מעשה 'קמצא ובר-קמצא' מציג כשל מנהיגותי, הנובע מחוסר נכונות להתמודד עם המציאות וליטול אחריות להכרעה. קריאה נוספת בסוגיה המפורסמת

בר קמצא מתחנן

כולנו מתחנכים שבשל שנאת חינם חרבה ירושלים, ואכן תולדות ימי הבית השני מלאות תופעות עצובות וקשות של פלגנות, שנאה ומחלוקת. מלחמות אחים המתרחשות אפילו תוך כדי ניהול המלחמה באויב, עד שכל כך הולם לצערנו שם ספרו של פלביוס – "מלחמות היהודים" – כפי שמורגל בפינו, ולא כשמו האמיתי והמלא – "מלחמות היהודים ברומאים"…

אלא שהתבוננות פשוטה בניתוחם של חז"ל לאירועי החורבן מעלה כיוון אחר. נתבונן בסיפור המוכר, הפותח את אגדות החורבן שבמסכת גיטין (דף נה ע"ב), וננסה לחוש את התקופה, את לבטיה ואת המסר הפנימי העולה מדברי חז"ל:

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב (משלי כח, יד) "אַשרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶה לִבּו יִפּוֹל בְּרָעָה"?

אַקַמְצָא וּבַר קַמְצָא – חָרוּב יְרוּשָלַיִם… הַהוּא גַּבְרָא – דְּרַחֲמֵיהּ קַמְצָא, וּבַעַל דְּבָבֵיהּ – בַּר קַמְצָא.

עָבַד סְעוּדָתָא, אָמַר לֵיהּ לְשַמְעֵיהּ: זִיל אַיְיתֵי לִי קַמְצָא. אָזַל אַיְיתֵי לֵיהּ בַּר קַמְצָא.

אָתָא, אַשכְּחֵיהּ דַּהֲוָה יָתִיב, אָמַר לֵיהּ: מִכְדֵי הַהוּא גַּבְרָא – בַּעַל דְּבָבָא דְהַהוּא גַּבְרָא הוּא, מַאי בָעִית הָכָא? קוּם פּוּק.

אָמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְאָתָאִי, שבְקָן, וְיָהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי מַה דְּאָכִילְנָא וְשתִינָא: אָמַר לֵיהּ: לָא!

אָמַר לֵיהּ: יָהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי פַּלְגָא דִּסְעוּדָתָיךְ. אָמַר לֵיהּ: לָא!

אָמַר לֵיהּ, יָהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי כֻּלָּהּ סְעוּדָתָיִךְ. אָמַר לֵיהּ: לָא!

נָקְטֵיהּ בְּיָדֵיהּ, וְאוּקְמֵיהּ וְאַפְּקֵיהּ.

אָמַר, הוֹאִיל וַהֲווּ יָתְבֵי רַבָּנָן וְלֹא מִיחוּ בֵיהּ, שמַע מִינָהּ, קָא נִיחָא לְהוּ. אִיזֵיל, אֵיכוּל בְּהוּ קוּרְצָא בֵי מַלְכָּא!

אָזַל אָמַר לֵיהּ לְקֵיסָר: מָרְדוּ בְךָ יְהוּדָאֵי.

אָמַר לֵיהּ: מִי יֵימַר? אָמַר לֵיהּ: שדַר לְהוּ קוּרְבָּנָא, חָזֵית אִי מְקָרְבִין לֵיהּ.

אָזַל, שדַר בְּיָדֵיהּ עֶגְלָא תִּילָתָּא.

בַּהֲדֵי דְּקָאָתֵי, שדִי בֵיהּ מוּמָא בְנִיב שפָתַיִם, וְאָמְרֵי לָהּ בְּדוּקִין שבָּעַיִן; דּוּכְתָּא דִּלְדִידָן הֲוָה מוּמָא, וּלְדִידְהוּ לָאו מוּמָא הוּא.

סָבוּר רַבָּנָן לִקְרוּבֵיהּ מִשּוּם שלוֹם מַלְכוּת.

אָמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה בֶן אַבְקִילַס: יֹאמְרוּ בַעֲלֵי מוּמִין קְרֵבִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ!

סָבוּר לְמִיקְטְלֵיהּ, דְּלֹא לֵיזִיל וְלֵימָא. אָמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה: יֹאמְרוּ מַטִּיל מוּם בַּקֳדָשים יֵהָרֵג?

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַנְוְתָנוּתוֹ של רַבִּי זְכַרְיָה בֶן אַבְקִילַס הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ, וְשרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ, וְהֶגְלִיתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ!

טעות בשמות מְזַמֶנת לאירוע מכובד אורח לא רצוי. בעל הסעודה נדהם לגלות זאת, אינו נענה להפצרת אותו אדם, ומוציאו החוצה באגרסיביות בלתי מתפשרת ופומבית. האורח הפגוע מסוגל בקושי להבין את הברוטליות של מי שביחס אליו אולי השתעשע בדמיונו שהשנאה המפלגתית כבר מאחריו – אך אינו מסוגל לחלוטין לעכל את אי נקיטת העמדה, ואת העמידה של חכמי התורה והרבנים על דמו השפוך! מכאן הדרך קצרה להסתה של אותו אדם בעל השפעה נגד חכמי ישראל וראשי הציבור.

הקיסרות שולחת לבית המקדש, במסווה של תשורה מתוך רצון טוב, בהמה לקרבן. בנבזות מתוחכמת מטיל בר קמצא מום בבהמה, במקום שמצד דיני התורה הריהי פסולה אך לא כך לפי כללי הנימוס הרומאי. חכמי התורה וכהני המקדש מוצאים עצמם בסיטואציה מורכבת ומביכה; להחזיר את הבהמה ולבקש חלופה אי אפשר, שהרי לא יעלה על הדעת לרמוז לממשל שחוקי התורה נמצאים מעליו, אך להקריב את הקרבן כמות שהוא גם כן אי אפשר. על כן, נשאו עיניהם לזקן הכהנים, ר' זכריה בן אבקולס.

ר' זכריה בן אבקולס מתלבט, שמא יש לחרוג משורת הדין משום "שלום מלכות", אך נסוג בו מחשש עתידי שמא יאמרו "בעלי מומין קרבים למזבח". הכהנים מבינים שהעניין עלול לגרום למשבר ולעימות מדיני חריף, ומעלים אפשרות לקפד את חייו של בר קמצא ה"בוגד" בהוראת שעה מדין "רודף". אך גם כאן מהסס ר' זכריה, שמא ילמדו מכך טעות לדורות ויאמרו: "מטיל מום בקודשים ייהרג". ר' זכריה מחליט לנקוט גישה של "שב ואל תעשה", וכאן מסיימת הגמרא באמירתו הקשה והכואבת של ר' יוחנן: "עַנְוְתָנוּתוֹ של רַבִּי זְכַרְיָה בֶן אַבְקִילַס הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ, וְשרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ, וְהֶגְלִיתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ!".

כפתיחה לכל השתלשלות האירועים והכשלים בחורבן בית שני, פותחת הגמרא בביאור הפסוק: "אַשרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה" (משלי כח, יד). משמעות הפסוק היא: אַל לו לאדם להיות שאנן, אַל לו להקשות את לבו ולסתום את עיניו בפני תמרורי האזהרה העולים מן המציאות. על האדם לפעול בצורה שקולה ומאוזנת, שלוקחת בחשבון את כל ההשתלשלויות האפשרויות ומשמעותן. 'חרדתיות כפייתית' הינה מחלה העלולה להתפתח גם בשל תחושה של חוסר שלמות וביטחון עצמי, כעין שאמר הפסוק: "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים" (ישעיה לג, יד), אך לא פחות מכך, הקשיית הלב, חספוס נפשי ואטימות רוחנית לתיאום שבין העולם הערכי לבין המציאות המעשית – הינן גם כן סטייה, שתוצאותיה עלולות להיות הרות אסון!  

השתלשלות האירועים, וסיומו הטראגי של הסיפור בשל הענווה הספקנית של הנהגת המקדש, מסוכמים במילים הקשות של ר' יוחנן. אכן ישנו כאן תיאור קשה של חברה מפולגת ומקוטבת, חברה המורכבת מ'קמצים קמצים', קבוצות קבוצות, שבהן לחברי הקבוצה האחרת אין חלק – אך כל זה אינו העניין המרכזי, אלא רק המצע והנוף שממנו צומח ועולה הסיפור האמיתי של משבר הנהגה ציבורי, שאינו מצליח לחלץ את החברה ממצריה.

דווקא בחברה מפולגת ומקוטבת נדרשת תבונה של הנהגה שתדע כיצד "להלך בין הטיפות" החברתיות, אך לא פחות מכך כיצד להתעלות מעליהן, ולהרים את החברה אל מעל המאבקים הקטנוניים והשסעים החברתיים.

שיקולי פסיקה

לכאורה ר' זכריה יכול היה להגיע למסקנה הלכתית שונה לחלוטין, כפי שמעלה התלמוד בעצמו. קיימת אפשרות לגיטימית לדון את בר קמצא כבוגד וכרודף לאומה. אם קשה דרך זו, ברור הדבר שיש מקום להקלה הלכתית בשל שיקול מדיני חיוני. הרי ניתן אפילו לעבור על מצווה מהתורה בעת הצורך בשל "שלום מלכות"! ניתן להביא לזה כמה וכמה מקורות, אך נסתפק בסיפור מפורסם המובא במסכת יומא (דף סט, א):

יום שבקשו כותיים את בית א-להינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו, ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה, והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר, אמר להם: "מי הללו?" אמרו לו: "יהודים שמרדו בך". כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: "מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה?!" אמר להם: "דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי". אמר להם: "למה באתם?" אמרו: "אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יתעוך עובדי כוכבים להחריבו?!" אמר להם: "מי הללו?" אמרו לו: "כותיים הללו שעומדים לפניך!" אמר להם: "הרי הם מסורין בידיכם"…

שמעון הצדיק מחליט לצאת לקראת אלכסנדר מוקדון בעודו לבוש בגדי כהונה, אף שאין ללובשם אלא בשעת עבודה, ובנוסף לכך יש בזה איסור לבישת שעטנז, שרק בבית המקדש בשעת עבודה הותר. אולם שמעון הצדיק מחליט להורות בזה "הוראת שעה" משום שלום מלכות, ומציל את המקדש!

מדוע מה שקורה בלא היסוס בימים קדומים, אינו חוזר על עצמו בשלהי ימי הבית?

במקום שאין אנשים

המהר"ץ חיות בפירושו לגמרא מרגיש בקושי זה, ואף מקשה על ניסוח הגמרא: 'ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילס', ולא 'צדקותו' או 'חסידותו', וזוהי תשובתו:

ואולם מפני גודל ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס לא הרהיב בנפשו עוז לעשות בזה הלכה למעשה, וחשש שיחשדו אותו שעשה שלא כהלכה. ולא החשיב עצמו ל'גדול', ולקבוע בדעתו להיות עושה הלכה למעשה, ולתלות בהוראת שעה. וחישב כי הדבר נמסר רק לגדולי הדור והוא אינו ראוי לזה, לעשות גדולות שלא כתורה, ולתלות כי עושה למען לגדור גדר ולעמוד בפרץ…

ר' זכריה בן אבקולס, ברוב ענוותנותו, אינו יכול להכיל את המחשבה שהוא ראוי לשאת על כתפיו את ההכרעה של "הוראת שעה" לדורו. יתרה מכך, חושש הוא שגם אם יפסוק כך בהוראת שעה, שמא לא יבינו זאת בדורות הבאים, שהרי אינו ראוי לכך, אלא יחשבו שדן כך מעיקר הדין, שהרי אינו סמכות ראויה לתקן דברים בהוראת שעה, ויבואו ללמוד מכך הלכה מוטעית לדורות! ר' זכריה בן אבקולס אינו מעז לומר שיש כאן סיטואציה חריגה, התובעת לגלות ביטחון, עוצמה ומנהיגות אמיצה.

חז"ל מגלים לנו שעל זה חרבה ירושלים, וזהו הצוהר להשקיף דרכו על כלל מאורעות התקופה. גם חוסר ההחלטה הוא החלטה בעלת משמעות אופרטיבית, גם חוסר הכרעה הוא סוג מסוים של הכרעה. ענווה המובילה לחוסר הכרעה עלולה לגרום לקריסת מערכות, כמו להתנגשות בלתי נמנעת בין הקיסרות הרומאית לבין יהודה הקטנה והשסועה, התנגשות שאחריתה מי ישורנה.

הלכה חומקנית

פעם נוספת ויחידה נזכר ר' זכריה בן אבקולס, ולא בענייני החורבן אלא בעניינים הלכתיים גרידא. זכורני, לפני שנים רבות, בעת שלמדתי לראשונה הלכות שבת בעיון, נתקלתי ב'תוספתא' אחת שממש "הקפיצה" אותי. התוספתא במסכת שבת (פי"ז ה"ד) מתייחסת לקליפות ועצמות שהן מוקצה משום שאינן ראויות לכלום, וזה לשונה:

בית הלל אומרים: מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין.
בית שמאי אומרים: מסלק את הטבלא כולה ומנערה.
זכריה בן אבקילוס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל
אלא נוטל ומשליך לאחר המטה.

אמר ר' יוחנן: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל!

בית הלל סוברים שניתן לטלטל את הקליפות והעצמות כמות שהן, בדומה ל'גרף של רעי', כמו צואה ולכלוך שהתירו לטלטל ולנקות. אך בית שמאי אינם מקלים אלא בטלטול מן הצד, באופן עקיף. ר' זכריה בן אבקולס לא הקל ולא החמיר, אלא היה אוכל ופולט את המוקצה מפיו לצדדים. ר' זכריה בעצם לא נכנס לדיון ההלכתי, אלא למעשה 'עקף' את הבעיה.

כאן ההצמדה של דברי חז"ל – "ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל" – עוקצת וכואבת במיוחד. חז"ל בעצם אומרים: דעו לכם שהגישה הזו של 'דרך עוקפת' אינה יכולה לשמש פתרון שורשי, ודאי לא לבעיה ציבורית. אדם גדול המאמץ הנהגה אישית כעין זו, עלול הדבר להשתרש אצלו ולהפוך לתכונה מוטבעת, שתהפוך להיות עמדתו הנפשית גם בשאלות ציבוריות.

ר' זכריה חי בדור שלפני החורבן, לפני הכרעת ה'בת קול' כי ההלכה כבית הלל (עירובין דף יג, ב). ר' זכריה יכול היה להכריע כרצונו, להקל או להחמיר. אך הוא לא רצה להכריע, והעדיף לנקוט גישה העוקפת את הבעיה. לשיטה זו, ברובד האישי, אפשר שיש מקום. אם לא ברורה ברכתו של מאכל מסוים, ניתן לאוכלו עם לחם… אבל כגישה ציבורית, זו אינה גישה! אמנם "אלו ואלו דברי א-להים חיים" (עירובין שם), וניתן להכיל אמת זו וגם את חברתה, אבל למעשה ישנו המשך למשפט – "והלכה כבית הלל". צריכה ואף חייבת להיות הכרעה! יתרה מכך, גם ברובד האישי, האם אין משמעות סביבתית להכרעה זו של פליטת הפסולת? מצד הלכות 'דרך ארץ', כיצד נראה מקומו של החכם המבקש שלא להכריע במקום גדולים?!…

חז"ל מצביעים על משנתו ההלכתית של ר' זכריה בן אבקולס כבעלת מאפיינים דומים למשנתו הציבורית. משנה זו נובעת מתוך צדקות וענווה גדולה, אבל זו בדיוק, לדברי חז"ל, הבעיה. הקב"ה גלגל את המציאות של החורבן דרך תכונה גדולה וחשובה שהיא ענווה, אבל בהנהגה ציבורית ענווה שכזו אינה במקומה. גם חוסר החלטה הוא החלטה. גם חוסר הכרעה הוא הכרעה, שיש לקחת בחשבון את משמעותה.

הרב נתנאל אריה הוא ר"מ בישיבת ההסדר הגולן, חיספין

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באב תשע"א, 5.8.2011