המגיד ממזריטש ראה את עבודת ה' כשעשוע שאותו יש ללמוד מילד קטן. ספר חדש קובע תפיסה זו כסוגיית יסוד בהגותו ומחדש כי מושג ה'אין' בהגות זו אינו חוויית היבלעות אקסטטית אלא תודעה רוחנית קיומית

השער לאין-תורת החסידות בהגותו של רבי דוב בער- המגיד ממזריטש, נתנאל לדרברג; ראובן מס, תשע"א, 412 עמ'

תנועת החסידות הינה מן הפליאות הגדולות בהיסטוריה היהודית. בתיאור היסטוריוני גס הייתי אומר שמדובר בריכוז בלתי סביר של אנשים בעלי שיעור קומה נדיר, שהתרכזו באיזור גיאוגרפי מסויים ועל פני מספר שנים לא גדול. אנשים אלה יצרו תנועה חברתית ורעיונית ייחודית, ששינתה את פניה של קהילת מזרח אירופה ושהגותה ממשיכה להפיח חיים אף ביהדות זמננו.

ברם, ראשיתה של התנועה לוטה בערפל כבד. על מייסדה (אם ניתן לכנות את הבעש"ט בכינוי זה, שיש בו אנכרוניזם כבד, שהרי הוא לא ציפה שתקום תנועה בעקבותיו) איננו יודעים הרבה, והבא לשחזר את דמותו ועולמו נאלץ להסתמך על סיפורים שמידת אמינותם משתנה ועל אסופת ציטטות מפיו (הוא עצמו לא כתב כמעט דבר) הפזורים על פני ספרות רחבה, הכתובה על ידי אישים שונים ובזמנים שונים. אותה בעיה ממשיכה גם עם הדמות השניה בחשיבותה בתנועת החסידות, הוא ר' דב בער, הידוע בכינויו 'המגיד ממזריטש'. כאמור, דברים חתוכים מבחינה היסטורית קשה לומר על ראשית החסידות, אך דבר אחד ניתן לומר בוודאות – לולא פועלו של המגיד ממזריטש לא היתה החסידות ל'תנועה' חדשה בישראל; לכל היותר תורת הבעש"ט היתה גורמת לויברציה בהגות היהודית של המאה ה18, אך הדבר לא היה עובר לפסים חברתיים ושורד אינספור תהפוכות בהיסטוריה היהודית. המגיד ממזריטש היה זה שהבין שמדובר בבשורה חדשה, שאותה יש להפיץ בעזרת שליחים ושיש להתארגן מחדש מן הבחינה החברתית (חצר וצדיק במרכזה) על מנת שתהפוך מרעיון לתנועה חיה. ובכן, מה אנו יודעים על דמות חשובה זו?

כפי שמדייקת כותרת המשנה של הספר שלפנינו, הספר אכן מתמקד בהגותו של המגיד ולא בשאלה ההיסטורית – כיצד חולל את המהפכה החסידית – ובכך מהווה מבוא מצוין להיבטים הרעיוניים של החסידות. מבחינת הז'אנר, ספר זה מהווה המשך לספרו הקודם של המחבר, 'סוד הדעת', העוסק בדמותו של הבעש"ט. ז'אנר זה, עדיין נדיר יחסית, אך הולך וצובר תאוצה, מתייחד בכך שסגנונו פונה אל הקהל הרחב, ולאו דווקא לחוקרים, אך במקביל מתאפיין בדייקנות ובאחריות אקדמית.

החסידות, כתנועה אוראלית, הנותנת דגש מרכזי על המתרחש כאן ועכשיו, לא טרחה יתר על המידה בתיעוד הווייתה ותורתה. הבא לשחזר את קורות חייו ואת תורתו של המגיד חייב לאסוף את תורתו מעשרות רבות של ספרים, שנכתבו על ידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, ולקרוא כל פיסקה בשבע עיניים, שכן החסידים לא נהגו הקפדה יתירה בחלוקה שיטתית בין דברי רבם לדברי עצמם. לדרברג נענה לאתגר גדול זה, והוא מתגלה בספר זה כביבליוגרף נכבד: מצודתו פרוסה על פני הספרות החסידית, לגווניה ולדורותיה, על ספרות הדרוש והמוסר בת זמנה של החסידות, וכן על פני ספרות המחקר הענפה שנכתבה על החסידות ועל נושאים משיקים. עושר המקורות העצום שהוא מביא עשוי להביא את הקורא, היודע את איכותה והיקפה של ספרות זו, לכדי סחרחורת מחד גיסא, ולעונג גדול מאידך גיסא. הספר עמוס מובאות מספרים שונים ופרשנותן בצידיהן (תוך הפניות נרחבות לדעות השונות מזו של המחבר) וכך הופכת קריאת הספר לחוויית לימוד דיאלוגית.

לספר שלושה שערים. שני הראשונים, המהווים כמחצית הספר, נושאים אופי ביוגרפי. השער הראשון עוסק בתחנות חייו הראשונת של המגיד. בשער זה מתגלה לדרברג בכל כוחו כהיסטוריון, בלקטו כל שביב מידע הזרוק ברחבי הספרות בת זמנו של המגיד – ב'הסכמות' לספרים למיניהם או בהערות בספרים נידחים – לכדי תמונה היסטורית המניחה את הדעת, של תחנות חייו של המגיד וקווים לדיוקנו הרוחני קודם שפגש את הבעש"ט. השער השני עוסק בגירסאות השונות לסיפור המפגש שלו עם הבעש"ט, מפגש גורלי שהביא לקונברסיה בחייו – מ'חסיד ישן', היינו מקובל סגפן, ל'חסיד חדש' ברוח תורתו של הבעש"ט. מלבד ניתוח סיפורים אלה, מביא לדרברג 'סיפורי חניכה' נוספים מרחבי הספרות החסידית.

לדרברג, יש להעיר, מתייחס לסיפורים חסידיים אלה כמציאות לכל דבר, וגוזר מהם מסקנות דייקניות על תהליכי השינוי שעבר המגיד לעומת תהליכים מקבילים שעברו תלמידי הבעש"ט האחרים. גישה אחרת, הנותנת פחות אמון היסטורי בסיפורים ככתבם וכלשונם, עשויה הייתה לדבר על האתוס המובע בסיפורים, שיותר משהוא מלמד על הדמויות שבהם עוסקים הסיפורים, הוא מלמד על כותבי הסיפור החסידי ועל 'רוח התנועה' בזמן העלאת הדברים לכתב.

עיקר עניינו של הספר הוא חלקו השלישי, שבו מבקש הכותב לחדור לנבכי ההגות המגידית ולשלות מתוכה את סוגיית הראשית, סוגיית החידוש החסידי שבזכותו קמה לה תנועה חדשה ומרעננת, ועליה לבנות את שאר סוגיות המשנה בהגותו. זהו ניסיון נועז הדורש בקיאות רבה בכתביו של המגיד ותלמידיו, בצד 'רגישות' הגותית, קשב רב ואינטואיציה. כאן מחכה לקורא הפתעה. קודמיו של לדרברג, כגרשום שלום, רבקה שץ ואחרים, הניחו שהחידוש החסידי נעוץ במושג 'הדבקות', מושג המופיע פעמים אין ספור בספרות החסידית (ברם הם נחלקו על טיבה של דבקות זו). לשיטתם, החסידות העבירה את מוקד היהדות לחוויה האקסטטית האינטנסיבית; זהו סוד קיסמה וכוח המושך שבה, ואידך פירושא הוא. ואילו בספרו של לדרברג, מושג הדבקות כמעט ולא מקבל מקום (ואפילו אין לו ערך במפתח שבסוף הספר!) פשר הדבר נעוץ בהבנתו השונה של לדרברג את מושג הדבקות – לא כחוויה אקסטטית, המביאה לשכחה עצמית והיבלעות באלוקי – אלא כסוג של תודעה אחרת, תודעת ה'אין', שלה הוא מקדיש את מיטב מרצו וכושר ניסוחיו. ואדרש לכך עוד בהמשך.

על כל פנים, סוגיית היסוד בעולמו של המגיד אליבא דלדרברג, הינה רעיון השעשוע. נקודת המוצא היא דרשתו הבאה של המגיד: "…הקב"ה ברא עולם הזה ובתוכו האדם בצלמו, כדי שישרה בו (הקב"ה באדם)… ולמה עשה כן? הלא המלאכים הם שליש עולם ואורות יפות ומצוחצחות עד מאוד?! עם כל זה יש לו יותר תענוג מן האדם כמשל הצפור המדברת לפני המלך אפילו דברי שטות, יש למלך יותר תענוג מכל מליצות השרים המשוררים…" (מובא בעמ' 147). המלך מתענג על תוכי מדבר יותר מאשר כל המשוררים שיש לו בארמונו. כלומר 'העדפתו' של הקב"ה את האדם הינה משיקולים אסתטיים גרידא.

זוהי רעידת אדמה של ממש במחשבת ישראל: לא עוד עבודת ה' 'רצינית', כבהגותם של המקובלים הסבורים שבמעשיהם הם מתקנים עולמות; לא עוד עבודת ה' נוסח הרמב"ם או הרש"ר הירש, הסבורים שבמעשיהם הם מתקנים את האדם; ולא כבעולמם של בעלי הבתים הפשוטים המקיימים את מצוות ה' מלומדה ככתבה וכמנהגה עם ניחוח יידישקייט. אמור מעתה: על עובד ה' להיכנס לתודעתו של ילד קטן. מה יש ללמוד מילד? אומר המגיד "… שילמוד את עצמו בעבודת הבורא שלושה דברים מתינוק… שיהיה תמיד בשמחה, ושלא ישב בטל ובוכה על מה שמבקש" (מובא בעמ' 207. במקור הפיסקה מלמדת גם מה יש ללמוד מן הגנב).

ההתבוננות בילד איננה אסתטית, לתפארת המליצה, אלא מהותית: ילד, בעצם הווייתו, משעשע את אביו עד לשד עצמותיו. כך על האדם לשעשע את בוראו עד לשד עצמותו (כביכול, כמובן). זה אפשרי רק אם האדם מרשה לעצמו להשתחרר לגמרי, להתחדש, להרפות, לשמוח בפשטות. לדרברג מראה כיצד רעיון השעשוע הקרין אל תלמידיו והנביט אצלם יישומים מגוונים לרעיון זה. כך למשל, באחת ההדגמות המוצלחות יותר, מביא המחבר את משנתו של סנגורם הידוע של כל ישראל, ר' לוי יצחק מברדיטשוב, המצליח בזכות עינו הטובה, "להראות" לקב"ה כיצד הוא יכול להשתעשע מחטאיהם של ישראל.

מתוך סוגיית השעשוע גוזר לדרברג סוגיות אחרות במשנת המגיד – ביטול ערך הכוונות הלוריאניות בתפילה; משמעות קיום המצוות והתפילה בעולם הגותי שהפלטפורמה היסודית שעליה הוא נשען היא השעשוע ; והבנת תודעת ה'אין', מושג יסוד בתורות המגיד ותלמידיו. במסגרת זו אעמוד בקצרה על הסוגיה האחרונה, שנתנה לספר את שמו, היות ובה מחדש לדרברג חידוש חשוב על רקע קודמיו במחקר החסידות, והוא עצמו רואה אותה כ"לב הספר" (עמ' 251).

חוקרת החסידות רבקה שץ ניסחה את מושגי ה"אין" וה"ביטול במציאות", בספרה שהפך לאבן יסוד בחקר החסידות, "החסידות כמיסטיקה". כאמור לעיל, לשיטתה, "דבקות" בכתבי המגיד פירושה חוויה אקסטטית; המגיד ממזריטש וחבורתו היו מיסטיקנים במובנה החמור של המילה (כפי שהיא משמשת במדעי הדתות). הם העמידו בפסגת העולם הרוחני את חוויות התבטלות אל האינסוף האלוקי, תוך איבוד עצמי והשקטת כל קול אישי. ואילו לדרברג מסביר מושגים אלו ברוח אחרת (שיש לה הלכים דומים, אם כי לא זהים, בקרב החוקרים, דוגמת מנדל פייקאז'), התואמים את משנת השעשוע של המגיד. לטענתו, וכאן חידושו הגדול של הספר, מושג "האין" איננו חווית היבלעות אלא סוג של תודעה רוחנית. ובמילותיו: "חיים בתודעה של אין פירושם חינוך האדם לעשייה המבטאת הזדהות בלתי אמצעית שלו עם ההתרחשות שהוא נוכח בה… הגעה לדרגת אין מקבילה לעשייה נקיה שבה האדם נוכח בהתרחשות ורואה בה את המרכז מבחינתו ולא עסוק בהתבוננות במקום שלו ביחס אליה או ברווח הצפוי לו ממנה…" (עמ' 254). הבנה זו של מושג האין – המזכיר את הלך מחשבתו של זרם הזן – משילה מעל  החסידות את הגוון המיסטי העז שצבעו אותה בו החוקרים ומקרבת אותה מאוד אל האדם מן השורה, חסר היכולות המיסטיות-אקסטטיות. כאן מתגלה תורת החסידות כאקטואלית וכרלוונטיות לכל אדם באשר הוא, המבקש לחיות חיים רוחניים יותר. בשולי הדברים אעיר, שלימודי "ימימה" הרווחים במקומותינו מכוונים לתודעה מעין זו. יש מעט להצטער על כך שלדרברג בוחר שלא להעשיר את דיוניו בדוגמאות חוץ יהודיות, מן הספרות או מתרבויות אחרות, שהיו מקרבות את הדברים, לדעתי, אף יותר ללב הקורא.

אין ספק שלדרברג נגע בנקודה המאפיינת באופן יסודי את ה'תופעה' החסידית – רוח השטות, ההומור, ההתחכמות הדרשנית, האהבה הגדולה לכל יהודי באשר הוא. עם זאת אעיר שישנן בכתבי המגיד עשרות פסקאות, שמהן עולה, לעניות הבנתי, ש"דבקות" ו"אין" פירושם התנתקות תודעתית מוחלטת מן העולם הזה וקשה להסבירן על פי עקרון השעשוע. כך למשל בפיסקה אקראית שמצאתי באחד מספרי המגיד: "יש מסך המבדיל בין השי"ת ובין האדם. וצריך בשעת התפלה באותם התיבות שאומר להתגבר מאוד בשכלו. ולסתור המחיצה המבדלת עד שידבוק בו ית'… וזה כלל גדול לפעמים אומר תיבות בתפלה ומדבק עצמו בבורא ית' הרבה מאוד ושותק מלדבר מחמת הדביקות… וכל היום יהיה דבוק בבורא ית' כמו בתפלה…. "  (אור האמת, בני ברק תשכ"ז, עמ' 178). וכך בפסקאות רבות נוספות מתאר המגיד את חווית הדבקות כמעין דמיון מודרך של האדם המטייל לו בעולמות העליונים או כהיבלעות גמורה באין האלוקי. היה ראוי שסוגיה מרכזית זו תתפוס נפח גדול יותר בספר העוסק במגיד (ובוודאי בפרק העוסק בתפילה) ומעניין היה לשמוע מה חושב המחבר על סוגיה זו ביחס לממד השעשוע, שאותו הוא רואה כיסודי ביותר.

חלקו האחרון של הספר הוא חלק ההערות. הקורא בוודאי יתמה לשמוע שהערות הם 'חלק' מחלקי הספר, אך אם יטרח הקורא ויעלעל בספר, הוא יגלה שלמעלה מרבע הספר (!) מוקדש להערות לדיונים. אפשר לומר שלדרברג הגדיר מחדש את מושג הערות השוליים, שרבות מהן עונות יותר לשם 'נספח'. כאן המחבר מפנק את קוראיו בידיעות חכמניות, הקבלות רעיוניות מעניינות ואנקדוטות שונות (כאן אנו למדים, למשל, שהכותב הינו צאצא של המגיד. הערה 37), והקורא החרוץ נשכר שבעתיים.

לסיום יש לברך על הספר ועל הז'אנר הכתיבה, ולקוות שהמחבר יזכה את הקוראים במונוגרפיות חסידות נוספות, שמלבד שהן מנגישות דמויות אגדיות וסתומות אלו לקורא הפשוט, יש בהן גם להפרות את המחשבה והחיים הרוחניים בני זמננו.

 הספר 'חיים כגעגוע: קריאות חדשות בסיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב', בעריכת רועי הורן, יצא ב-2010 בהוצאת ידיעות ספרים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באב תשע"א, 19.8.2011