חלון בבית המדרש / קותי גלעד

 

שלושה 'סיפורי משיח' שסיפר הרב עמיטל מלמדים על החשיבות שראה בחיבור עולם הישיבה לעולם שמחוצה לה. מהריקוד בחצר החדר ועד היחס לזרמים הלא-אורתודוקסיים

מרק שאגאל, משיח

במאמר זה ברצוני לעיין בשלושה סיפורים ואמירות של סבי הרב עמיטל, במלאת שנה לפטירתו. בין שלוש האמירות אין קשר ישיר. הן נאמרו בהקשרים שונים, לאנשים שונים ובזמנים שונים. ובכל זאת, ישנה מילה אחת המשותפת לשלוש האמירות, מילה קשורה-לא-קשורה, שבמובן מסוים נראה כאילו היא מגביהה אותן ובכך לוקחת אותן למחוז אחר לגמרי, גבוה יותר, ולכן גם נסתר יותר.

המילה המשותפת לשלוש האמירות היא המשיח. הרב עמיטל לא הרבה לדבר על המשיח, ובכל זאת היו לו מספר קטן של סיפורים ואמירות שבהם, פתאום, מתוך סיטואציה כאילו מקרית, הבליחה לרגע המילה 'משיח'.

כשהילדים שיחקו

הסיפור הראשון הוא סיפור ילדות שאותו אהב הרב עמיטל לספר בהזדמנויות שונות, והוא ידוע לכל מי שמכיר מעט את הרב.

באחד הימים, בעת שהיה תלמיד ב'חדר', באחת ההפסקות שיחקו כל הילדים בחצר ולפתע ראו משהו עובר בשמים. באותו רגע הם היו בטוחים שהמשיח מגיע. הילדים נטלו ידיים לכבוד בואו של המשיח ופתחו בשירה וריקודים סביב אחד העצים שבחצר. בשלב הזה יצא המלמד לראות על מה המהומה, קרא לכולם להיכנס חזרה לחדר והשבית את השמחה. את הסיפור היה הרב נוהג לסיים בחיוך, ובאמירה שאילולא היה המלמד קורא להם להיכנס המשיח היה בא…

הרב עמיטל אהב את הסיפור מאוד, אך מעולם לא הסביר מדוע. ננסה כעת להיכנס לתוך הסיפור ולהבין כמה מהרעיונות המקופלים בתוכו, ואולי כך להבין מה היה בו שכל כך הלהיב את הרב.

המשיח יכול היה לדפוק בדלת החדר בזמן השיעור, ובכל זאת בחר להגיע כשהילדים שיחקו בחצר. לא ברור אם הייתה זו השובבות הילדותית, חדוות המשחק או כל דבר אחר, אבל המעניין הוא שהמשיח הגיע דווקא אל תוך אווירה שעולה מחצר מלאה בילדים ספונטניים בעלי דמיון מפותח במיוחד. ואכן, ברגע שהמלמד יצא והשתיק את הילדים, המשיח פשוט נעלם.

מה קרה למשיח שבחר לחזור כלעומת שבא? האם התאכזב מהילדים שנענו כל כך בקלות למלמד? האם כעס על מעשהו של המלמד? אולי לא רצה להפריע באמצע השיעור, או פחד שיסולק? ואולי פשוט הרגיש שעוד לא הגיע הזמן. בכל מקרה, מסתבר שרעיון ההופעה בדלת החדר לא עמד על הפרק. המשיח בא רק כשהילדים בחוץ.

האמירה השנייה נאמרה באמצע חייו של הרב עמיטל, בתקופת הקמתה של ישיבת הר-עציון. נביא את הסיפור מתוך סיכום שיחה של הרב שנאמרה שנים אחר כך, בשנת תשס"ה:

אני זוכר שכאשר בנינו את בית המדרש האדריכלית רצתה לבנות בית מדרש ללא חלונות, כשהתאורה תהיה כולה על טהרת החשמל. אני התעקשתי שיהיו חלונות. כשהיא שאלה אותי מדוע, סיפרתי לה שפעם אחת היה רבי שבאו אליו החסידים ואמרו לו שהמשיח הגיע; הוא הוציא את הראש מחוץ לחלון, הריח את האוויר, ופסק שהמשיח לא הגיע. אמרתי לה שאני צריך חלון בשביל לדעת מתי המשיח מגיע.

למשיח יש ריח. הוא מורגש באוויר. נדמה שגם הרבי מהסיפור לא ידע לאיזה ריח עליו לצפות כדי לזהות את המשיח, אך בכל זאת הייתה מין ודאות סתומה שניתן לזהות אותו. וכאן ראוי לשאול: האם ריחו של המשיח מגיע יחד עם המשיח, או שהוא מגיע לפניו, מבשר אותו? במילים אחרות, האם המשיח מביא בכנפיו אווירה מיוחדת עם ריח מיוחד, או שהמשיח זקוק לאותו ריח שישרה באוויר ולאותו הלך רוח מסוים כדי שיוכל להגיע?

אף על פי שסיפור זה התרחש במרחק ארבעים שנה ואלפיים קילומטרים מהסיפור הראשון, ניתן לחוש מיד שיש ביניהם קשר. גם כאן יש משיח, יש בניין שבו לומדים תורה, ויש המרחב שבחוץ. ובעיקר, גם כאן המשיח מורגש בחוץ יותר מאשר בפנים. יותר מכך, המשיח כלל לא מורגש בפנים! הווה אומר, ביאת המשיח לא תלויה במה שמתרחש בתוך בית המדרש אלא במתרחש מחוצה לו, עד כדי כך שיכול להיות מצב שבו המשיח יגיע לעולם ובתוך בית המדרש לא ידעו על כך דבר.

קשר אל החוץ

ייתכן שניתן להבין זאת כחלק מההקשר ההיסטורי שבו נבנתה הישיבה. רק עשרים ומשהו שנים חלפו מאז הקמת המדינה, ושנים ספורות מאז ניסי מלחמת ששת הימים. התחושה הייתה שהמשיח בדרך, ולנו נותר לעשות רק מאמץ אחרון כדי להכשיר את בואו. וכל זה קורה כאשר בינתיים, ביקום מקביל, ממשיך עדיין עולם שלם של ישיבות ותלמודי תורה להתנהג כאילו לא קרה כלום. ייתכן שסיפור זה של הרב עמיטל נבע מתוך תחושה שבמציאות ישנן ישיבות רבות שלומדיהן אינם מצליחים לראות או להרגיש את פעמי המשיח המתקרבים ואוטמים את עצמם למתרחש בחוץ, ולשם כך נחוצים חלונות בבית המדרש.

סיפור זה בדבר הקשר שבין בית המדרש לעולם שבחוץ מזכיר מאוד את הסיפור המכונן שעל בסיסו הוקמה ישיבת הר-עציון, שעל פיו אם לומדים תורה מבלי לשמוע את קול "בכיו של התינוק" משהו פגום בלימוד. בהקשר זה, חלונות בית המדרש פותחים ערוץ דו כיווני בינו לבין העולם שבחוץ, ערוץ המסוגל להוביל להשפעה הדדית בין עולם התורה לחיי היומיום. ובכל זאת, העובדה שסיפור 'התינוק הבוכה' וסיפור חלונות בית המדרש היו משמעותיים כל כך בתהליך הקמתה של הישיבה היא עובדה מעט משונה, אפילו אבסורדית. היה מתבקש יותר שאדם המבקש להקים ישיבה יבסס אותה על סיפור המאדיר את התורה ואת לומדיה. במקום זאת, הרב עמיטל הקים מוסד ללימוד תורה וכונן אותו על סיפור האומר שלימוד תורה יכול להזיק.

כדי להבין נקודה זו, נדמה שיש להעמיק לרובד נוסף, הנוגע דווקא להבדל מהותי הקיים בין סיפור המשיח הראשון המתרחש בחצר החדר לבין הסיפור השני, ובייחוד בין שתי הדמויות העומדות בהם – הילד יהודה מול ראש הישיבה הרב עמיטל. עברו ארבעים שנה מהסיפור הראשון, ובהן הילד יהודה עבר, למעשה, לעמוד בצד השני של הסיפור. כעת הוא בתפקיד המלמד. בדומה למלמד שקרא לילדים הצוהלים להיכנס לחדר, כעת הוא זה שקורא לתלמידים צעירים לעזוב איש את מקומו ואת מסלול חייו, ובמשך כמה שנים, לילות כימים, להתכנס לתוך מבנה סגור וללמוד תורה.

מי יודע באמצע מה עוצרים הצעירים את חייהם ומצטרפים לעולם הלימוד? מי ערב לכך שהם אינם עסוקים כרגע ביישובו של עולם או במעשים אחרים העשויים לקרב את ביאת המשיח? מה ניתן לעשות כדי שבית המדרש שמוקם כעת לא יעכב עוד את המשיח, ארבעים שנה אחרי שנדחה על ידי אותו מלמד?

נדמה ששאלות מסוג זה טרדו מאוד את מנוחתו של הרב עמיטל בבואו להקים את ישיבת הר-עציון. בסיפורים שסיפר משתקפת בעייתיות מסוימת הקיימת בעצם מוסד הישיבה כמקום שמתפקד במובנים מסוימים כבועה המנותקת מחיי המעשה הרגילים. בשל כך סביר לומר שהרב עמיטל לא האמין שישיבה היא מוסד אידיאלי, וכנראה שהיא גם לא תהיה המקום הראשון שבו המשיח, לכשיגיע, יבחר לבקר. לדעתי, מסיבה זו כונן את ישיבתו על סיפור 'התינוק הבוכה', ומסיבה זו דרש שלבית המדרש המוקם יהיו חלונות, במובנם המטפורי כמובן.

עד כאן עמדנו על החשיבות הקריטית שהייתה בעיני הרב לכך שיתקיים ערוץ פתוח בין בית המדרש לעולם שמחוצה לו. אך אם לדעתו בית המדרש השוקק אינו המקום המועדף על ידי המשיח, נשאלת השאלה מהו המקום ומהי האווירה שאותם הוא כן עשוי לחפש. מקום אחד כבר ראינו, והוא חצר הילדים המשחקים. אך מה יעשו המבוגרים שגדלו? כיצד יוכלו הם, בדרכם, לקרב את בוא המשיח? לכך נביא את האמירה השלישית.

המעגל המשותף

את האמירה השלישית שמעתי מסבי מספר פעמים בשנים האחרונות לחייו – כארבעים שנה לאחר שהוצבו החלונות בישיבת הר-עציון, וכמעט שמונים שנה אחרי ריקוד הילדים בחצר החדר. בפעם האחרונה שמעתי אותה בערב שאורגן על ידי 'בינה' – הישיבה החילונית – ותנועת מימד ברמת אפעל, כשנתיים לפני פטירתו. בשלב כלשהו נשאל הרב על יחסו לזרמים הלא אורתודוקסיים ביהדות. על כך ענה הרב עמיטל תשובה קצרה ומעט משונה. אביא אותה על פי זיכרוני.

כשהמשיח יבוא הוא ישאל אותנו שאלה אחת: האם שמרתם על העם היהודי? אחרי זה הוא כבר יחזיר את כל עם ישראל בתשובה, אבל עכשיו עלינו לדאוג לקיומו של העם היהודי, ולכך שכל יהודי ירגיש קשר לזהותו היהודית.

בפשטות, הרב עמיטל אומר כאן דבר אחד: עלינו לעשות הכול כדי שכל יהודי ירגיש מחובר לזהותו היהודית. בודאי, היינו שמחים לראות את כל העם היהודי מאמין בקב"ה ומרגיש מחויב לתורה ולמצוות, אך כנראה המשיח הוא היחיד שיוכל לגרום לכך לקרות. החובה המוטלת עלינו, אם כך, היא צנועה יותר. עלינו לאפשר לכל יהודי להתחבר ליהדות ולעם ישראל. בהמשך הכנס הסביר הרב עמיטל שהרפורמים בארה"ב מאפשרים ליהודים רבים שנמצאים על סף התבוללות להמשיך לשמור על זהותם דרך חיבור לקהילה יהודית, וזה דבר גדול שאין לזלזל בו.

תשובתו של הרב עמיטל לשאלת היחס לרפורמים בולטת בפשטותה, אך יותר מכך היא בולטת במה שאין בה. קודם כול, חסרה כאן אותה קריאת מלחמה שהורגלנו לשמוע בכל פעם שמוזכר שמם של הרפורמים. אין כאן התנצחות של ויכוחים, ובודאי שאין החרמה. בנוסף, ואולי זהו הדבר המפתיע ביותר, אין כאן הבעת עמדה כלשהי על שאלות הנישואין, הגיור או הגדרת מיהו יהודי.

ניתן לראות בכך התחמקות, אך נראה שהרב עמיטל בחר במכוון להתרחק משאלות אלו כדי להביט על הסוגיה ממקום אחר, מעט גבוה יותר. התייחסות למחנה הרפורמי הגדול כשותף למטרה העליונה של שמירה על העם היהודי למעשה פותחת פתח לשיח מסוג חדש, שיח שכולל בתוכו ערוץ של קשר בין-יהודי, לימוד זכות הדדי והתאגדות סביב מטרת-על משותפת.

העובדה שבתשובה לשאלה מקרית מהקהל בחר הרב עמיטל לפתע לכרוך אמירה שקשורה למשיח עשויה אולי להעיד על כך שאמירה זו הייתה עבורו משמעותית במיוחד, ולכן חש צורך בהקשר זה להרחיק את המבט מעיסוק נקודתי בסוגיות הבוערות שעל סדר היום ולאפשר חזרה לשאלה בסיסית אחת, שנדמה שמרוב מלחמות כבר שכחנו לשאול: מה יוכל לקרב את המשיח?

הרב עמיטל לא האמין בנוסחאות, וודאי שלא היה לו מתכון כלשהו להבאת המשיח. אך ניתן לומר מבחינה זו שהעיקרון הכללי שניסה להתוות ביחסו לרפורמים מקפל בתוכו גם כיוון ואווירה כללית, שעל פי אמונתו יוכלו להוביל את עם ישראל בדרך טובה יותר, ובהם, אולי, טמון אותו "ריח של משיח" שאותו ציפה הרב עמיטל לחוש יום אחד דרך חלונות בית המדרש.

ברעיון המדגיש את חשיבות החיבור בין חלקי עם ישראל הרחוקים, ובין כל יהודי באשר הוא לזהותו היהודית, שעליו דיבר הרב עמיטל לא מעט, ניתן אולי למצוא חיבור גם לאותה חבורת ילדים שרקדה לפני שמונים ומשהו שנים סביב עץ אחד בגרוסוורדיין תוך צהלות שמחה ספונטניות, לקראת בואו של המשיח. ייתכן שמשהו באותה תמימות ילדותית, וביכולת להתעלות מעל המריבות הקטנוניות ולהתחבר למעגל משותף, הוא הדבר שהרב עמיטל שאף לקדם בחייו גם בעולם המבוגרים, תוך אמונה ביכולתם להוות את אחד היסודות שמתוכם, בעזרת ה', יוכל לבוא המשיח.

המאמר מוקדש לאחותי ולחתנה לרגל שמחת כלולותיהם, בברכת "ושם נשיר שיר חדש"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באב תשע"א, 19.8.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 באוגוסט 2011, ב-גיליון עקב תשע"א - 732 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: