מנהיג עד יום מותו / אליקים קרומביין (לפרשת ואתחנן)

 

השתקת תחינתו של משה בנזיפה היא דחייה עקרונית של שאיפתו להתנער מן המנהיגות ולתפקד כאדם פרטי

איור: מנחם הלברשטט

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

ה' אוסר על משה רבנו להמשיך להתפלל על כניסתו לארץ. ונשאלת השאלה: מעבר לדחיית הבקשה, מדוע מונע הקב"ה ממשה להמשיך לשפוך את לבו?

זאת ועוד, בספר דברים אנו רגילים לשמוע שחזור של מאורעות המוכרים לנו מהחומשים האחרים. אבל על ניסיונו של משה לבטל את הגזרה – אנו שומעים כאן לראשונה. אין זכר לתפילה הזו בזמן ההתרחשות, בפרשת פינחס, כאשר נאמר למשה לראשונה "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשרָאֵל". כך שתפילת משה מושתקת השתקה כפולה: ה' אוסר על המשכה, ובנוסף התורה מעלימה אותה בזמן "אמת", ואנו נאלצים ללמוד עליה רק בדיעבד. מה פשר השתקה כפולה זו?

ניעזר במקרה נוסף, שגם בו תפילתו של משה "הושתקה" בנזיפה. כך קראנו בים סוף:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶה
מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשרָאֵל וְיִסָּעוּ.

למרבה הפלא, גם כאן ההשתקה היא כפולה. לא רק שננזף משה על "צעקתו", אלא שאין התורה מספרת לנו באופן ישיר שמשה "צעק". אנו יודעים על הצעקה רק בדיעבד, מתוך דברי הגערה של הקב"ה. האם יש קשר בין שני המקרים?

חששות לא מוצדקים

כדי לעמוד על פשר הדבר ננסה להבין – על מה צעק משה בים סוף? מסתברת הבנתו של הספורנו: "אמנם צעקת משה לא היתה מיראת פרעה וחילו… אבל היתה צעקתו על שרי ישראל שהעזו פניהם באמרם המבלי אין קברים. וחשב בשביל זה שלא ישמעו לו להיכנס בים, לפיכך אמר לו מה תצעק אלי בזה, כי אמנם אתה חושד בכשרים".

משה צעק אל ה' לא כדי להיוושע מן המצרים המתקרבים, אלא בגלל שהיה מיואש מן העם וחשב "שלא ישמעו לו". אין זו הפעם הראשונה שעלה חשש זה. הרי בדיוק מסיבה זו משה דחה מראש את שליחותו למצרים: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". וכן כאן; משה טוען: אם למרות כל הניסים הם רוצים לשוב למצרים – האם יש סיכוי להנהיג עם כזה? אכן צדקו כל החששות שלי!

מכאן מובנים לא רק השתקת צעקתו של משה, אלא גם נוסח ההשתקה: "דבר אל בני ישראל ויסעו". ה' אומר למשה: אם רצונך לפקפק בעצם השליחות, להתנער מאחריותך כמנהיג ולחזור לרעות צאן במדין – אינני מוכן לשמוע מזה. אפשר להנהיג אותם! דבר אליהם וייסעו!

ומכאן גם "כפילות" ההשתקה. התורה "מצנזרת" את צעקתו של משה, שכן מאותו רגע שנתמנה משה להנהיג את העם, תפקיד זה מגדיר את כל מהותו בעיני התורה. אין התורה מעוניינת לספר על משה האיש הפרטי, המתלבט בדרכו ואף מהרהר אם לא היה כדאי יותר לוותר על המעמד. רק בעקיפין נלמד על תפילתו זו, מתוך תגובת ה' אליה.

בקיצור, סיבת דחיית צעקתו של משה על ידי הקב"ה היא היא הסיבה לכך שעצם הצעקה אינה מופיעה בתורה. אסור למשה להשתעשע בחלום של חזרה לאלמוניות, בהשלת גלימת המנהיג.

כניסה אישית

נחזור לתחינתו של משה מפרשת ואתחנן. מסתבר שגם במקרה זה, הן שתיקת התורה באשר לעצם התפילה והן סירובו של ה' להרשות את קיומה נובעים מאותה סיבה יסודית.

ארבעים שנה נשא משה בעול אחריותו והעם הסורר השביע אותו מרורים. הוא משוכנע שלכשל החמור ביותר – הגזרה על אי כניסתו לארץ – לא הוא גרם אלא הם: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה… ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי…".

משה חש עצמו נבגד על ידי העם ושוב עולה אותה טענה ישנה: העם לא שומע אל משה ועל כן הוא לא יוכל להמשיך להנהיגו. שמא הגיע הזמן להודות בכישלון השליחות, ולהחיות את החלום הישן – להיות שוב אדם מן השורה, לבוא אל ארץ כנען כהדיוט? ודוק: אין משה מבקש להנהיג את העם בארץ כנען אלא רק "אעברה נא", כאדם פרטי.

דחיית בקשתו של משה היא יותר מסירוב; מדובר בדחייה עקרונית של עצם התפילה – כמו בים סוף. משה רבנו יישאר "משה רבנו" עד יומו האחרון, עד נשימתו האחרונה. מאותו יום שקיבל את ההנהגה אין ה' מוכן לשמוע ממשה על התנערות מהתפקיד. עצם הרצון לטפח מאוויים אישיים הוא התנהגות שאינה יכולה להתקבל. דחיית התפילה היא כה מוחלטת עד כדי השמטתה מסיפור המעשה בזמן ההתרחשות, בפרשת פינחס, בדיוק כפי שצעקת משה מושמטת בפרשת בשלח.

ואכן נראה שברוח זו פירשו חז"ל את תשובת הקב"ה (תנחומא בובר, חוקת):

אמר לו הקב"ה למשה, באיזה פנים אתה מבקש להכנס לארץ? שבחך הוא, שהוצאת ששים רבוא ממצרים וקברתם במדבר, ואתה מכניס דור אחר? אלא שכב בצדן ותבא עמהם!

***

ומה בדבר עלייתו להר נבו – האם היא לא נועדה להעניק למשה "פרס ניחומים" אישי? נראה לומר שגם שם בפסגה לא הפך משה לאדם פרטי אלא נשאר בתפקיד המנהיג. "וראה את הארץ" – זהו תפקיד שבו נצטווה ולשם כך עלה אל הר העברים. כמו אצל אברהם אבינו, ראיית הארץ ("אשר אראך") קודמת לכניסה אליה. המשימה האחרונה היא אפוא להקדים את מחנה ישראל בראיית הארץ, בכיסופים ובגעגועים. בכך מורה משה לדורות את "הראייה", המבטאת התקשרות נפשית, שרק מכוחה ניתן לזכות בארץ ישראל. התקשרות נצחית זו חייבת להתקיים גם כאשר הזכייה אינה באה למימוש: "אחד הנולד בה, ואחד המצפה לראותה" (כתובות עה ע"א).

 הרב אליקים קרומביין מלמד בישיבת הר-עציון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באב תשע"א, 12.8.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 באוגוסט 2011, ב-גיליון ואתחנן תשע"א - 731, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: