טרגדיה מול בית פעור / אביעזר ויס

 

נאומו של משה רבנו חושף אותנו לתהליך הפנימי שהוא עובר לפני סופו הטראגי. חטא מי מריבה, מתברר, לא היה אפיזודה אקראית, אלא ביטוי להסתבכותו בתוך הקונפליקט שבין העם לא-לוהיו, שעליה משלם משה את מלוא המחיר

סלע

מושגי היסוד של הטרגדיה הם הטעות (או החטאה), ההסתבכות וההיוודעות. גיבורה של הטרגדיה פועל מתוך טעות שבתחילה אינו מודע לה. בדרך כלל טעותו היא תוצאה של בחירה בין אפשרויות שכל אחת מהן בעייתית. פעולותיו מסבכות את מצבו יותר ויותר עד שהוא ניצב בפני קטסטרופה בלתי הפיכה. על ספה של הקטסטרופה הוא עובר תהליך של היוודעות שבו הוא מבין היכן טעה ולוקח על עצמו את האחריות לטעותו. מדובר בתהליך סיבתי שלם ולא באפיזודות אקראיות. התהליך מעורר במי שצופה בו רגשות של חמלה ושל אימה ומביא אותו להסיק מסקנות על מצבו של האדם מול הכוחות המשפיעים עליו.

היוונים המציאו את הטרגדיה, אבל לא את הטראגי. את הטראגי הם הגדירו, אבל הוא, יחד עם בן משפחתו, האבסורד, מלווים את המין האנושי למן בריאתו, וגדולי האנושות, ובכלל זה אבותיו הגדולים של עם ישראל, חוו תהליכים טראגיים וסיטואציות אבסורדיות. את מה שחידשו היוונים ביצירתם החל מהמאה החמישית לפני הספירה הציגה תורת ישראל שמונה מאות שנה לפניהם. כדי להבהיר עניין זה ולהימנע מהכברת ציטוטים די להזכיר את דבריו של הרב י"ד סולובייצ'יק בפתיחת מסתו "איש האמונה הבודד":

האדם המאמין, אשר חווייתו הדתית עמוסה מאבקים פנימיים וסתירות, הפוסח על שתי הסעיפים, בין דבקות בא-לוהים ובין ייאוש… תפקידו היה קשה מאז ימי אברהם אבינו ומשה רבנו… גדולי האמונה שבמקרא חיו חיי גבורה תוך חוויה סותרת וטראגית זו.

נבחן מעתה את הטרגדיה של משה רבנו כפי שהיא משתמעת מנאום ההיוודעות הגדול שלו, וננסה להבין מה אומר לנו התהליך כולו ומה אומרת הקטסטרופה המסיימת אותו.

שלוש תמיהות

נאומו הגדול של משה בשלוש הפרשות הראשונות של ספר דברים כולל בתוכו את תהליך ההיוודעות של משה, כשהוא עומד במצב ללא מוצא – הוא לא יעבור את הירדן וחייו יסתיימו ללא הפאר וההדר הראויים לגדול הנביאים המוציא את ישראל ממצרים. הוא ייקבר בגיא מול בית פעור ולא יֵדע איש את מקום קבורתו.

כדי לעקוב אחרי תהליך ההיוודעות, המובלע בתוך עניינים רבים הכלולים בנאום, אף שהם נוגעים לאותו עניין, אני מבקש להתמקד בשלוש עובדות מתמיהות העולות מהנאום ומהסיטואציה שבה הוא נאמר:

א. "הדברים" שאומר משה בראשיתו של הספר הקרוי על שמם נאמרים "בעבר הירדן בארץ מואב", ובדיוק רב יותר: "בעבר הירדן בגיא מול בית פעור בארץ סיחון מלך האמורי" (דברים ד, מו), כלומר, בגבול מואב והאמורי, עם נקודת ציון ברורה: "מול בית פעור". בדיוק באותו מקום שבו נושא משה את נאומו המכונן, הוא נקבר לאחר מותו: "ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה".

שתי תמיהות משמעותיות עולות מכאן: האחת –  מדוע לא ידע איש את קבורתו, והרי נקודת הציון מוגדרת מאוד? והשנייה, שנראית לי חשובה אף מהראשונה – במה זכה בית פעור בכבוד הגדול הזה ששם יאמרו שנית "העדות, החוקים והמשפטים" וששם ייקבר גדול הצדיקים, עבדו הנאמן של הקב"ה?

ב. "כידוע" (טיבן של המירכאות הכפולות יובהר בהמשך) גזר הקב"ה על משה ועל אהרון שלא ייכנסו לארץ בעקבות פרשת "מי מריבה". ואולם, משה, שמזכיר שלוש פעמים בנאומו גזֵרה זו, אינו מייחס אותה לפרשת מי-מריבה ואינו מזכיר אותה בנאומו אף לא פעם אחת. הוא מזכיר את הגזרה בפעם הראשונה כשהוא מתאר את פרשת המרגלים: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שם" (שם א, לו). בפעם השנייה, בפתיחת פרשת "ואתחנן", הוא מסביר שה' לא שמע לתחינתו לעבור את הירדן למענם של בני ישראל: "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי" (שם ג, כו). זה המקום היחיד שמשה מזכיר בו גם את הציווי למנות את יהושע תחתיו, ציווי שאינו נזכר בפרשת מי-מריבה. בפעם השלישית מזכיר משה את הגזרה כשהוא מזהיר את בני ישראל מפני עבודה זרה ולפני האזהרה הסופית הוא מציין: "וה' התאנף בי וישבע לבלתי עברי את הירדן" (שם ד, כא). באותו הקשר, ראוי לציין, מזכיר משה לעמו "כי ה' א-לוהיך אש אוכלה הוא, א-ל קנא" (שם, שם כד), ביטוי רב משמעות לענייננו, כפי שיסתבר. נוסח הדברים והקשרם בכל שלוש הפעמים הוא רב משמעות.

ג. התמיהה השלישית היא שמשה אף פעם אינו מכיר בחטא מי-מריבה, שלכאורה סובב את הקטסטרופה. כיוון שאינו מכיר בו גם אינו מבקש עליו סליחה ומחילה. הלוא ניתן היה לצפות שמשה, המכיר את מידותיו של ה' מראיית פנים-אל-פנים, יכיר בחטאו ויבקש סליחה, כפי שהיטיב לעשות פעמים אחדות לגבי חטאי העם. ניתן היה גם לצפות שהקב"ה, אל רחום וחנון, ייענה לבקשת מחילה כזו מפי בחיר בניו, עבדו הנאמן. אלא שנראים הדברים שמשה אף אינו מעלה על הדעת אפשרות כזו.

התייחסות עקבית לתמיהות אלו תחשוף את עומקה של הטרגדיה של משה רבנו ואת משמעותה.

איבוד שליטה

פרשת מי מריבה היא המפתח להבנת הקטסטרופה. לא נתעכב כאן על כל היקפה של פרשה זו ועל מאמציהם של הפרשנים בכל הדורות להבין במה "חטא" משה. מתוך ראייה כוללת של סיפור המעשה נראה שפרשת מי מריבה אינה אפיזודה. היא המעשה האחרון המבטא את הסתבכותו של משה בתוך הקונפליקט שבין העם לא-לוהיו, הסתבכות ששוב אינה ניתנת להתרה ואשר משה משלם עליה את מלוא המחיר הכבד.

טענתו של הקב"ה כלפי משה ואהרון בפרשת מי מריבה חריפה מאוד: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ…" (במדבר כ, יב). הקב"ה טוען אפוא שמשה ואהרון לא האמינו בו! ביטוי קשה ובלתי מתקבל על הדעת זה מחייב הבנה מקיפה יותר של העניין. לא מסתבר לומר שעצם הטעות במי מריבה גרמה להחלטה זו של ה'. משה מודע לחוסר הסבירות, או בלשון ימינו, חוסר המידתיות, שבהחלטה זו, ועל כן, כך נראה מנאומו, הוא מבקש את סיבותיה במקומות אחרים. בנאומו הוא מגלה אחת לאחת את הסיבות הנעלמות והעמוקות של החלטה קשה זו. יותר ויותר מבין משה שאין מדובר בחטא אלא בכישלון מנהיגותי, ובשל כך, למענם של בני ישראל, ראוי שמנהיג אחר יוביל אותם בכניסה לארץ ובכיבושה.

האירוע הראשון שבו נקלע משה לקונפליקט עז עם הקב"ה בעניינו של עם ישראל הוא פרשת המרגלים. כשסוקר משה פרשה זו כבר בפרשת בני גד וראובן, שהייתה אחרי פרשת מי מריבה, נוקט משה נוסח מכליל כשהוא מדבר על עניין המרגלים: "ויחר אף ה' ביום ההוא וישבע לאמור: אם יראו האנשים העולים ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה את האדמה אשר נשבעתי…" (שם לב, י-יא). אפשר שכאן מבין משה שבכלל יוצאי מצרים שנגזר עליהם למות במדבר נמצא גם הוא עצמו, שהרי רק על כלב ויהושע נאמר שהם ייכנסו לארץ. אפשר שבשעת האירוע עדיין לא היה משה מודע לכך, אבל בנאומו, כשהוא עומד לפני העם ומבאר לו את התורה כדי להכינו לכניסה לארץ, הוא יודע זאת היטב ואומר, כפי שציינתי: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שמה". אמירה זו מעוגנת היטב במסגרת הטקסט בפרשת המרגלים ואין לקשור אותה לשום עניין אחר.

משה מבין אפוא שחטא המרגלים, ובעיקר תגובת העם לדבריהם, הם כישלון חינוכי שלו. הדברים לא היו צריכים להתנהל כך אחרי יציאת מצרים ומעמד סיני. הוא עצמו צריך היה, כך נרמז מדבריו, לתת יותר את הדעת על המעשה החינוכי ועל ההכנה לבאות.

חולשתו זו ידועה לו כבר בתחילת הנאום. "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", הוא אומר, ובקהילות רבות קוראים את הפסוק במנגינת "איכה". אפשר שכאן התחיל הכול. משה מתרחק מהעם. הוא מקים חסמים ביורוקרטיים, מדרגות פקידותיות רבות שמונעות אותו מדיבור ישיר עם העם. יתרה מזאת, המבנה שהוא מתאר בתחילת הנאום אינו מאפשר למי שלא נחה דעתו מערכאה נמוכה להגיע בסופו של דבר אל המנהיג העליון. מי שמגיע אל משה הם רק הפקידים הממונים: "ואצווה את שופטיכם… והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו" (דברים א, יז). יתרה מזאת: הדרגים שמתחת משה לא מונו לחנך, להסביר, להורות ולבאר את התורה. הם מונו לשפוט. החינוך וההכשרה לבאות לא נעשו, כפי שמעידה פרשת המרגלים.

התוצאה של התרחקותו של משה מהעם אובחנה כבר במעמד סיני. זמן קצר לאחר שמתבצעת הרפורמה של יתרו, נמצא העם במצב שכאשר מנהיגו אינו איתו – הוא עושה עגל מסכה. בפרשת העגל איננו שומעים על מעורבותם של כל אותם ראשי שבטים ושופטים שהם "אנשים חכמים וידועים" במאמץ למנוע את האירוע הפולחני הבזוי והנחות. שבירת הלוחות היא מעשה ייאוש של משה שמבין באותה שעה שהוא נקלע אל מצב שלא ניתן לעמוד בו: אי אפשר להתהלך עם הא-לוהים ויחד עם זאת להנהיג בני אדם. הוא חש כבר אז שהתהליך שהוא עומד להוביל לא תהיה בו התרוממות רוח אלא כאב גדול.  

אמונה ללא נס

פרשת המרגלים נמצאת עדיין בתחום ההיגיון האנושי. עם עבדים, למרות הניסים שמתרחשים לו יום-יום, אינו יכול להיות חדור מוטיבציה של כיבוש ומלחמה קשה. על הדור שלא הוכשר נגזר לכלות במדבר עד שיקום דור שיתחנך במשך עשרות שנים לקראת ייעודו. אפשר שגם משה, כיוון שהוטלה עליו המשימה לחנך דור ישראלי חדש, אינו רואה עצמו כלול בגזירת המרגלים באותו זמן.

בינתיים חולפות להן שלושים ושמונה שנים של ייסורי מדבר, טענות ומענות, תלונות ומרידות שכולן נפתרות בהתערבות ניסית כזאת או אחרת של הקב"ה. על אותם שופטים ושוטרים מורמים מעם ועל תפקודם איננו שומעים במהלך השנים הללו. משה, לעומת זאת, שרוי באוהל מועד, מתייחד עם הא-לוהים ומביא את דברו אל העם. כאשר הוא יוצא אל העם – לא ניתן אפילו לראות את פניו "כי קרן עור פניו" והוא לובש מסווה. יותר ויותר עולה שאין מגע אנושי בין המנהיג הא-לוהי לעם שהוא מוביל אל ייעודו.

עוד לקח חשוב מלמדות פרשת המרגלים והפרשיות שאחריה: ניסים אינם יוצרים אמונה שמחזיקה מעמד. המחשבה שעוד נס יחזק את האמונה היא מחשבה מוטעית. אדרבה, מעשה האמונה הגדול ביותר, עקדת יצחק, מלמד אותנו, כפי שאומר קירקגור, שאמונה אמיתית נבחנת ביכולת לעמוד מול האבסורד. קל להאמין בה' כשרואים ים נבקע. קשה להאמין בה' כשעם שלם צמא למים על סף הכניסה לארץ היעד שלו, שאמורה להיות זבת חלב ודבש. אבל אז, דווקא אז, צריך להאמין ולעשות מה שמוטל על מאמין לעשות. כך מתרחשים הדברים בסיפור מי מריבה, שכן זה מה שאומר העם:

וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ.

וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה,

לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשתּוֹת (במדבר כ, ד-ה).

למשה ולאהרון שוב אין מענה-לשון. הם נסוגים אל פתח אוהל מועד ונופלים על פניהם. תגובת ה' לאחר הפתרון המיידי של הבעיה אינה מתייחסת, לדעתי, לשאלה אם משה דיבר אל הסלע או הכה אותו. הניואנס הזה אינו מחייב עונש קשה כל-כך. תגובת ה' היא "לא האמנתם בי להקדישני". ההאשמה היא חוסר אמונה, לאמור: לא הצלחתם להקדיש אותי בעיני העם כך שיאמינו בי גם ללא נס. בתהליך הקשה שהעם עומד לפניו בכניסה לארץ יהיו מקרים רבים שבהם הייאוש יגבר והאמונה תרפה. זו תהיה מציאות של חיי יום-יום נורמליים עם קשיי בצורת ומלחמות. בלי אמונה פנימית ואמיתית שאינה תלויה בניסים על כל צעד ושעל – העם לא יגיע לייעודו. נכשלתם, אומר הקב"ה למשה ולאהרון. עבודתכם אותי הייתה מבוססת על מגע ישיר איתי, על ראיית פנים אל פנים, על ניסים בכל אירוע קריטי, אבל "לא האמנתם בי" באופן שיקדישני בעיני העם.

אילו היה העם מחונך לאמונה – פרשת מי מריבה לא הייתה מתרחשת. על כן, עתה, כשיש להיכנס לארץ, יש להחליף את ההנהגה למען העם.

את זאת מבין משה בתהליך ההיוודעות שלו, ועל כן הוא אומר בפעם השנייה: "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי". אין מדובר כאן בחטא. מדובר בכישלון שהוא תוצאה של תהליך. על כישלון אין מה לבקש סליחה ומחילה, שכן האירוע אינו אפיזודי אלא רציני ומתמשך. החמלה והאימה שמעורר התהליך הטראגי בקרב הצופה בו, אומר ג'ויס, מתעוררות לנוכח סבל אנושי רציני וקבוע ולא לנוכח האפיזודי. תאונה, תהיה עצובה ככל שתהיה, לא תהיה טראגית (למרות שכך תיארו אותה בתקשורת עוד בימיו של ג'ויס). סבלו של משה מעורר חמלה ואימה כי הוא נתון תמיד בתוך קונפליקט בלתי נפתר בין ההתהלכות עם ה' לבין החובה להנהיג את העם ולחנכו – שני אופני קיום שאינם יכולים לעלות בקנה אחד בממד האנושי. ומשה, עם כל גדולתו, נשאר בממד האנושי.

אשמת המנהיג

ואז באה המכה האחרונה – החטא בבעל פעור. כאן אין כל הצדקה. בחטא הזה חוטא הדור שחונך על ידי משה במדבר. זה הדור שכל בניו היו צריכים להיות דבקים בה'. הם לא היו בחטא העגל, לא בעצת המרגלים, לא בקברות התאווה ולא בעוד מקרים רבים שבהם התבטא קוצר האמונה. המבוגרים ביניהם היו בני פחות מעשרים בפרשת המרגלים ורובם נולדו במדבר, מנותקים מכל תרבות סובבת, מטופלים על ידי זקני העם, שופטיו ושוטריו, שגם הם היו אנשים צעירים ורעננים שלא הכירו עולם דתי אחר. הם חדורי מוטיבציה ואמונה וניצחו זה עתה את סיחון ואת עוג. כולם שמעו ודאי את ברכותיו של בלעם שהושמו בפיו על ידי ה': "מה טובו אוהליך יעקב", "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". ואז מתרחש מפגש לא-אלים ראשון עם תרבות שתהיה שכנה לארצם העתידית – ומייד הם זונים אחרי בנות מואב (או המדייניות שהתחזו למואביות) ועובדים את בעל פעור. הילולה של פריצות ועבודה זרה חודרת אל תוך מחנה ישראל, ששוב אינו שוכן לבדד.

המנהיגים אובדי עצות. הם בוכים פתח אוהל מועד וכרגיל – מחכים שהתשובה תבוא משם. חז"ל הרגישו בבעייתיות של התנהגות זו ואמרו שנתעלמה מהם הלכה. עוד נדבר בזאת.

ואז אומר ה' למשה: "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל" (שם כה, ד). תשע מאות שנה לפני שחיבר סופוקלס את "אדיפוס המלך" מלמדת תורת ישראל שכשפורצת מגפה אשם המנהיג. אבל מי הם "ראשי העם"? האם הם אותם "חכמים וידועים"? האם – כמו בגזרת המרגלים, גם משה עצמו בדין זה? ואהרון? ושבעים הזקנים? איך יוצאים מההוראה הזאת? משה מחליט בעצמו על כיוון הפוך של העונש. הוא מחליט להעניש את החוטאים ולא את המנהיגים: "ויאמר משה לשופטי ישראל: הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" (שם שם, ה). ישנה סתירה חריפה בין מה שמצווה משה לעשות ובין מה שהוא עושה באמת. הפסוקים, למרות כל ניסיונות הפרשנות, זועקים לפשר. על פי נאומו של משה אני מעז להציע שמשה אינו מסכים להרוג את ראשי העם כיוון שהוא יודע שאם יש אחראי – הוא נמצא בראש הפירמידה, ושהכישלון הזה הוא האחרון ברשימת כישלונותיו.

לכן, בפעם האחרונה בנאומו הגדול, מזכיר משה את הגזרה שלא ייכנס לארץ תוך שהוא מזהיר את העם מעבודה זרה. ארבעים הפסוקים הראשונים של פרק ד' בספר דברים עוסקים באזהרה זו ברטוריקה מרשימה ונלהבת, ובתוך כך אומר משה:

פֶּן תַּשחִתוּן וַעֲשיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה, תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה…

וּפֶן תִּשּא עֵינֶיךָ הַשּמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשּמֶש וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשּמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם…

וה' הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשּבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה…

הִשּמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל… כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵש אֹכְלָה הוּא, אֵל קַנָּא (דברים ד)

בדברים אלו קושר משה את הגזרה שנגזרה עליו לחטא בעל פעור, המקרה היחיד של עבודה זרה שנכשלו בו חניכיו שלו. ברור לו שאם הם התדרדרו לדרגה זו – אחראי המנהיג ויש להחליפו.

הוראה מלמטה

הכישלון בבעל פעור בא באותו אופן שבא הכישלון במי מריבה: לא נוצרו הכלים המאפשרים התמודדות נאותה עם הארץ החדשה. וכאן אני מבקש להאיר עיניים בדברי הנצי"ב. בפתיחה לפירושו לספר דברים הוא מדבר על כך שהספר מכונה גם "משנה תורה". הוא הולך בעקבות אונקלוס שאומר: "פתשגן אורייתא", שמשמעו לדבריו: "פירוש וביאור… ועיקרו בא להזהיר על עמל תורה לפרש דקדוקי המקרא וזהו תלמוד". לדבריו המושגים "חוקים ומשפטים" המופיעים פעמים רבות בספר משמעם תיקון הלכה. לכן מכונה הספר "משנה תורה", אפשר לומר מלשון משנָה.

במלים אחרות, משה מלמד בספר זה את בני ישראל מה שהיה חסר להם לפני כן – היכולת להוציא מסקנות הלכתיות מתוך התורה. זהו תנאי הכרחי לישיבה בארץ שבה לא יחכו בכל דבר ועניין להוראה שתבוא מאוהל מועד. מול בעל פעור לא היה ברור מהי ההלכה (לכן אומר המדרש על פינחס ש"ראה מעשה ונזכר הלכה"  ועל משה שנתעלמה ממנו הלכה). מהלך של חקיקה ברורה לכל התרחשות ומערכת של יכולת להוציא מסקנות לפעולה היא דרך הטבע של עם היושב על ארצו. לא משה ולא הזקנים יודעים לעשות זאת. הדור הבא – פינחס – הוא יודע, והוא הדור שינהיג.

ואומר עוד: כשיש מערכת מסודרת של הלכה ומשפט ומערכת שיטתית של קביעת ההתנהגות הראויה על פי המציאות בהתאם לחוקי היסוד – ניתן לטפל במגע עם תרבויות אחרות. ניתן לקלוט מה שמותר ולאסור את האסור. אך כשמחכים רק למוצא פי רוח הקודש – נשארים בוכים מול אוהל מועד. בארץ שבה מתנהלים הדברים באופן טבעי ניתנת הסמכות לאדם, ולא בשמים היא, ומעל הסמכות צריכה לעמוד האמונה, לא הנס.

ואנו, נוסף להערכה העצומה ולאהבה הרבה שאנו חשים כלפי אדון הנביאים, מוטל עלינו גם לחוש את סבלו ולחמול עליו, לראות את הקורות אותו ולעמוד מולם באימה, שכן ה' אש אוכלה הוא. לאש, כפי שאנו יודעים היטב, אין גבולות. כשהיא פורצת נספים בה צדיק עם רשע. משה יודע זאת. הא-לוהים אינו מחויב למוסר שהטיל על בני האדם. הוא א-ל קנא. והאש הזאת – היא שמטילה אימה גדולה.

והלקח החשוב מכול הוא זה: אדם ענק וענו מכל אדם, המודע בערוב ימיו לכל התהליך החינוכי שהיה מוטל עליו ומבין שהוא לא הצליח להגשימו, בוחר שלא להיקבר בראש הר נישא, ולא במקום הצופה אל הארץ אשר אליה לא יוכל לבוא, אלא בתחתית אותו ההר מול המקום שבו נכשל בחטא חמור אותו דור שלא היו שום סיבות מקִלות לחטאו, כיוון שכולו נולד במדבר והתחנך תחת אחריותו של גדול הנביאים.

היש ענווה גדולה מזו ולקח גדול מזה לכולנו?

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באב תשע"א, 12.8.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 באוגוסט 2011, ב-גיליון ואתחנן תשע"א - 731 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אני מאוד מתחבר לרעיון של המאמר שמהותו של חטא מי מריבה הוא כשל מנהיגותי של משה רבנו. אכן המנהיגות הניסית מתאימה להוציא את עם ישראל משעבוד מצרים , להנחילו את התורה ולהובילו במדבר 40 שנה אבל על מנת להכניס את העם לארץ ישראל לכבוש את הארץ וליישב את בני ישראל , דרושה סוג אחר של מנהיגות. אבל כאן מתעוררות שתי שאלות :
    א. אם מדובר בכשל מנהיגותי, למה לא התאפשר למשה להיכנס לארץ ישראל כאדם מן השורה לא שום הנהגה?
    ב. למה הכשל המנהיגותי של משה לא נאמר במפורש בתורה אלא נגזר מפרשנות מתגובתו של הקב"ה לחטא מי מריבה. הרי לפי הפשט , החטא היה הכאת הסלע ולא דיבור אליו? כאילו התורה לא רצתה לומר מפורשות שמדובר באי התאמתו של משה להנהגה של אמונה ללא נס?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: