ממשמעת לשמיעה / אריאל ארליך (לפרשת עקב)

 

בסיני נתבקש העם להקדים את חובת ההבנה לעשייה, אולם יוצאי מצרים שהורגלו לעבדות לא היו מסוגלים לכך. עתה, כשלפניו דור של בני חורין, משה מתקן זאת

בראשית דיבורו של הקב"ה אל ישראל לקראת התגלותו אליהם בסיני, הוא לא ביקש מהם מעשה בלבד כי אם גם שמיעה. ולא זו בלבד, אלא הקדים את השמיעה לפני המעשה ולפני השמירה: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים…" (שמות יט, ה). אולם העם לא שת לבו לדרישת השמיעה, לעבודת האוזן, השכל והלב, כי אם למעשה בלבד: "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה" (שם יט, ח).

גם לאחר ההתגלות המופלאה בסיני, ולאחר שניתן קובץ המצוות הראשון של פרשת משפטים, מוסיף העם לדבוק בעמדתו ה'מעשית': "ויבא משה, ויספר לעם את כל דברי ה'… ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דבר ה' נעשה" (שם כד, ג). העם נאות להתייחס גם אל השמיעה רק לאחר שמשה מקריא באוזניו את ספר הברית, אולם גם אז מוקדמת העשייה לשמיעה: "ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שם שם, ז). מקום נרחב מוקדש אפוא בספר שמות להתחייבות ישראל לעשייה ולשמיעה בעת מתן תורה, והקדמת המעשה לשמיעה זכתה להתקבע בתולדות האוטו-היסטוריוגרפיה של האמונה הישראלית כשיא של קבלת עול מלכות שמים. רבותינו זיכרונם לברכה ציינו את הביטוי הזה לעתים לשבח, כעילה לבחירה בעם ישראל על פני העמים האחרים לקבלת התורה (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש יתרו, פרשה ה), ולעתים על צד שיש בו גם גנות, כביטוי לקבלת התורה מחוסר ברירה, לאחר שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית (מכילתא דרשב"י יט, יז).

שינוי המודל

בסיפור מעמד הר סיני שבספר דברים זוכה העניין לאזכור תמציתי: "ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אליי כל ראשי שבטיכם וזקניכם… קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' א-להינו, ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' א-להינו אליך, ושמענו ועשינו" (דברים ה, כ-כה). ההקשר שבו מובא הביטוי בתוך מהלך האירועים שונה מעט; ועם זאת, לא ניתן להתעלם מן הדמיון המילולי שבהצמדת שמיעה ועשייה, בד בבד עם השוני הענייני: השמיעה הוקדמה לעשייה.

עיון בפרשיות ואתחנן-עקב מלמד כי אין מדובר במקרה או בסגנון מקומי כי אם בשיטה. בספר דברים משה אינו 'מוותר' עוד לעם ישראל, ומדגיש חזור והדגש כי קודם לעשייה חייבת לבוא השמיעה. כך פותח משה את תיאור מעמד הר סיני, ולמעשה את הנאום המרכזי של ספר דברים: "שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים… ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (ה, א). לאמור: הקדימו את  השמיעה (ואת הלימוד) למעשה. קבוצת הפרשיות הבאה פותחת גם היא בשמיעה – קריאת השמיעה הגדולה מכולן: "שמע ישראל", וממשיכה בפירוט עיקרי העיקרים של עבודת הלב הישראלית: האהבה, מסירות הלב והנפש, שימת הדברים על הלב, השינון, הקשירה על היד ובין העיניים והכתיבה על המזוזה. רק בחתימת קבוצת פרשיות זו מגיעות השמירה והעשייה: "ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם" (ז, יא).

מודל השמיעה הקודמת לשמירה מאפיין גם את הפרשיות הבאות שבספר דברים. הפתיחה של פרשיית עקב מתנה את קבלת הברכה בישיבה בארץ בשמיעה תחילה ואחר כך בשמירה: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם" (ז, יב). פרשתנו גם נחתמת בשתי פרשיות המתנות את ברכת הישיבה בארץ וירושתה בשמיעה ובשמירה: "והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצווה אתכם היום…" (יא, יג), ואחר כך, בהקבלה דקדוקית: "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה" (יא, כב).

מנטליות של עבדים

יש מקום להעמיק חקר בטיבו של ההבדל שבין השמיעה ובין השמירה והעשייה. כעת נסתפק בהבחנה הכללית והאינטואיטיבית בין המשמעת הדתית הקשורה ללב ולשכל, להבנה וללימוד, לדבקות ולהשגה, לאהבה וליראה, ובין המשמעת הדתית שבחיי המעשה, בקיום המצוות לפרטיהן. בספר דברים מודגש חוזר והדגש כי אי אפשר לזה בלא זה, אולם השמיעה קודמת לשמירה, בין בזמן ובין במהות. דומה כי נאומו המרכזי של משה בספר דברים, 'נאום המצוות' כפי שכינהו הגר"א, בנוי אף הוא לפי המודל הזה. בתחילה (פרקים ה-יא) "התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם כמה ימרוהו במדבר וכמה התנהג עמהם הקדוש ברוך הוא במדת הרחמים, וזה להודיע חסדיו עמהם, ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזרו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם…", כלשון הרמב"ן בהקדמתו לספר, ורק אחר כך מובאות המצוות עצמן (פרקים יב-כו). חלוקה זו היא היא ההבחנה בין 'שמיעה' לבין 'שמירה'.

מסתבר אפוא כי חפצו של הקב"ה היה להקדים את השמיעה לעשייה, כפי שפתח בציוויו הראשון לישראל בספר שמות. ברם, המנטליות העבדותית של העם שזה עתה נמלט מעול השעבוד המצרי לא אפשרה זאת. העבדים הללו, שעד לפני זמן קט רגילים היו לסור למשמעתם של הנוגשים והשוטרים, המצווים אותם יום יום מה וכמה עליהם לעשות, זקוקים היו לאדון חדש שיצוום על העשייה. השמיעה, קרי, הבנת הפשר, התכלית והייעוד, הייתה מהם והלאה. זהו טיבו של עם עבדים, שללא מסגרת מצוותית כפויה יתעה ויאבד דרך.

לא כן דור הכניסה לארץ. אלו אינם עוד עבדים. זקוקים הם לשמיעה, לאזהרה, להבנה ולידיעה. עליהם ללמוד וללמד כדי שיוכלו לשמור ולעשות. שמירת דבר ה' אינה עבורם צייתנות ריקה, כי אם עשייה מתוך הבנת פשרה וקשרה למקורה העליון, במסגרת הייעוד שהועיד להם הקב"ה בארץ. ברית סיני, שנכרתה בכפייה, שבה ונכרתה בערבות מואב עם בני חורין, המסוגלים לשמוע עובר לעשייתם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באב תשע"א, 19.8.2011

פורסמה ב-18 באוגוסט 2011, ב-גיליון עקב תשע"א - 732, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: