף ושחיתות מוסרית?

נראה שאין הבדל בתפיסה המקראית בין עבודה זרה, ובמיוחד זו הכנענית, לבין השחיתות המוסרית שנובעת ממנה באופן ישיר. העבודה הזרה הכנענית, עבודת הבעל, אל הגשם הגברי, והאשרה והעשתורת, אלות האדמה, הפריון והמלחמה הנשיות, הייתה עבודת אלילים פראית שהאליהה את כוחות הטבע הבראשיתיים. חלק מפולחן האלים הכנעניים היה כרוך בקיום יחסי מין בין כהני הבעל לכהנות האשרה ובין כהנות האשרה לעולי הרגל למקדש, שביטאו את ההפריה של הגשם את האדמה. האלהה של כוחות הטבע מביאה בהכרח להידרדרות מוסרית אנושית. התרבות הכנענית שהפכה את כוחות הטבע הפראיים לאלוהים בעצם אמרה שהאדם לא יכול ולא צריך להתגבר על טבעו, כיוון שהטבע הוא הוא האלהים ואין צורך לתקן אותו.

נכרתה מכלל ישראל

לעומת זאת, התורה מהווה ניגוד לעבודה הזרה הכנענית. הקב"ה כורת את בריתו עִם עם ישראל בהר סיני מסביב לתורה שעניינה הוא הציווי שמעצם טבעו מחייב התגברות מוסרית של האדם; שעל ידה יכול הוא לקדם את העולם ולהביא אותו לתיקונו.

מכאן מגיע ציוויה של התורה להילחם בעיר הנידחת. ההסתה של עיר שלמה לעבודה זרה מראה שעיר זו נטמעה בעמי כנען וקיבלה את עבודת האלילים שהיא חלק בלתי נפרד מהתרבות האכזרית של עמי האזור. העובדה שאלו שלא עבדו לא הוקיעו מתוכם את המסיתים מגלה שגם הם הפכו להיות חלק מאותה תרבות. מצוות עיר הנידחת היא אפוא השלמתה של מלחמת החורמה בשבעת העממים: התורה מצווה להילחם מלחמת חורמה בעיר כזו בדיוק כמו שהיא מצווה להילחם בעמי כנען, כי את התרבות הכנענית יש לעקור מן השורש.

החובה לבער את עמי כנען ואת תרבותם נובעת מקדושתה של ארץ ישראל. נשוב לרגע לסדום, שעליה נאמר "בשחת א-להים את כל ערי הככר". לשון זו ייחודית, והיא מזכירה רק אירוע מקראי אחד – המבול, שבו ירד א-להים "לשחת כל בשר". המבול הוא פעולה מוסרית, מידה כנגד מידה – "וירא א-להים את הארץ והנה נשחתה… ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר". העולם הגיע לשחיתות מוסרית ברמה כזו שכבר אין צידוק לקיומו. לאחר המבול הקב"ה הבטיח שלא יהיה עוד מבול כדי שהעולם יוכל להתקיים, אבל בכך הוא גם נטש אותו והפקיר אותו לרשעה.

את האמירה המוסרית של המבול השאיר הקב"ה בארץ ישראל: "ארץ אשר ה' א-להיך דרש אתה תמיד עיני ה' א-להיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". עמי כנען המשיכו לשחת את דרכם על הארץ, כשסדום היא התמצית של אותה שחיתות, ולכן הקב"ה שיחת את ארצם – בהפיכת סדום ובציווי להחרים את שבעת עממי כנען. קדושתה של הארץ מונחת בחוסר יכולתה לסבול את שחיתות העם היושב עליה עקב ההשגחה הא-להית התמידית שנשארה בה גם לאחר המבול.

בארץ ישראל יש תגובה א-להית לרשעה, לתועבות העמים, "כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". תגובה זו, מידה כנגד מידה, לא תלויה בזהות העם היושב בארץ אלא במעשיו, ולכן, כמו שהארץ הקיאה את עמי כנען בגלל תועבותיהם, כך היא גם תקיא את עם ישראל אם הוא יידרדר לאותה רמה מוסרית וידבק במעשיהם של עמי כנען. הגלות מתוארת בספר דברים כ"מהפכת סדם ועמרה אדמה וצבוים אשר הפך ה' באפו ובחמתו". האמירה המוסרית הגדולה של קדושת ארץ ישראל, שהתבטאה במהפכת סדום, מתקיימת באפשרות לגלות, בעובדה שהשגחתו של הקב"ה לא זזה מארץ ישראל לעולם.

  הכותב הוא תלמיד בישיבת ההסדר פתח תקווה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באב תשע"א, 26.8.2011

פורסמה ב-25 באוגוסט 2011, ב-גיליון ראה תשע"א - 733, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: