בכנס שהתקיים לאחרונה בדלהי נערך דיאלוג מעמיק בין רבנים לסוואמים הינדים. בעקבותיו טענו הרבנים כי ראוי לראות את ההינדואיזם כדת שבסיסה מונותיאיסטי

מתוך הכנס

הדיאלוג המתחדש בין רבנים לסוואמים (מורי דת הינדים), ששיאו היה בכנס שנערך לפני כחודשיים בעיר דלהי בהודו, הוא תקדים לשיח בין-דתי בין יהודים להינדואיסטים שכמעט לא התקיים בעבר. מעבר לשיח הדתי, הדיאלוג הזה מייצר גשר בין התרבות והחשיבה המערבית לרוח המזרח השונה ממנה כל כך. 

בשנת 2007 חתמו הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר, ורבנים נוספים יחד עם נציגים סוואמים מהודו על מסמך של הכרה, כבוד הדדי ושיתוף פעולה. כפי שנאמר שם, ביסוד ההכרזה עומדת הכרה הדדית עמוקה ב"ערכים המשותפים של שתיים מהדתות העתיקות בעולם, המאמינות שתיהן בכוח עליון שהוא המקור האמיתי למציאות ולבריאה, ומוקיעות כל צורה של אלימות פוליטית". באותה פסגה הוחלט להקים ועדה קבועה ליחסים הינדים-יהודיים. הרב מצגר אמר באותה העת כי "גם אם הדיאלוג הדתי יותר מקובל באחרונה, ההכרזה ההינדית-יהודית היא מהלך משמעותי המדגיש את הצורך בהרחבת הקרבה הבין-דתית. משך אלפי שנים התקדמנו בדרכים מקבילות, וכעת בנינו גשרים של שיתוף פעולה בין שתי הדתות. יהודים חיים בהודו יותר מאלפיים שנה, ומעולם לא סבלו אפליה. זה דבר שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית". 

דיאלוג בעולם מפורק

המשכו של המהלך הזה התרחש בכנס מרתק שארך שלושה ימים, ובו נכחתי. בכנס התקיימו דיונים על נושאים מגוונים. נציגי הדתות השונות לימדו זה את זה את עיקרי הדת שלהם ותיארו באופן מרתק את מחזור השנה, הפולחן והחגים השונים. רוב המושבים נסבו סביב תיאולוגיה אבל בחלקם עלו גם נושאים פוליטיים. כך למשל, הישיבה הראשונה של הכנס התקיימה בנוכחות שגריר ישראל בהודו, ובשונה מרוב הישיבות בכנס במושב זה השתתפו נציגים מעולם האסלאם בהודו. בישיבה טען בלהט מולאנא וואהידודין ראבן – אחד הבולטים והחשובים שבאימאמים בהודו – שדיאלוג עם העולם האסלאמי יהיה אפשרי רק לאחר שהעולם הזה יתפרק מנשקו! מושב מעניין נוסף נסב סביב האפשרות לשיתוף בין-דתי לקידום נושאים הנוגעים באקולוגיה ואיכות הסביבה.

באירופה של ימי הביניים התקיימו דיונים ענפים בין רבנים וכמרים, ומהם נוצרו כמה קבצים תיאולוגים משמעותיים ("ספרי ויכוח"). לעומת זאת, דתות המזרח הרחוקות מאירופה ומארצות המזרח התיכון לא היו מוכרות לעולם הרבני, והמעט שהיה ידוע עליהן נבחן בכלים שנבעו מהשיח היהודי האנטי-אלילי שנוצר במקורו באטמוספרה שונה והתייחס לתרבות קדומה, אחרת מאוד מזו של המזרח הרחוק.  בכנס המדובר נפגשו נציגי הרבנות הראשית לישראל עם סוללה מכובדת של נציגים רמי דרג מהעולם ההינדי בהודו.

מהצד היהודי השתתפו בכנס דמויות מרשימות שהשכלתן הרחבה אפשרה לדיון להיות רציני ומעמיק מאוד: מנהלי הדיונים מעוררי ההשראה היו הרב דוד רוזן, ששימש בעבר רבה הראשי של אירלנד ועומד כיום בראש המחלקה ליחסים בין דתות של ארגון AJC'S  (הוועד היהודי האמריקני). אבי, הרב פרופ' דניאל שפרבר, נשיא המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן, טייל רבות בהודו בצעירותו (בשנות השישים), עוד טרם עידן התרמילאות וה"לונלי פלנט", ו שימש בעבר הרחוק גם שליח בהודו מטעם בית הדין הרבני באנגליה. בנוסף נכח בכנס מנכ"ל הרבנות הראשית מר עודד וינר. מהצד ההודי הגיעו לכנס נציגים רמי דרג מהעולם ההינדי בהודו. ראש הדוברים היה סוואמי דינאנדה סרסוואטי, שהוא אחת האוטוריטות הדתיות רמות הדרג שם, נואם ומורה בחסד ודובר אנגלית רהוטה. דבריהם של רבים מהנציגים האחרים שלא מדברים אנגלית טובה תורגמו, דבר שהקשה מעט על סיעור המוחות המשותף.

דתיות ללא שיפוטיות

בראש ובראשונה עלה בכנס חוסר הסימטריה שבין הדתות. בעוד החכמים ההינדים אמונים על עולם של סתירות והפכים ונקודת המוצא שלהם ביחס לדתות אחרות אינה שיפוטית בדרך כלל, השיח היהודי המקובל, שמתחבר גם לחשיבה המערבית (מאז העת העתיקה בעולם היווני והרומאי), בוחן דתות אחרות בעיניים שיפוטיות ובעיקר דרך הלכות "עבודה זרה". מתברר שהיהדות, שנתפסת בדרך כלל כזאת שערערה על עולם האלילות הקלאסי, משווה בין הדתות האליליות של המזרח התיכון ואירופה לאלה של המזרח, ודנה אותן בכפיפה אחת כעבודת אלילים. אלא שהסוואמים הסבירו בכנס כי למעשה ההינדואיזם בטבורו אמון על אמונה באל אחד שאין לו דמות בחומר ובצורה.

בסיפור המופיע באחד מהכתבים העתיקים והמכוננים של ההינדואיזם ("Brihadaranyaka" – אחד מן האופנישדים העתיקים מן המאה הרביעית לפני הספירה), מסופר בערך כך: שואל תלמיד את רבו "כמה אלים יש?". עונה לו הסוואמי כי יש מספר בלתי מוגבל של אלים. ממשיך להקשות אותו תלמיד: "אבל כמה אלים באמת יש?". נותן לו החכם מספר בעל כמה אפסים. ממשיך התלמיד ומקשה: "אבל מורי, כמה אלים באמת יש?", והתשובה היא מספר קטן יותר. כך ממשיך התלמיד להקשות ובתשובה שהוא מקבל מספר האלים יורד מפעם לפעם. לבסוף עונה לו החכם "יש אל אחד". למעשה, כל רבבות האלים בדת ההינדית מהווים ייצוגים, נספחים או פנים שונות של ברהמה (שמתבטא בשלוש התגלמויות של אותה רוח עליונה: שיווה – המשמיד, וישנו- המגן וברהמה- הבורא). בעולם זה ה"ברהמן" הוא המציאות האולטימטיבית, מקור הכול, והוא "אחד" שאינו ניתן לציור ואין לו צורה (מצב המכונה "נירגונה").

בכנס טען הרב פרופ' דניאל שפרבר כי תובנה פשוטה זו מאפשרת שינוי של ממש ביחס של העולם היהודי להינדואיזם כדת שבטבורה עומדת האמונה בא-ל אחד. בהקשר זה ציטט שפרבר את דברי המאירי (רבי מנחם בן שלמה המאירי, 1249-1315, מגדולי מפרשי התלמוד), שהדגיש שהתיוג ההלכתי של דת או תרבות מסוימת כ"עבודה זרה" נובע מביקורת אתית ולא ממחלוקת תיאולוגית. לדברי המאירי, ביסוד ההתנגדות היהודית לדתות האליליות לא עמדה שאלת האמונה אלא דווקא הנגזרות והתוצאות המעשיות שלה. האלילות נשללה לא בגלל מאפייניה התיאולוגיים אלא בשל מאפייניה האתיים כגון הקרבת ילדים למולך וכדומה; המאירי מדגיש שכאשר דת אחרת חולקת ביסודה ערכים מוסריים שמקבילים לערכיה של  הדת היהודית, אין מקום להגדירה כאלילות או כעבודה זרה. גם באירופה של ימי הביניים הגדיר רבנו תם למשל את הנצרות כדת ראויה, באשר "לכבוד קונם הם עושים". הרמב"ם ור' יהודה הלוי ראו בנצרות ובאסלאם דתות שקירבו את ההמון לרעיונות יהודיים, וסברו כי המרחק בינן לבין היהדות הוא לא גדול. אימוצן של תפיסות מעין אלה יכול לשמש בסיס לשינוי ערכי ביחס שבין המסורת היהודית לתורות המזרח, ויש לו גם השלכות הלכתיות משמעותיות מאוד (כגון האפשרות של שומרי מסורת להיכנס למקדש הינדואיסטי או להתפעל מהאמנות הדתית שם).

יתרה מכך, בכנס הזכירו הרבנים שתפיסות יהודיות מרכזיות לא ראו בייצוג ובקונקרטיזציה של הא-ל ביטוי לאלילות וכפירה, ובדיון עלו הקבלות רבות בין החשיבה של עולם הקבלה היהודי להינדואיזם. למשל, הרעיון של הא-לוהות כמכילה כול: "איהו סובב כל עלמין, איהו ממלא כל עלמין". תפיסה פנתיאיסטית זו משותפת לשני התפיסות.

דימויים פלסטיים

אחת הנקודות המרכזיות שעלו בכנס הייתה מגבלת השפה. למשל, כשאנו אומרים  godמתברר שאנו מתכוונים למשהו אחר לגמרי מאשר זה שההינדי מתכוון אליו. לכן, ההודי יכול לקרוא לפרה 'אלוהים' כשכוונתו היא להגדירה כחשובה ומיוחדת, אך המערבי מפרש זאת באופן לא נכון כאלוהים ממש לפי תפיסתו המערבית.

בנוסף, החשיבה המערבית שעליה אמונים רובנו לא מאפשרת לדבר והיפוכו לדור בכפיפה אחת, מה שאין כן במזרח. כך הוזכר הפרדוקס הרציונליסטי הידוע: האם הא-ל יכול לברוא משהו שהוא לא יכול להרים. כששמע הסוואמי דינאנדה סרסוואטי את הדברים הללו הוא התפלא מאוד על עצם השאלה. לדידו אין כאן פרדוקס כלל. הוא אמר בפשטות: "אבל למה האל בכלל צריך להרים משהו? ה'משהו' המדובר הזה הוא האל עצמו!". התפיסה המשותפת לדתות שבה האל נתפס כממלא או כמכיל הכול הניבה גישות מעשיות שונות ואף הופכיות בתרבויות השונות. כך למשל, ובהכללה, בעוד העולם היהודי הרבני נמנע מייצוגים פיגורטיביים של הא-ל בגלל שהא-לוהי נתפס בו כלא ניתן או ראוי  לייצוג, העולם ההינדואיסטי דווקא מבכר דימויים פלסטיים, ומקדשיו רוויים בפסלים באשר הכול הוא דימוי של האל וכוחותיו שכוללים כול.

בתחילת כל מושב נשא אחד הסוואמים תפילה שהסתיימה במנטרה "אום שאנטי שאנטי", ובמושב הפותח שר הרב רוזן בצחות ובמתק שפתיים מספר תהילים: "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים…". לי הייתה תחושה שבעוד להינדים יש מנטרה מסורתית מתאימה לאירוע, הרבנים צריכים להמציא טקס שלא קיים, ויש בכך מעין הצגה לנוכחים יותר מאשר אירוע אותנטי.

תודה לאבי, לאמי, לאסתר דרנגר ולצחי מזומן על עזרתם בהכנת הכתבה

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באב תשע"א, 19.8.2011