הדמוקרטיה הופכת מול עינינו לבתר-דמוקרטיה, לאוטופיה חדשה אשר מכלילה את כל הזרעים של שלטון העריץ הנאור. טוטליטריזם מסוג חדש

מרכז האיחוד האירופאי במיאמי

המושג דמוקרטיה נהפך למעורפל. צדדים שונים במאבקים סותרים מגייסים לטובתם את השימוש בו וכך מובנו המדויק נאבד. ומהי באמת דמוקרטיה? ניתן לומר שהמושג דמוקרטיה מכוון לאידיאל, כמו גם למשטר פוליטי. לאידיאל עצמו יש תוקף תמידי אף על פי שהוא הוליד היסטוריה בת מאתיים שנה אשר היו שנות מבחן לאיכויותיה ולליקוייה של הדמוקרטיה ולא תמיד ייצגו אותה. אכן, גם התופעה הטוטליטרית שייכת לעידן הדמוקרטיה. בשנות המלחמה הקרה קמו משטרים טוטליטריים תחת השליטה הקולוניאלית של ברית המועצות אשר קראו לעצמם "דמוקרטיות עממיות", וכך המשטר הדמוקרטי הליברלי לבש צורות שונות.

תיאוריה ויישום

נפתח בדמוקרטיה הקלאסית. בדמוקרטיה הריבונות מזוהה עם החברה שמהווה את הקהילה הפוליטית. הריבון איננו עומד מחוצה לה כמו במשטר הישן, המלוכה, או כמו במשטר הרודני. הקהילה הפוליטית מתיימרת להיוולד מעצמה, מהתארגנות הפרטים המרכיבים אותה במטרה ליצור גוף על בסיס חוזה שלפיו כל אחד מוותר על זכויותיו כדי לקבל בחזרה זכויות שוות המוסכמות על ידי כולם, כפי שכותב ז'אן ז'אק רוסו. ויתור הפרטים על האינטרסים הספציפיים שלהם נובע מכוונתם להזדהות עם טובת הציבור ועם הרצון הכללי, וכך נוצר מעמד האזרח, חבר האומה הפוליטית.

בסיס האזרחות מושתת על החלוקה בין התחום הפרטי והתחום הציבורי. האזרח מהווה ישות משפטית-ציבורית. הוא אדם אשר משעה את נפשו המיוחדת והפרטית כדי להזדהות עם "האומה", השם של הגוף הפוליטי הדמוקרטי. לאדם הפרטי, לעומת זאת, אסור להופיע בתחום הציבורי.

היות שכל חברי הריבון הם אזרחים, הם אינם יכולים להחזיק בשלטון אלא על בסיס ייפוי כוח שניתן לאנשים נבחרים שיציגו אותם דרך זכות בחירה כללית. ייפוי הכוח הזה אמור להיעשות על בסיס חוזה, חוקה. ארגון זה של שלטון לא מתבסס על מסורת כלשהי מן העבר, על זהות אתנית והיסטורית קודמת, אלא על דגם רציונלי. לפי זה מובן מדוע לקהילה הפוליטית הזאת יש אופק אוניברסלי. גבולותיה לא תלויות בטריטוריה אלא הולמות את האוכלוסייה שהיא מאכלסת – כל מי שרוצה להצטרף לחוזה החברתי.

הגדרה זו של הדמוקרטיה נשארה לגמרי תיאורטית מכיוון שההיסטוריה שלה הייתה אחרת. בניגוד לשתי ההנחות הללו, הרציונליות של הקיום הקולקטיבי והיקפו האוניברסלי, הדמוקרטיה יצרה "על טבעיות" חדשה וחילונית. רוסו קרא לה "הדת האזרחית" והמודרניים ניסחו אותה בצורתה הטובה דרך "הפטריוטיזם", בצורתה הרדיקלית יותר דרך הלאומנות, פולחן האומה, ובצורתה המעוותת ביותר דרך האידיאולוגיות הפוליטיות ההמוניות של המאה ה-20. כמו כן, האוניברסליזם הדמוקרטי נעצר בגבולות ההיסטוריים, הגיאוגרפיים והלשוניים של האומות כך שהמדינה הדמוקרטית הייתה "מדינת לאום", משטר המזוהה עם אומה קודם לאזרחיו.

לאור ההתפתחות הזאת, מתברר שהאומה הייתה ישות כפולה: אומת האזרחים אך גם אומה של עם מיוחד בזהותו, פרי ההיסטוריה. האומה האזרחית של הצהרת זכויות האדם והאזרח ב-1789 לא הייתה אלא אומת העם הצרפתי, פרי היסטוריה בת 1500 שנה. כך, במשטר הדמוקרטי מתקיימת סתירה שלא ניתנת להתרה בין דגם דה יורה, דגם משפטי (הרפובליקה), לדגם דה פקטו, דגם היסטורי (המולדת הלאומית).

נסיגת האומה

מצב זה מסביר מדוע הדמוקרטיה היא משטר המאופיין במשבר תמידי, וסובל ממתח יסודי בין מרכיביו השונים. ניתן להבחין בשישה צירים של מתח:

–         המתח בין האדם והאזרח, הנובע מכך שהאזרח לא יכול אלא להיות גם אדם, והאדם איננו יכול להיות אלא אדם מיוחד שניתן לזהות אותו בשם פרטי, ולא ישות משפטית מופשטת.

–         המתח בין הפרט לבין הגוף הפוליטי הביא לחילוק בין המסורת הליברלית האנגלוסקסית והפדרליסטית ובין המסורת הקונטיננטאלית (יבשתית), המדינתית והצנטרליסטית.

–         החלוקה בין התחום הפרטי והתחום הציבורי התבטאה בקונפליקט בין הליברליזם הכלכלי אשר שם דגש על היוזמה הפרטית לסוציאליזם אשר שם דגש על המדינה.

–         החלוקה בין הקהילה האזרחית והשוק הכלכלי גרמה לחוסר שיווי משקל יסודי בין השוויון הפוליטי של האזרחים ואי השוויון החברתי, וממילא בין איחוד הגוף הפוליטי לבין חלוקת החברה במעמדות.

–         המתח בין ההגדרה המופשטת והאוניברסלית של הגוף הפוליטי ובין ההגדרה ההיסטורית, הזהותית והלאומית גרר מתח מתמיד בין הגדרת הזהות הקולקטיבית של הרוב וזהויות המיעוטים.

–         המתח בין האידיאל אשר שואף להרחבת זכויות האדם לבין גבולות הגוף הפוליטי התבטא במתח בין התהליך הדמוקרטי (פרלמנטרי) לבין האוטופיה הדמוקרטית (שבדרך כלל הולידה רודנות וטוטליטריזם).

התמונה המנוגדת הזאת של הדגם הדמוקרטי עוזרת לנו להבין עד כמה ההבנה בת זמננו של הדמוקרטיה רחוקה מדגמה הקלאסי. אנחנו עדים לחזרת המטוטלת לצידה השני, וכלשון הסיסמה: "זכויות האדם נגד זכויות האזרח". הביטוי החשוב ביותר לכך הוא "הפוליטיקה של הזכויות" אשר מאפיינת היום את העולם הדמוקרטי. הרב תרבותיות היא הביטוי המאסיבי ביותר אשר פוסל את האוניברסליות של האומה בשל הזהויות המשניות מן הסוג החצי לאומי או מן הסוג הדתי.

האידיאולוגיה המדוברת שואפת להריסת הגוף האזרחי כדי לרשום באזרחות את זהותם של קבוצות חברתיות ופרטים שונים. אפילו הנטייה המינית של הפרטים הועלתה לזהות קולקטיבית הדורשת הכרה: אזרחות מינית או שוויון המינים בחוקה כשהאדם של הצהרת הזכויות מוגדר כזכר ונקבה. כך, הזרים הלא-לאומיים, החוקיים והבלתי חוקיים, מקבלים את אותן זכויות כמו שאר האזרחים (אף על פי שאינם נושאים את אותם חובות).

חלוקת הקלפים החדשה הזאת גורמת לנסיגה בכל התחומים. הנסיגה הברורה של האומה האזרחית לטובת המיעוטים התרבותיים, הדתיים והמיניים הולכת יחד עם נסיגת הריבונות של המדינה לטובת תורה חדשה של השלטון: הממשול (Govermance), מבנה של שלטון הבנוי על רשת מפוזרת, לא גלוי ולכן לא אחראי.

המושג "ציבורי" הופך גם הוא למסופק. הרשות הציבורית נראית כמו מסך שמסתיר קשר חשאי שמטרתו שליטה. החוק מאבד את הכלליות שלו. הוא יוצר מעמדות יוצאי דופן, זכויות יתר הקשורות לזהויות גזעיות, אתניות או גופניות, ואפילו דתיות. הוא הופך לכלי במאבק הפוליטי, דרך תהליך של יורידיזציה של הפוליטיקה. הלגיטימיות שלו נובעת פחות ופחות מן הפרלמנט אשר מייצר את החוקים ויותר ויותר מפנייה למקודש החדש: "זכויות האדם". ברמה הבינלאומית, "הקהילייה הבינלאומית" נוטה לתפוס את המקום של חברת המדינות כך שהחוק הבינלאומי לא עומד יותר על בסיס המדינות אלא על בסיס אגודות לא ממשלתיות (NGO), קבוצות אנשים אשר אף אחד לא מפקח עליהן אבל הן מפקחות על כולם.

הדבר משפיע על טיב הסביבה של מדינת הלאום. היות שאין יותר מדינות במלוא מובן המילה, מופיעות מסגרות אימפריאליות מסוג חדש המבוססות על הדת או הגזע, כמו למשל הארגון של הוועידה המוסלמית. בנוסף, היות שאין יותר מדינות, אין יותר באופן רשמי "מלחמות" או "אויבים", בעוד האלימות מתפשטת בכל מקום.

אוטופיה מסוג חדש

הזעזוע הזה לא נוגע רק למדינה אלא גם לחברה האזרחית. גם בה אנו רואים את שקיעת עקרון החוזה החברתי כבסיס לגוף הפוליטי. הריבון לא מזוהה עם האומה אלא עומד מחוצה לה – "בקהילייה הבינלאומית": בבית הדין בהאג, במוסדות האו"ם או במועצת זכויות האדם בז'נבה. גם הפרטים הוצאו מן החוזה החברתי מכיוון שידם של המיעוטים, הקהילות, ה-NGO, על העליונה. עריצות המיעוטים נגד הפרטים ונגד הרוב הלאומי מתבטאת באידיאולוגיה הפוסט-קולוניאלית אשר עושה מן התושבים הזרים אוכלוסייה כבושה והופכת את האזרחים לזרים, לכובשים חדשים בארצם שלהם. גם החלוקה בין התחום הפרטי לבין התחום הציבורי מתעממת היות שהציבור עובר הפרטה, כאשר המדינה מחכירה תפקידים קולקטיביים שהיא הייתה ממלאת לפני כן לאגודות או חברות פרטיות. בכיוון ההפוך, התחום הפרטי הופך לציבורי דרך העיוות הבלתי מפוקח של הרשות הרביעית – כלי התקשורת שבמותיהם עולות מעתה על במת הפרלמנט, ללא פיקוח דמוקרטי. התקשורתיות וההאנשה של החיים הציבוריים, פולחן האיקונין (Icon), מחריבות את הדיון הדמוקרטי, וגורמות לשינוי רדיקלי של המשטר הדמוקרטי שאיננו יותר "ייצוגי" אלא "שיתופי".

גם התחום של הזהות מושפע מן ההתפתחות הזאת. האינדיבידואליזם הדמוקרטי שוקע בשיגעון הגדלות כאשר הפרט נהפך לכול יכול כשמדובר בזהותו. בתחום הקולקטיבי, הזלזול בזהות העמים הדמוקרטיים (אשר מתבטא בסנגוריה המתמדת על העמים שהכירו את הדמוקרטיה רק דרך המערב) מביא לסנגוריה של ההכלאה וההרכבה לטובת תרבויות ודתות שהן בעצם לא סובלניות ומחרימות את הזר להן. בעצם, גישה זו היא בעומקה "גזעית" היות שהיא מניחה שבראשית של הקיום האנושי יש מימד "טהור" שהיא רוצה לערבב כדי להרוס אותו.

כל ההתפתחות הזאת נעשית בשם הדמוקרטיה, בהשגחת זכויות האדם. אבל מהי הדמוקרטיה הזאת? בתר-דמוקרטיה. אוטופיה חדשה אשר מכלילה את כל הזרעים של שלטון העריץ הנאור, של טוטליטריזם מסוג חדש.

למי שמתמצא בעניינים האירופיים, לא קשה לזהות בתיאורנו את סדר העניינים של האיחוד האירופי. האיחוד שם למעשה קץ למדינת הלאום הדמוקרטית לטובת אזרחות אירופית, כרגע על בסיס האזרחות הלאומית. האזרחות האירופית היא ממשית: הסכמי שנגן (Shengn) שמו קץ לתוקף הגבולות הבין אירופיים, ובית דין גבוה לצדק תוקן לכל המדינות האירופיות. מעתה, אין יותר ריבונות למדינות: כל אזרח יכול להביא את מדינתו מול בית הדין האירופי. גם הביורוקרטיה הטכנוקרטית של הנציבות האירופית כופה על המדינות הלאומיות הוראות מחייבות. אין לפרלמנט האירופי ייצוגיות של ממש ואין לו כוח. הוא איננו שולט על הנציבות האירופית.

למעשה, האיחוד האירופי אשר מדיח את מדינות הלאום דומה לאימפריה, רק שאין לו אישיות כריזמטית כמו זאת של קיסר. כך היא שותפה לעידן שבו אימפריות הולכות ומתהוות: הגוש המוסלמי בארגון הוועידה האסלאמית, השאיפות העות'מאניות של תורכיה, השאיפות הפרסיות של איראן, סין, הודו וכו' – הרי כל אלו הם פנים חדשות של הנטייה לאימפריה. ההתפתחות הזאת היא אפשרית. אל נשכח שמדינת הלאום נולדה על רקע התמוטטות האימפריות שקדמו לה.

אם ההתפתחות הזאת מתגשמת, יש לחזות הופעת דת חדשה. אכן, אין אימפריה ללא סמלים היכולים לאגד את שולי האימפריה עם המרכז המרוחק, והסמלים החזקים ביותר הם סמלי הדת. הדת האימפריאלית העתידה לא תהיה יותר "הדת האזרחית" אלא, לכל הנראה היום, דת "זכויות האדם".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באב תשע"א, 19.8.2011