להשיב את המשאלה לבעליה האמיתיים / יאיר כספי

 

התפילה היא דרך לבקש בפה מלא את מה שכאשר מבקשים אותו מבני אדם נהרסים קשרים אנושיים. מסע נפשי ואמוני בעקבות התפילה החופשית (חלק ראשון)

טובי קאהן,ואריאציה

תפילה חופשית, שאדם יוצר בעצמו מחומרי עולמו, היא הזמנה לשלוש קפיצות אל הלא נודע. בכל אחת מהן עולים מדרגה.

במדרגה הראשונה יש רצון. כל רצון. רצון שעלה ולא אמרו לו מיד אם הוא טוב או רע. שולי או חשוב. מתקבל על הדעת או חסר סיכוי. רצון שהלכו קצת אחריו. נתנו לו לגדול. להוביל.

במדרגה השנייה יש רצון שנתנו לו למצוא זמן ומקום. לקבל צורה. להתלבש בתוכנית. להפוך לדבר שאפשר אולי למצוא בחנות. להתגלם בדמות איש או אישה, או ילד, או סב. לקבל גלגלים ומנוע ועיצוב מיוחד. להיברא בדבר חדש שלא היה לפנים.

רצון שהרשו לו ללכת עד סופו, לגלות דבר חסר, יסודי וגדול מן הפריט שניסינו להשיג. רצון שרוצה הרבה יותר ממה שאדם, או כלי, או אמצעי, יוכלו לתת. רעב גדול שלא יימלא באוכל, רכוש, איש או אישה. רצון שהעזו לתבוע לו מילוי מושלם.

המדרגה השלישית היא זינוק אל חלל שאין בו מסד תחתון. אין משען או מעצור. הרצון עולה לבקש את הלא נראה. זה שאמרו עליו שהוא כזב להמונים. לבקש ממי שפעם אולי אכזב. לבקש ממי שאין יודעים אם הוא אוהב. או כועס. או דורש ויתורים. או תובע להתנהג כמו המחמירים. או אינו יכול. זעיר. מוגבל. או אולי אינו קיים כלל.

במדרגה האחרונה צריך להעז ולהאמין כי יש מי שיכול ורוצה לתת לי דבר שלא עלה על דעתי לבקש. לא קיבלתי כמותו לפנים. לא ראיתי בבית הוריי. לא נועד אולי לאיש כמותי. לבקש לי דבר שזיהיתי עם מישהו אחר, לא אני.

לוותר

לוותר על הסבר. סיכוי להבין. למה  נשבר הדבר. למה התרוקן. בגלל מי אין. למה אחרים קיבלו. מי אחראי, אשם. מי שקלקל לא יתקן. מי שלא נתן כנראה כבר לא ייתן. חיפוש האשם מסיט את הרצון למקום שבו לא ייתכן.

לוותר לרגע על מה שמגיע מבן או בת הזוג. הורים. אחים. בני אדם בכלל. לוותר על תביעה, מוצדקת אולי על פי הכללים, שאין לה סיכוי להתגשם.

התפילה מגלה רצון שאינו מבני אדם. כמיהה אשר בהעדר א-להים, תלינו אותה על מישהו כאילו בכוחו להגשים (או מישהו פיתה אותנו להאמין כי יש לו ואפשר שייתן). 

התביעה לשלמות שאיננה מכאן. לנאמנות הגדולה מהחיים. לידיעה שאין בני אדם יודעים. לאהבה שלעולם אינה תלויה בדברים. לקבלה מלאה של חולשות. לשותפות בתהום שבפנים. התביעה מבני אדם לתת את מה שרק א-להים יכול לתת הורסת את הקשרים האנושיים. היא יוצרת ציפיות שלא יוכלו להתגשם. יוצרת אנשים שמתחזים לכול יכולים. היא משלחת אנשים להתייסר בכישלון שאינו שלהם.

השבת המשאלה לבעליה האמיתיים משחררת את הקשרים האנושיים מתביעה לשלמות שאין בהם. סולחת להם על מגבלתם. נותנת להם להיות במה שאפשר להם. מכבדת את מתנתם.

התפילה מוותרת גם על התביעה מא-להים להסביר איך הוא עובד. איך הוא נותן. איך אפשר להבטיח שבקשה תתקבל. אם זה תלוי במילים שאומרים. האם חייבים להודות לפני כן. האם יש דרך לגלות מה הוא אוהב לקבל. מה הוא אוכל. האם הוא זקוק לבית גדול. האם אפשר להציע לו שירותים מסוימים. האם ישנה דרך להתגבר על תלות במי שאי אפשר לתפעל.

התפילה יודעת את מצב האדם: קטן, תלוי וחסר אונים, לפני בורא עולם.

את שבוראי החסיר

בפסיכולוגיה של ספרי היהודים א-להים הוא מושא הכמיהה, האובייקט שביחס אליו העצמי נודע. האדם הוא תוצר שיחה הנמשכת מאותו יום שבו פנה אליו יוצרו לראשונה, ורמז לו על האפשרות להצטרף לעולם היצירה.

השיחה הזו חוזרת ומתרחשת עם בואו של כל ילד חדש לעולם. הוריו, ביודעין או בלא יודעין, מתווכים לו את מעמדו של אדם אצל בורא עולם. חסדו מאיתו ("נתן לך חן"), גבולותיו ממנו ("אנשים לא מציירים על הקירות"), תפקידו אצלו ("יפה שסידרת את החדר שלך"), רשות שקיבלנו ממנו ("מותר לטעות") ופטור שהוא מעניק לנו מתפקידים השמורים לא-להים ("לא צריך להיות מושלם").

הסגולה שאותה נתאר ככוחו העיקרי של אדם, חסדו ומתנתו, הדבר השובה את לבנו בזולתנו, הוא דבר מה שקיבל בקשרו עם בורא עולם, ודרכו הוא מתנהל עם עצמו והסובבים אותו. קלקוליו של אדם הם חסכים בשיחה הזו. קטעים ומיומנויות חסרים. קולות שאיננו שומעים בשיחתנו עם א-להים.

לפעמים ננסה למלא את החלל הבלתי נסבל בחפץ, כלי, הישג או קשר אנושי. אם נשיגם נגלה כי מה שחיפשנו לא התגשם.

לב התפילה היא בקשת דבר שבוראי החסיר בקשר עמי. חלק חיוני, הכרחי למימוש תפקידי בעולמו. לשותפות עם יוצרי, או לשותפות עם אחרים המבקשים אותו מעמי.

לב התפילה היא הבקשה: גלה לי פן שלך שלא אכיר. קיבלתי ממך רמזים לאחריותי, אבל איני מכיר את הפטור שאתה נותן מתפקידים שאינם שלי. קיבלתי ממך תחושה שאני רצויה בעולם, אבל לא הסמכת אותי למלא אצלך תפקיד אחראי. לימדת אותי להיות נדיבה בדומה לך, אבל לא גילית לי שאתה מכבד אותי גם כשאני שמה למישהו גבול הכרחי. גילית לי שאתה צריך אותי לתפקידים חשובים, ולא סיפרת לי שאני אהוב עליך כשאני מענג את נפשי. נתת לי גבולות ברורים, ולא גילית שאתה נמצא גם כשאני מקשיב לרצוני. גילית לי שאתה גאה בהצלחתי, ושכחת להכיר לי את הא-ל הנושא עמי את כישלוני וכאבי.

כשאתה חולק עמי אותך שאיני מכיר, קורה בי משהו שלא אוכל להסביר. הייאוש לא קיים. פחדי נעלם. פצעי מתחיל להחלים.

ד"ר יאיר כספי הוא מנהל מכון 'פסיכולוגיה ביהדות' בתל-אביב

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באב תשע"א, 12.8.2011

פורסמה ב-11 באוגוסט 2011, ב-גיליון ואתחנן תשע"א - 731 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: