אפקט הפחד / עמיצור ברק (לפרשת עקב)

 

לעם ישראל לא היתה סיבה מוצדקת לפחד ממלחמות הכיבוש, ואף על פי כן יודע משה כי פוחד הוא. למיגורו הוא משתמש באסטרטגיות שונות השזורות בנאומו

איור: מנחם הלברשטט

הפחד ממלחמה מלווה את עם ישראל החל מהיציאה ממצרים (שמות יג, יז): "וַיְהִי בְּשלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשתִּים… כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשבוּ מִצְרָיְמָה". רפיון האמונה בתשועת ה', למרות עשר מכות-מצרים, מאפיין את העם עד כדי כך שהתכנון הא-לוהי מתבסס עליו כעובדה נתונה. והנה, חלפו ארבעים שנה עתירות ניסיון ודומה שהעובדה הנתונה הזו לא השתנתה.

חשש מיותר

בתחילת פרשת "עקב" משלב משה בנאומו לעם אזהרה כפולה – לא לירא מעמי כנען ולא לערוץ מפניהם (ז, יז-כא):

 כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי…

לֹא תִירָא מֵהֶם

זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשר עָשה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפַרְעֹה…

כֵּן יַעֲשה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם…

לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם…

האזהרה מיותרת לכאורה: ראשית – העם ניצח בחודשים האחרונים ארבע מלחמות רצופות, כשכל ניצחון מרשים מקודמו. במלחמה נגד הכנעני בערד החרים ישראל את עריהם ותושביהן, במלחמה נגד סיחון האמורי – מלך בעל מוניטין של מנצח, שכבש לפני כן את חשבון בירת מואב ואת ערבות מואב – הפך הניצחון לכיבוש נחלת שבטי ראובן וגד, במלחמה נגד עוג מלך הבשן – נכרכו הניצחון והכיבוש במימוש האפשרות לנצח את הענקים שמהם פחדו המרגלים ודור יוצאי מצרים, ובמלחמה האחרונה נגד מדיין הושג ניצחון ללא אבדות.

יתרה מזו, הפעם לא מדובר בדור המדבר, אנשי חטא המרגלים. אלה מתו, כמודגש בפרשיות פינחס ודברים. האם גם דור הלוחמים החדש, המנצח, עלול לפחד?

ועוד, משה ציין בעבר כי המלחמה הבאה תהיה בהנהגת יהושע. והרי יהושע, המופיע לראשונה על במת ההיסטוריה כמצביא, הוא האיש שאותו בוחר משה מכל העם להנהיג את הלוחמים בעמלק; והניצחון נזקף בעיקר לזכותו (שמות יז, יג): "וַיַּחֲלֹש יְהוֹשעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" [לא "ויחלוש ישראל…"]. יהושע היה גם אחד מתריסר המרגלים, ראה מקרוב את עמי כנען והתנגד לעשרת המרגלים שזרעו פחד בעם. יש לצפות שמנהיג מציאותי ואמיץ כמוהו ינחיל את עוז רוחו ללוחמיו.

והסיבה החשובה מכול – הקב"ה הבטיח פעמים רבות לא רק את עזרתו אלא גם את מעורבותו הניסית, למשל בפרשתנו (ז, כ-כג): "וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשלַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ. וּנְתָנָם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשּמְדָם". היכן האמונה בהבטחתו? תשועת ה' כבר הוכחה שוב ושוב בעבר, ועדיין שורר פחד?

מאבק איתנים

למרבה התמיהה התשובה חיובית. הנה, בין שתי האזהרות הסמוכות שצוינו לעיל בפרשתנו קובע משה כעובדה קיימת (ז, יח): "לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשר עָשה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפַרְעֹה … כֵּן יַעֲשה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשר אַתָּה"וכאן באה הקביעה המפתיעה – "יָרֵא מִפְּנֵיהֶם". מכפילות האזהרה ומהקביעה הנדונה ניתן להבין כי משה יודע – אם ברוח הקודש ואם בבחינת "יודע צדיק נפש עמו" – את הלכי הרוח בעם. הם מפחדים.

שתי האזהרות הללו והקביעה שביניהן משתלבות במאבק הנמרץ שמנהל משה בפחדנות של העם לאורך כל ספר דברים. מתברר שהיא לא חלפה לגמרי למרות הניצחונות האחרונים, הדור החדש, הישועה הניסית של ה', הבטחות הא-ל, עונש הקב"ה על מיעוט האמונה ואישיותו של יהושע.

חלקים גדולים מנאומי משה בספר דברים מיועדים למאבק איתנים זה. כבר בתחילת הנאום בפרשת דברים, במינוי שרי האלפים והמאות כשופטים וכמפקדים, אומר להם משה (א, יז) "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִיש…", וביציאה מהר-סיני הוא קורא (א, כא): "רְאֵה נָתַן ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵש… אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת". אבל תגובת העם כששבו המרגלים הייתה (א, כח): "אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם… וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שם". אז עונה משה (א, כט): "וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם", אך קריאתו זו נשמעת מאוחר מדי – בגזרת ה' נדחית הכניסה לארץ עד שיכלה דור המדבר. וכאן נכנס הגורם האישי של משה – גזרה זו חלה גם עליו. כניסתו המיוחלת לארץ מתבטלת ומכה קשה מנשוא זו מניעה אותו לפעול במרץ למניעת כישלונות דומים. אך כאב אישי זה הוא הגורם הפחות חשוב בשלילת הפחדנות; מעליו עומד הגורם העקרוני – פחדנות היא שלילית מבחינתו של כל לוחם וכל מקבל החלטות – ברמה אישית, לאומית והיסטורית. מעל הגורם העקרוני עומד העניין האמוני – הפחדנות בנסיבות האמורות מעידה על חוסר אמונה בהבטחות הקב"ה וביכולתו לקיימן. זה הגורם החמור מכול. לכן נאבק משה בכל כוחו בפחד העם ממלחמה.

משה עושה זאת בכמה ערוצים. ראשית, בבחינת "סור מרע", בקריאה 'לֹא תִירָא', 'לֹא תַעֲרֹץ' ו'אַל תֵּחָת'. קריאה זו לעם ולמנהיגיו מושמעת בספר דברים כתריסר פעמים. שלוש מהן בדיני המלחמה בפרשת שופטים (כ, א-ח): "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה… וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ עִמָּךְ… וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּש הַכֹּהֵן… וְאָמַר אֲלֵהֶם שמַע יִשרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה… אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשיעַ אֶתְכֶם… וְיָסְפוּ הַשּטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִיש הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו…".

שנית, בבחינת "עשה טוב": משה קורא לעם ולמנהיגיו להיות חזקים ואמיצים ומצטט את ציווי ה' (א, לח): "יְהוֹשעַ בִּן-נוּן… הוּא יָבֹא שמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה…" וכן (ג, כח): "וְצַו אֶת יְהוֹשעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ". אין אלו מלים לתפארת המליצה – משה אכן מחדיר אומץ וחוזק בעם וביהושע כמתואר בפרשת "וילך" (לא, ו-ח): "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ. וַיִּקְרָא מֹשה לִיהוֹשעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ… וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת".

הביטוי "חזק ואמץ" מופיע בכל המקרא שמונה פעמים. בשש מהן הוא מופנה ליהושע. הדבר מעיד על הצורך של העם ומנהיגו באומץ ובחוזק – לקבל החלטות ולבצען.

היראה הנכונה

לתימוכין בשני הערוצים, כמעט לכל אחת מהקריאות – "לא-תירא" ו-"חזק ואמץ" – מפרט משה את עזרת ה' רבת הפעמים בעבר ואת הבטחותיו לעתיד. בפרשתנו: "לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשר עָשה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפַרְעֹה… לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ… וְנָשל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ… וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשּמְדָם". ובפרשת וילך (לא, כג; שינון של פסק ז): "וַיְצַו אֶת יְהוֹשעַ בִּן-נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשר נִשבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ".

תימוכין מסוג אחר מביא משה מההיסטוריה הקרובה של עמים אחרים במזרח הקרוב. בפרשת דברים הוא מפרט את הניצחונות והכיבושים שהנחיל ה': למואב – על "האֵמִים, עם גדול ורב ורם כענקים", לעמון – על הרפאים, גם הם "עם גדול ורב ורם כענקים; וישמידם ה' מפניהם", בני עשו השמידו את החורים, והכפתורים השמידו את העווים בעזה. הלקח: אם ה' עזר לעמים אחרים בכיבוש שטחים בארץ וסביבותיה מיד בני הענק – שהפחידו את עדת המרגלים – ודאי שיקיים הבטחתו לישראל.

ערוץ שונה במאבק משה בפחדנות הוא הדגשת העובדה של יראת העמים את ישראל, שנזכרה כבר בשירת הים, בפרשת בלק ובנאומי משה האחרונים, כגון: "אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשו… וְיִירְאוּ מִכֶּם…" (ב, ד); "הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים… אֲשר יִשמְעוּן שמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ" (ב, כה); "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (כח, י).

ערוץ נוסף למאבק בפחד מתבסס על ניתוב תחושת היראה מן הכיוון השלילי של יראת הגויים לכיוון חיובי של יראת ה' שאותה משנן לנו המקרא כערך עליון הרבה מאוד פעמים. יראת ה' היא גם אחת מתרי"ג המצוות, וספר החינוך ממקם אותה בפרשתנו (מצווה תל"ב, אף שנזכרה בתורה פעמים אחדות לפני כן).

וכך, אם נייחד את רגש היראה שבלבנו ליראת ה' במקום ליראת האויבים, ייראו אויבינו מפנינו – כהבטחת משה בסיום פרשתנו:

וְעַתָּה יִשרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ…

כִּי אִם שמֹר תִּשמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת…

כָּל הַמָּקוֹם אֲשר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם…

לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן…

לֹא יִתְיַצֵּב אִיש בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱ-לֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ…

כַּאֲשר דִּבֶּר לָכֶם.

ארץ ישראל נקנית במאבקים, באומץ ובעוז רוח שמקורם באמונה בהבטחת ה', כדברים האחרונים שבהם נפרד משה מישראל (לג, כז-כט): "וַיְגָרֶש מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשמֵד…  אַשרֶיךָ יִשרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באב תשע"א, 19.8.2011

פורסמה ב-18 באוגוסט 2011, ב-גיליון עקב תשע"א - 732, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: