פסילה, פסל וסמל / יעקב עציון (לפרשת עקב)

 

"פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (דברים י, א)

 "מי שנפסל שלוש פעמים – יוצא מן המשחק". מה פירוש נפסל? האם יש קשר בין ה'פסילה' שמובנה 'אי הצלחה' לבין 'פסילה' שמובנה פיסול, היינו הכנת פסל?

מחברי המילונים נחלקו בכך. יש מהם שהפרידו את הפֶּסֶל מהפְּסוּל, ומנו שני שורשים נפרדים שעיצוריהם פס"ל – ויש שכתבו שמדובר בשורש אחד שממנו הסתעפו שני המשמעים. ננסה לעיין בשאלה זו דרך משקפי התרגומים הארמיים למקרא.

התנ"ך יודע רק משמעות אחת לשורש פס"ל – פיסול וחציבה. בפרשתנו מספר משה על הציווי שנצטווה: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים". 'פסול לך' פירושו חצוב והכן לך את שני לוחות האבן. שם העצם המתקבל ממעשה הפסילה נקרא פסל או פסיל, ובמקרא התייחד שם זה לצלמים שהכינום עובדי האלילים.

בין ברכותיה של הארץ שהובטחו לישראל, נאמר שיהיו בה "בורות חצובים אשר לא חצבת". תרגום אונקלוס למילים אלו הוא: "גובין פסילין דלא פסלתא". הפסילה מקבילה אפוא לחציבה. במקום אחר במקרא מחליפות העברית והארמית תפקידים – התנ"ך נוקט לשון פסילה, ואילו התרגום משתמש בשורש חצ"ב. על אהוד בן גרא נאמר בתחילת ספר שופטים כי הוא "שב מן הפסילים" לפני מבצע הסיכול הממוקד נגד עגלון מלך מואב. מהם הפסילים? יש שפירשו שמדובר במקום שבו הוצבו פסלי העבודה הזרה של מואב – אולי בנקודת הגבול של הכניסה לממלכה, בדומה לדגלים המקובלים כיום – אך בתרגום יונתן בן עוזיאל מופיע "תָּב מן מחצביא", היינו שב ממקום החציבה. העולה מכאן הוא שהשורשים חצ"ב ופס"ל הינם מקבילים, וקשורים לפעולות חיתוך וגילוף.

דרך העולם, כשמפסלים באבן או בעץ – ניתזים שבבים. לשבבי העץ הניתזים בשעת הניסור קוראים 'נסורת' (מושג המופיע במשנה) – ולרסיסי האבן העפים בשעת מלאכת הפיסול קוראים 'פסולת'. הנה, לפני שבועיים קראנו את תוכחת ישעיהו על חוסר היושר שפשה בישראל: "כספך היה לסיגים, סבאך מהול במים" – ותרגם יונתן: "כספיך הווה לפָסוֹלָא, חמריך מערב במיא". הסיגים הם הפסולת הנוצרת בעת זיקוק הכסף, ושמם בארמית – פסולא. נחזור עתה לשאלתנו הראשונה על הקשר שבין הפיסול לפְּסוּל – ייתכן שכאן מופיעה חוליית הקישור שבין שני המשמעים. מטבע שנעשה לא מהמתכת עצמה אלא מסיגיה, מהפסולת שנוצרה בעת הזיקוק, הריהו מטבע פסול שאין להשתמש בו.

בפרק ו' מירמיהו, פרק החוזה פורענות קשה על ישראל, נמשל העם לכסף פסול: "כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם, כִּי מָאַס ה' בָּהֶם". אף כאן משתמש התרגום במילה פסולא, שראינוה לעיל מתרגמת את המילה סיגים: "הא כִּכְסַף פָּסוֹלָא מרחקין קְרוֹ לְהוֹן".

העשיר מן הפסולת

גם בעברית מופיעה הפסולת בהקשר למעשה הפיסול. בתלמוד הבבלי למדנו: "אמר רבי חמא ב"ר חנינא: לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות, שנאמר 'פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים', פסולתן שלך יהא" (נדרים לח ע"א). הפסולת היא כאמור השארית הנוצרת תוך מעשה הפסילה באבן. כיוון שדרך כלל לא מעשירים ממנה אלא מתייחסים אליה כשחק שאין צורך בו – הפכה הפסולת לשם כללי לדבר מה דחוי, שנועד להשלכה – ומכאן קצרה הדרך למשמעות הפְּסול.

הגמרא במסכת עבודה זרה מביאה זו בצד זו את שתי המשמעויות של השורש פס"ל, תוך דרשה של פסוק מפרשתנו. משה אומר לעם בהתייחסו לגויי הארץ: "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ". על פי פשט הפסוק, המילים "ולקחת לך" כמובן אינן היתר לקחת מן הכסף והזהב אלא המשך של הציווי שלא לחמוד ולא לקחת – אך בגמרא מובאת דרשה של האמורא שמואל המוציאה את הפסוק מפשוטו: "שמואל רמי [= הקשה מפסוק על חברו], כתיב: 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם', וכתיב: 'ולקחת לך', הא כיצד? פסלו לאלוה – לא תחמוד, פסלו מאלוה – ולקחת לך".

על פי דרשתו של שמואל – המילה "פסילי" היא בעלת משמעות כפולה: אם פיסל הגוי את פסלו לשם אלהות ("פסלו לאלוה") – על כך נאמר 'לא תחמוד'; ואילו אם פסל את פסלו ודחה אותו מלשמש אליל ("פסלו מאלוה") – מותר הפסל בשימוש, ככתוב" ולקחת לך".

גם אם אין כאן פירוש על דרך הפשט, נראה שאפשר להסיק מכך שבעיני רבותינו היו שני משמעי הפסול קרובים זה אצל זה.

סמל סימבולי

מילה נוספת הנזכרת במקרא בהקשר לפסל וזכתה להתרחבות משמע היא הסמל. בפרשת השבוע שעבר קראנו: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם… פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל, תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה". זהו הסמל היחיד בתורה. במקרא כולו נזכר הסמל ארבע פעמים נוספות, ובכולן בהקשר של עבודה זרה. בספר דברי הימים ב' מסופר על תשובתו של המלך מנשה לאחר שנכנע מלפני א-להי אבותיו, וכך נאמר: "וַיָּסַר אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וְאֶת הַסֶּמֶל מִבֵּית ה'". הסמל הוא אפוא צלם שהוכן לשם עבודה זרה.

בעברית של היום, המילה סמל הינה ניטרלית לחלוטין, ואינה נושאת עמה משמעות שלילית או שמץ פסול. יש להניח שסמל המדינה למשל, שבמרכזו מנורת המקדש, לא היה נקרא בשם זה לו היה מתלווה לסמל צליל של עבודה זרה.

האחראי לשינוי זה במשמעות הסמל הוא המונח הלועזי סימבול, שמקורו ביוונית. עקב דמיון הצלילים בחרו הכותבים בתקופת תחיית העברית להשתמש במילה העברית סמל כתחליף לסימבול, וכך התפתחו לימים גם שמות תואר ופעלים מן הסמל ("תשלום סמלי"; "מה זה מְסַמֵּל?").הדרגה הצבאית סַמָּל, אגב, אינה קשורה לסמל – מקורה בראשי התיבות "סגן מחוץ למניין", תרגום של הדרגה הבריטית non commissionded officer (NCO).

נדגים דברינו על 'סימבוּל הסמל' ברשימה שנכתבה לפני למעלה מ-120 שנה, לקראת מלאת 100 שנים להולדתו של השר משה מונטיפיורי – ובה הסמל נזכר בהקשר לפסל, אך כבר במשמעו החדש, כסימבול.[

כך נכתב ביפו בשנת תרמ"ד, 1884:

שאול שאלו היהודים את נפשם בכל ארצות גלותם לאמר: הנה באה שנת המאה לאיש הא-להים משה מונטיפיורי, והוא כבודנו ותפארתנו ומופת דורנו, ובמה נכבדנו עתה, ומה נעשה לו לזיכרון עולם – למען ידע דור אחרון את האיש הזה ואת מפעליו, ואיה נעשה את אשר נואיל לעשות?

 ויהיו אחינו באנגליה הראשונים להשיב על השאלה הזאת ויאמרו: נכונן בית חולים גדול וטוב ברמסגט, עיר מגורת משה, והיו שעריו פתוחים לכל איש חולה מכל אמונות הארץ…

ולא מצאה העצה חן בעיני משה, כי אהב אהב משה את היהודים עמו ראשית אהבה, ואיה זיכרונה? את ארץ אבותיו חיבב תכלית חיבה, ושמה איפה הוא?

ותהי עתה עצת רבים לכונן בארץ ישראל מושבה ליהודים, והיתה המושבה הזאת לזכרון לאהבת משה את ארץ אבותיו ולעמלו אשר עמל כי ימי חייו לעזור ליהודים היושבים בארץ הזאת – כי יוכלו לחיות על יגיע כפיהם.

 ואמנם טובה העצה הזאת מעצת הראשונים, אולם גם הדבר הזה לא יספר לדור אחרון את טבע האדם הגדול… היהיה פסל עני ורוכב על חמור מצבת זיכרון לגיבור מלחמה? ואם יהיה פסל איש וחרב בידו נטויה על האויב סמל דמות סופר אשר על עטו יחיה? גם מושבה אחת אשר שם האיש משה תקרא עליה לא תהיה סמל דמות האדם הזה.

 כי אם נתבונן לחיי משה מונטיפיורי ולמפעליו – וראינו בו מלבד אהבתו לאחיו בני עמו ומלבד אהבתו הרבה לארץ אבותיו עוד אהבה אחת בלבו וחבה עזה מאד לתורה וללומדיה, לחכמים ולרבנים ולכל אשר תורתם אומנתם. ובבואנו עתה לעשות זכר עולם לאיש הזה, עלינו לשית לב לשלוש אלה, ולעשות דבר אשר שלושה אלה ייראו בו לעיני כל.

זאת הדבר אשר נשיג, אם נכונן בירושלם ישיבה גדולה לתלמוד תורה וקֹרא לה "ישיבת משה".

מי כתב את הדברים? שמא הרב קוק, או דמות רבנית אחרת? התשובה מפתיעה: הוגה הרעיון הוא לא אחר מאליעזר בן יהודה. בשנותיו הראשונות בארץ נהג בן יהודה כיהודי שומר מצוות, לבש טלית קטן על בגדיו והעיד על עצמו שאף בביתו היה מתפלל ביחידות. לימים כתב שחלק ממניעיו היו 'שלא לשמה', כדי שיתקבלו דבריו בענייני חידוש העברית – אך דומה שניתן ללמוד מהרשימה המצוטטת לעיל (זמינה לקריאה באתר 'בן יהודה', תחת הכותרת: "מרכז צריך עתה לישראל") שאכן פיעמה בו בשנותיו הראשונות בארץ רוח אחרת מזו שייצג בהמשך פעילותו.

בסיום דבריו חוזר אמנם בן יהודה לתחייתה של העברית, וקושר אליה את חזון הישיבה המרכזית בירושלים שהגה:

וגם לשפת עברית, הגוועת לעינינו בכל הארצות, נעשה בזה ארוכה ואולי נצליח להחיותה בארץ קדשנו. כי בבית הזה – אשר ינהרו אליו תלמידים מכל קצות הארץ ומכל הלשונות – תהיה שפת עברית השפה המאחדת את כולם.

והפחנו בזה רוח חיים בעצמות שפת קדשנו, ההולכת הלוך ויבש, ושמנו לה יסוד נאמן לבלתי ישחיתו ויחללו יופיה ביום הזה.

yetsion@gmail.com

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באב תשע"א, 19.8.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 באוגוסט 2011, ב-גיליון עקב תשע"א - 732, עוד מילה / יעקב עציון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: