משבר הוא דבר יפה / אדמיאל קוסמן

 

ז'אן קליין, מי אני?; ליקוט: אמה אדוארדס, תרגום: צפורה אלפרן, רמבנה, זכרון-יעקב 1992

ז'אן קליין

לעתים נדירות קורה לי, כקורא ספרים, שאני עומד בפני תמיהה שאינני יכול ליישב: כיצד קורה שספר מסוים נקבר בתהום האלמוניות ואיש אינו יודע עליו, בשעה שספרים בלתי-חשובים בעליל תופסים מקום מרכזי בשיח הציבורי. ספר שכזה נקלע לידי לפני כעשור ומאז איננו מניח לי. הפער הזה, בין האופן שבו הספר התקבל בין קהל קוראי העברית – כספר נידח-שבנידחים – ובין התחושה שמונח לפניי אוצר בלום שעוצמתו בלתי ניתנת לתיאור, היא מן הדברים המוזרים שחוויתי.

במקרה זה דבריי מכוונים לספרו של ז'אן קליין, "מי אני?", שראה אור בעברית בשנת 1992, (הוצאת רמבנה), בתרגומה של צפורה אלפרן ובעריכתה של יעל דגן. בחיפושים שערכתי בעבר גם בארצות דוברות אנגלית נוכחתי לדעת שקשה עד מאוד להשיג את ספריו של ז'אן קליין.

במרוצת השנים גיליתי כי תופעה זאת חוזרת על עצמה גם בתחומים אחרים. היצירות החזקות ביותר שנתקלתי בהן בתחום האמנות והאנשים בעלי שאר-הרוח באמת שפגשתי בחיי היו לרוב נסתרים מהקהל-הרחב, ואפשר היה תמיד לקרוא עליהם את הפסוק "וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה" (משלי יא, ב).

ז'אן קליין היה לפי הכשרתו המקצועית רופא ועסק כל חייו במוזיקה, אבל מעבר לכך הוא היה מורה מעמיק מאוד להבנת החיים. סיפור החיים שלו כמעט לא ידוע. מהמעט שידוע לי אציין שהוא נולד בשנת 1916, חי בצעירותו בצרפת ובימי מלחמת העולם השנייה הצטרף למחתרת (הרזיסטנס). לאחר המלחמה ביקר קליין בהודו, ושם, במפגש מוזר (שהוא רק מתאר אותו כך: "לא חיפשתי דבר, המורה שלי הגיע אליי") למד קליין ממורה זה כמה יסודות שפותחו במשנתו מאוחר יותר. קליין נפטר בסנטה ברברה בשנת 1998.

החכמה של ז'אן קליין, כך מתרשם הקורא בכל דף מדפי הספר, איננה חכמה חיצונית, המתבטאת בארגון של אוסף ידיעות כזה או אחר כפי שמצוי אצל פילוסופים באקדמיה, אלא חכמה הנובעת ממקור פנימי, חי, של מי שנמצא בעצמו ב"ארץ אחרת" והוא מדווח משם על מה שקורה. האותנטיות של קליין ניכרת מכל מילה ומילה שלו בספר הזה. אותנטיות זאת נתמכת גם מהעובדה שז'אן קליין, כמו רבים מהמקובלים הגדולים (האר"י למשל) ואנשי המסתורין שבכל התרבויות האחרות, לא כתב דבר. את כל ספריו כתבו העורכים מתוך שיחות קצרות, שרובן הורכבו משאלות ותשובות שהוקלטו במפגשיו של ז'אן קליין ברחבי העולם.

תשובותיו של קליין הן קצרות, קצרות מדי לעתים, אבל הן תמיד בבחינת מועט המחזיק את המרובה. הן מנוסחות באופן קונקרטי אך בה-בעת הן נשמעות פואטיות מאוד.

אתן רק שתי דוגמאות קצרות מתוך הספר העשיר זה, כדי לסבר את אוזן הקורא. כשקליין נשאל על ידי אחד המשתתפים על היחס למשברים הפוקדים אותו בחייו – הוא משיב:

משבר הוא דבר יפה, שכן הוא עוזב אותך [= מעמיד אותך, כך יש לתרגם] ללא מסגרת התייחסות, בלתי מסוגל לנוע ימינה או שמאלה. אתה מרגיש שכל מה שעשית בימי חייך הינו חסר תועלת, וכי שום דבר [טוב] לא יכול לקרות [לך]. זה מביא אותך לידי ייאוש. אז אתה באמת חייב להתעמת מול הדברים [הקשים בחייך]. ואז אתה מגיע [=יכול שתגיע] להמתנה [סבלנית] בפתיחות [לכל מה שיבוא, ללא כל ציפייה או שיפוט של המצב, כפי שקליין מסביר יפה במקומות אחרים בספר]. במילים אחרות, המשבר לא עוד יהיה מודגש [= אצלך, בעולמך הפנימי, ההדגשה לא תהיה מעתה על כך שאתה עובר משבר], אלא דרך העימות שלך מולו [= מה שיודגש מעתה הוא דווקא האתגר והיופי של ההתמודדות העצמאית שלך מול הקושי, מה שקליין מכנה "עמדה בוגרת"] (עמ' 68).

בדוגמא השנייה שאני מציג כאן לפני הקורא, עוסק קליין במושג הענווה שרבים מבלבלים אותו עם רגשי נחיתות. קליין מסביר:

ענווה איננה משהו שלובשים [= עוטים על האישיות הקיימת) כמו בגד. אין לזה כל קשר עם ראשים מורכנים ועיניים מושפלות הצידה! ענווה נובעת מספיגת האינדיבידואליות [= האילוזיה של האגוצנטריות שלנו] בתוך ההוויה והשתיקה…כשיש תשומת-לב ועירנות [כלפי האחר, מה שבובר כינה יחסי "אני-אתה"] קיימת ענווה. היא הקבלה והפתיחות אל כל מה שהינף החיים מביא לנו [כדי שניפגש איתו ונקשיב לו קשב עמוק]. במקום שאין בו זיכרון פסיכולוגי וצבירת מידע, ישנה תמימות. תמימות היא ענווה (עמ' 23).

באופן פורמלי מחולקות השיחות בספר זה לנושאים שונים: יחסי אנוש, "לדעת את עצמך", טבע החשיבה, אמנות הקשב, היחס לאמנות וכיוצא בזה – אולם למעשה הקורא מרגיש כמעט בכל תשובה של קליין שהכול-קשור-בכול. אפשר להבין לעומק את קשיינו ביחסינו אל האנשים הסובבים אותנו רק אם נבין לעומק את העובדה שלרוב חיינו מרוכזים באני הקטן שלנו, זה הבונה לו אימאג' מסוים ונע סביבו ללא הרף; ואת זה אפשר להבין רק אם אנו קולטים עד כמה חיינו ריקים, חסרי משמעות ואפופי סיסמאות נבובות שקלטנו ממקומות שונים ללא הבחן, ואת זה אפשר להבין רק אם האדם נעצר לרגע ויכול להקשיב ללא חרדה "להמתנה בפתיחות".

במילים אחרות, בניגוד לקטגוריות המובחנות של העולם החיצוני, מתברר לנו כי העולם הפנימי הוא עולם אחדותי, והבעיות הקשות של חיינו נובעות מהעובדה שאנחנו עיוורים לגמרי לקשר ההדוק שבין ה"אזורים" השונים שבתוכם מתנהלים חיינו באופן מפוצל.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באב תשע"א, 19.8.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באוגוסט 2011, ב-גיליון עקב תשע"א - 732, ישן מפני חדש / אדמיאל קוסמן ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: