אספרא וסיפורא חרב גוש קטיף / חיים וידל

 

החברה הישראלית על שני מחנותיה העיקריים שכחה לפחד, והתבצרה במתחמים אידיאולוגיים מבוצרים היטב, אטמה את סדקי קירותיהם מכל ספק, הקשתה את לבה, ונתמלאה ביטחון עצמי גמור. חורבן הגוש לאור אגדות החורבן

מתוך התערוכה 'מדרש שבר '- בנושא העקירה מגוש קטיף, בקבוץ גבעת חיים איחוד

אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: אַשרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה? (משלי כח יד). אקמצא ובר קמצא – חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא – חרוב טור מלכא, אשקא דריספק – חרוב ביתר.

רבי יוחנן מרחיב מסורת קדומה וידועה על 'קמצא ובר קמצא' ומוסיף עליה את סיפורי החורבן של טור מלכא וביתר, שאין להם מקבילה בספרות חז"ל. את שלושת הסיפורים פותח רבי יוחנן בפתיחה ('פתיחתא') אחת, ובזאת הוא מחבר את שלשת ענפי החורבן של עם ישראל אל שורשם האחד. המכנה המשותף של נפילתם וחורבנם האיום של שלושת המקומות הוא חוסר פחד וקישוי לב.

המהר"ל (נצח ישראל פ"ה) מזהה את שלושת המקומות האלה כשלושה לבבות הפועמים ומחיים את עם ישראל תמיד, שלושה מוקדי חיים וכוח, שלוש איכויות יסודיות, שבמיטבן בונות הן יחד את שיעור הקומה המלא של עם ישראל.

לכל מקום מן השלושה היה ה'לב' המיוחד שלו, כלומר עניינו העמוק המהותי העצמי, החיובי והטוב, שהתקשה, התקשח ונאטם, בצוק העתים של התקופה, וכתוצאה מכך השתבש והתעוות בדרך גילויו, ולבסוף הביא לחורבנו.

*

ירושלים – עיר שחוברה לה יחדיו, עיר המקדש, המלוכה, התורה והנבואה, עיר האמת והשלום. עיר החיבור והאחדות של עם ישראל בינם לעצמם, לאביהם שבשמים ולכל האנושות. עיר המנהיגות הישראלית המרובעת (מלכות, כהונה, תורה, נבואה) המחברת את כל חלקי האומה זה לזה ואל מטרתם המשותפת. חיבור זה של שמים וארץ, של קודש וחול, אמור להאיר את האור העצמי, אור קודש הקודשים של החיים הישראליים.

במקום זאת, מעשה קמצא ובר קמצא מלמד כיצד מתאזרחת בה שנאת חינם במישור החברתי-עממי, ההופכת לריקבון נורא כשמצטרפת אליה אוזלת היד של מנהיגות רוחנית חלשה ('ענוותנית') ואטומה, הססנית ופורמליסטית, המועלת ביעודה. מהזיווג הנורא הזה של קושי הלב הכפול, נולד הבן הסורר, מנגנון ההרס העצמי, בדמותו של בר קמצא – הבן החוקי של האהבה והאחדות המושחתות, עם המנהיגות והאחריות האטומות, ששכנו יחדיו בירושלים.

כלומר, ירושלים נחרבה לא רק משום שלא עשתה את תפקידה והאירה את אור האחדות והשלום שהינם שמו של הקב"ה, ושמם של ישראל – הגוי האחד בארץ, אלא בגלל שעשתה להיפך, והעצימה את שנאת החינם באטימות לבה. הסעודה שעניינה לקרב ולחבר הפכה למנגנון של העצמת שנאה. תלמידי חכמים שעניינם להרבות שלום הרבו פירוד, וכמנהיגים, לא השכילו להתרומם מהנוקדנות ההלכתית אל הפרספקטיבה הכללית.

טור מלכא – אתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא.

דהוו נהיגי כי הוו מפקי חתנא וכלתא, מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא, כלומר, פרו ורבו כתרנגולים.

יומא חד הוה קא חליף גונדא דרומאי, שקלינהו מינייהו. נפלו עלייהו, מחונהו.

אתו אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי!

אתא עלייהו. […] איזדקור ואכלו ושתו, ואדליקו שרגי עד דאיתחזי בליונא דגושפנקא ברחוק מילא.

אמר: מיחדא קא חדו בי יהודאי! הדר אתא עלייהו.

טור מלכא היא חבל ארץ, אוכלוסייה, תרבות, שעניינה הפנימי הוא האמונה הטבעית התמימה, המתגלה בשמחת חיים ובאהבתם, בחדוות היצירה, שביטויה המובהק הוא חפץ הוספת החיים בעולם, ברכת הפרייה והרבייה. על דגלה של טור מלכא חקוקה דמות התרנגול, סמל מובהק של יצריות מינית. במיטבו, זהו חלק בסיסי וחיוני לעם ישראל.

אמנם, בתקופת החורבן ירדה טור מלכא פלאים. הדבר בא לידי ביטוי במנהג המקומי (שהיה בו יותר משמץ של וולגריות ואולי אף ניחוח פגאני) להקביל (תרתי משמע) את פני החתן והכלה בתרנגול ובתרנגולת, ולמען הסר טעות, באמירה המפורשת: 'פרו ורבו כתרנגולים' (!). מנהג זה מוחק את האישיות של החתן והכלה והופך אותם ל'אמצעי ייצור'.

התגובה הקנאית התקיפה למחטף התרנגולים מעידה לא רק על חוסר אוריינטציה פוליטית וצבאית, אלא גרוע מכך, על חוסר אוריינטציה רוחנית אמונית, תולדת גסות אינסטינקטיבית פראית ואטימות מוחלטת למציאות. אקסטזת חינגתם הנמשכת של אנשי טור מלכא לצד הקטל הנורא המשתולל בה מקדירים עוד יותר את התמונה הקשה.

 ביתר – אשקא דריספק חריב ביתר.

דהוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא, ינוקתא – שתלי תורניתא;

וכי הוו מינסבי, קייצי להו ועבדו גננא.

יומא חד הוה קא חלפא ברתיה דקיסר, אתבר שקא דריספק, קצו ארזא ועיילו לה,

אתו נפול עלייהו מחונהו.

אתו אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי!

אתא עלייהו.

ביתר היא כרך גדול בישראל. עיר הארזים, הכוח והעוצמה, האיכות העמוקה והשורשית, מעוז האידיאולוֹגיוּת. אוכלוסייה ותרבות של המעמד הבינוני המשכיל, המתוחכם והמבוסס, כלכלית ודתית. עיר של אידיאליסטים ישרים כסרגל וקשים כארז. אנשים של צורה, של תודעה לאומית וכבוד לאומי, של חיבור שורשי עמוק לארץ ולעם, לאמונותיו ולערכיו.

אם בטור מלכא השיא היה בפריון ובריבוי השפע והברכה הכמותיים, הרי שבביתר, משאת הנפש היא הביתיות, האיכות, הפנימיות. הבית – הבית הפרטי, הבית הלאומי ובית המקדש, הלבנון, העשוי מארזי ביתר. זהו כמובן יסוד חיוני ואף מפותח יותר של עם ישראל. חלק בעל תודעה, אידיאליזם, נכונות למסירות נפש, ממקום של חכמת קודש ולא רק של תמימות. מנהג ביתר, הנטיעה עם הלידה והקציצה לבניין החופה והבית עם הנישואים, מעיד על תחכום ועומק של חיבור ערכים הפוכים, של קשר לטבע וחירות ממנו לעת הצורך.

בשיבושה הופכת איכות גבוהה זו לקנאות ולפנאטיות אטומה ואלימה למציאות. ההתנפלות על בת הקיסר במקום שאפשר היה לא רק להבליג אלא אף לעשות הון פוליטי, היא ביטוי לקישוי הלב – להתקשחות אידיאולוגית, לגבורה ערכית שנהפכת לדינים קשים, להוד שהופך למשחית, לחוסר אוריינטציה ותבונה.

סופה הנורא של ביתר, שמירוץ חייה העז הופך לשטף של נהרות דם הזורמים אל הים, לא לפני שהם מזבלים את כרמיהם של עובדי כוכבים, הוא קינה על השלהבת שנפלה בארזים הקשים חסרי הגמישות (כקנה) והעקרים מפירות.

חורבן ישראל בבית שני הוא תולדה של שאננותם וזחיחותם, קישוי ליבם ואטימותם של שלושת העמודים שעליהם עמד בית ישראל, שהביאו לריקבונם ולחורבנם ולקריסת בית ישראל כולו.

חורבן גוש קטיף

הגם שרבי יוחנן התייחס לחורבן שהוביל לגלות, ואילו חורבן גוש קטיף מתרחש בעיצומה של תקומת ישראל בארצו, נראית לי הפתיחתא שלו לסיפורי החורבן רלוונטית ומכוונת גם ביחס לחורבן גוש קטיף. לכן אנסה לספר בלשונו וברוחו את הסיפור של חורבן גוש קטיף.

מאי דכתיב: אַשרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה? (משלי כח יד)

אָסִפְרָא וְסִפּוּרָא חרב גוש קטיף

דהוו נהיגי כי הווה ינוקא אתי למצוות

הוו מייתינן ליה בסוד בני עקיבא

ומקרין ליה מספרא דאורייתא דגאולתא

סיפורא מכוננא דראשית צמיחת גאולתנו

ומפטירין ליה בשבחא דיישובא דכל מרחבי ארעא דישראל.

יומא חד הוה קא חליף גונדא דצהלני

איתבר שקא דג'יפא וקירקרא ושבקא חיים לכל חי

אדהכי והכי שקלו דפי מסִפְרא דאורייתא דגאולתא

וקצו להו למילי דבדיחותא, ואיגכיחו גיחוכא רבא.

קמו נפול עלייהו ומחונהו בהבל פה

אזלו ואמרו ליה לקיסר דישראלֵי: מרדו בך מתנחלי דיהודאֵי

אתא עלייהו, תרכינהו מגושא ואיחריב לבתייהו. 

 תרגום:

על ספר וסיפור חרב גוש קטיף.

שהיו נוהגים כשהגיע ילד למצוות

היו מכניסים אותו בסוד בני עקיבא

וקוראים לו מסֵפֶר התורה הגואלת

את הסיפור המכונן של ראשית צמיחת גאולתנו

ומפטירים לו בשבח יישוב כל מרחבי ארץ ישראל

יום אחד חלף שם סיור צה"לי של חיילי מילואים

נשבר אופן הג'יפ וקרקר, ושבק חיים לכל חי

בין כך וכך נטלו החיילים דפים מספר התורה הגואלת

וקצצום ועשו מהם צחוקים וגיחכו גיחוך גדול

עמדו וחברו עליהם והכום בהבל פיהם

הלכו ואמרו לו לקיסר הישראלים: מרדו בך המתנחלים היהודים

בא עליהם, גירשם מהגוש, והחריב את בתיהם.

'גוש קטיף' היה במידה רבה המיטב שבמיטב של הציבור הדתי לאומי הרחב והמגוון, היונק את אמונתו, ערכיו, חזונו ועוז הגשמתו מתורת הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה קוק. חבל ארץ מדברי מאז מקדם הפך לגן פורח מכוחה של אוכלוסייה מאמינה, ערכית, גיבורה וחרוצה, מוצאת חן בעיני א-להים ואדם.

ב'גוש קטיף' נבנה שילוב מפואר של העוצמה המעשית שמחוללת האמונה והערכיות הישראלית. כלל הוא את האמונה הטבעית התמימה, המתגלה בשמחת החיים ואהבתם, ובחדוות היצירה של 'טור מלכא', את האידיאולוֹגיוּת, העוז והגבורה, התבונה והתושייה, פרי האיכות העמוקה, השורשית, האמונית הערכית של 'ביתר', ואת האור ה'ירושלמי' של תורה ואחדות, אחריות ומנהיגות.

אי אפשר שלא לתמוה על כך שהכורת עלה דווקא על המפעל שהיה לא רק 'גולת הכותרת' ו'ספינת הדגל' של הציבור הדתי-לאומי, אלא לכל הדעות גם הופעה של 'ארץ ישראל היפה'. אי אפשר שלא להיות מתוסכל מכך שמאבקו של 'גוש קטיף', שהיה ככלל אצילי, מעורר כבוד ואמפתיה, לא הצליח לעורר את רגשי האחווה והסולידריות היהודית ולהפר את רוע הגזרה.

קשה להימלט מהמסקנה שהנחישות לגרש את תושבי הגוש מבתיהם, ולהחריב את מפעל חייהם, יותר משכוונה אל הגוש כוונה אל הציבור הדתי לאומי כולו. אי אפשר שלא להבין ואסור להתכחש לכך שחורבנו של 'גוש קטיף' הוא שברו של הציבור הדתי לאומי כולו. כל זה קורא לנו לחשבון נפש ציבורי נוקב, שיוביל מן המשבר ללידה ומן השבר לחלום חדש.

הסיפור שסיפר (ודומני שמספר עדיין) הציבור הדתי לאומי לעצמו הינו סיפור אמיתי ונפלא, אבל נקודת התורפה שלו הייתה ועודנה האזוטריות שלו. זהו סיפור של חלק קטן של עם ישראל, שרוב עם ישראל כלל אינו מכיר אותו, וחלק גדול ממנו אינו מזדהה איתו. בנוסף לכך הוא סוּפר והוגשם באופן שנתפס בעיני חלק גדול של החברה הישראלית כסיפור בדלני ומתנכר, הזוי ולא מוסרי, ולכן מאיים ומפחיד, ומעל לכול כ'זה לא הסיפור שלנו'.

במקביל, צמחה לה בין גדרה לחדרה הישראליות ה'תל אביבית' שסיפרה לעצמה את סיפורה שלה הנתפס בעיניה כהמשך הערכי והמעשי הרציף של הסיפור הציוני-חילוני המכונן של מדינת ישראל, וכביטוי המובהק של המוסריות האנושית והישראלית העמוקה.

לדאבון הלב, היו השאננות, הזחיחות וקישוי הלב לנחלת שני המחנות האלה. אלו ראו במחנה האחר ציבור משיחי, מתלהם ואלים, לא מוסרי ולא ריאלי, ואלו ראו במחנה האחר ציבור חלש ומנוון, אנוכי ונהנתן, ההולך ושוקע בביצת הניהילזם הפוסטמודרני. התוצאה הייתה קיטוב וניכור גיאוגרפי ותרבותי, מנטלי וערכי. המפגש והחיכוך המזדמן בין שתי תרבויות אלה הוליד בדרך כלל זלזול וקנאות. השבר היה בלתי נמנע, וכאז כן עתה, באה בעקבות קישוי הלב נפילה מרה ברעה.

על מה אבדה הארץ

נוסיף ונלך בעקבות אגדות החורבן:

בִּלַּע אֲ-דֹנָי וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב
הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה
הִגִּיעַ לָאָרֶץ חִלֵּל מַמְלָכָה וְשרֶיהָ (איכה ב ב)

אלו כ"א ישובים ורבוא נפש שהיו בגוש קטיף.
ורוח הקודש צווחת ואומרת:

עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם
כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשיב נַפְשי
הָיוּ בָנַי שוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב (איכה א טז)

– כיוון שגברה האיבה בין בניי, היו לשממה.

הנורא שבחורבן זה מעבר לתוצאותיו המרות הוא שמשני עברי המתרס ניצבו אחים, יהודים, ושיאיו המחרידים היו, מחד, השמחה לאיד והפקרת המגורשים, ומאידך, תחושת הנבגדות וההשפלה, הזעם והכעס, שאין עִמם אפשרות סליחה והתפייסות.

כשלון אי הפחד וקישוי הלב הוא נחלת כולנו. עם ישראל כולו – ימין ושמאל, דתיים וחילונים – לא השכיל ל'פחד' בגאולת האומה, תחייתה בארצה, ושובה אל עצמה ואל א-להיה. לא השכלנו להבין שאלה אינם רק 'דברי תורה' שראוי ונכון לפחד בהם, אלא רזי תורה, ואף רזין דרזין. לא זו בלבד שלא פחדנו, אלא שהקשינו את לבנו, אידיאולוגית וגם אנושית, כלפי פנים וכלפי חוץ, ולכן נפלנו לדאבוננו ולבושתנו ברעה שֶׁכָּרִינו לעצמנו.

החברה הישראלית כולה, על כל מחנותיה, שכחה לפחד ולחשוש, לחשוד ולהטיל ספק, והתבצרה במתחמים אידיאולוגיים מבוצרים, אטמה את סדקי קירותיהם לכל ביקורת, הקשתה את לבה, ונתמלאה ביטחון עצמי גמור, ודאות מוחלטת, דוגמטיות ללא פשרות, ואף גאווה ויהירות. אלה, בחזון הגאולה וראשית צמיחתה והמשכה בכל מרחבי ארץ ישראל, ואלה, בחזון השלום של מדינת ישראל עם העמים שמסביבה ושבתוכה, והנורמליזציה החירות והשגשוג של החברה הישראלית ופרטיה.

יתרה מזו, התבצרו להם אנשי כל המחנות במתחמים נפשיים (ולמעשה גם גיאוגרפיים) קשוחים ונוקשים, מסוגרים, נעולים ואטומים לנפש הזולת האחר, לחלומותיו ורגשותיו, למאווייו וכאביו, לתקוותיו ולפחדיו, לסבלו ולעוצם עלבונו. כל אחד מביט על חברו ומכירו מבחוץ ורק מבחוץ, ואינו מעלה על דעתו לבקש לדעתו מבפנים. ובמילים פשוטות: לא רק שאין אהבת חינם, אלא יש ויש ניכור, ואף שנאת חינם.

אלה לא רצו ולא יכלו להבין את הרצון למוסריות, כבוד וצדק גם כלפי אויבינו הפלשתינים; את הכמיהה לשלום ונורמליות, לביטחון אישי ולרווחה כלכלית; את דאגת האמהות לחיי ילדיהן – ילדינו. ואלה לא יכלו ולא רצו להבין את החזון המשיחי ואת השאיפה לקידוש השם שבגאולת עם ישראל, להארת אור אמונה, תורה וקדושה, מוסר וצדק, בעם ישראל ועל פני כל האופק האנושי.

קשיות לב, ערלות לב, ניכור ואף שנאה, אלימות מילולית ופיזית, השפילו חברה שלמה אל מתחת לקו האדום של אחווה וסולידריות, סימפתיה ואמפתיה, של אחים למשפחה העתיקה, לבית ישראל, אחים לגורל ולייעוד, ואף אל מתחת לרגישות והוגנות אנושית אלמנטרית.

יתרה מזו, קישוי הלב וכל גילוייו הנלוזים שררו לא רק בין המחנות, אלא בתוך המחנות עצמם, בין תתי המחנות, ובין תתי תתי-המחנות, גם במישור האידיאולוגי וגם, למרבית הכאב והבושה, במישור האישי האנושי.

כשהלב קשה ואטום, המוח מאבד את רגישויותיו ועמקותו, מתנוון והופך לרדוד ושטחי, והכבד מוצף דמים עכורים השוטפים וסוחפים את האדם בזרם עכור של יצריות שפלה.

כשתורה שטוחה ורדודה של סיסמאות מתלהמות והפשטות חלולות נושאת ראש וקול ומשתיקה בגסות רוח כל קול עדין ופנימי, המבקש לגעת ולחדש, כשתופסי תורה לא יודעים את ה', לא את עצמם וגם לא את עמם שבתוכו הם יושבים, אזי אין תורתם מכוונת ומחוברת אל החיים הפרטיים והכלליים, מצוקותיהם ואתגריהם, ומסם חיים מתהפכת היא להיות סם מוות מאבד ארץ.

כשתרבות רייטינג ופוליטיקה פופוליסטית ומושחתת נושאות ראש ומולכות בכיפה, כשהפרטיות מתנתקת מהקשרה הכללי, ההיסטורי והתרבותי, ומשתקעת בשיח מתעתע עם אין-עצמיותה ואין-אונותה האינטלקטואלית והרגשית, הערכית והפיזית, אזי הופכת התרבות לתרבות אנשים חטאה, המתפקדת (ולעתים לא נדירות, במודע ובמין שמחת עוועים) כמנגנון הלקאה והרס עצמיים.

על ספר, ספר וסיפור

אין רע בכך שיחיד משתקע בסיפורו שלו, וגישות טיפוליות נראטיביות המכוונות לעילוי היחיד אכן מעודדות זאת. אך ביחס לציבור יש לזכור שהסיפור האישי או המגזרי אינו אלא אחד מסיפורים רבים, שונים ואף הפוכים, ודימוי קולקטיבי הוא אכן קולקטיבי כשהקבוצה כולה מקבלת אותו.

כולנו סיפרנו לעצמנו סיפורים. אלף לילה ולילה, מסביב למדורות כל שבט, ישבו זקניו וצעיריו, וסיפרו את עצמם לדעת, סיפורים משמאל וסיפורים מימין, סיפורים נפלאים, סיפורים קסומים, סיפורים אמיתיים, סיפורים שהלכו והקשיחו את לבנו, קיבעו את מוחנו והרדימו אותנו. אף אחד מאיתנו לא היה מוכן (ואחר כך לא מסוגל, ואחר כך לא העלה על הדעת אפשרות כזו) להיפתח ולהקשיב באמת ובתמים לסיפור של האחר, להבין ולדעת אותו מבפנים, להזדהות איתו ולחוש כלפיו אמפתיה עמוקה גם אם רק לרגע, שלאחריו נחזור אל עצמנו ועמדתנו, נדבק בה וניאבק עליה.

לו רק היינו כולנו קצת פחות ודאיים ונחרצים. לו נתנו לענווה ולדאגה לרכך את קשי לבנו ולפתחו אל המציאות הישראלית, אל המציאות האנושית הכללית המשתקפת בה, ואל קול ה' הדובר בהם, להקשיב להם ולא רק לדבר ולדבר ולדבר. לו רק היינו כולנו קצת יותר מאמינים, וקצת יותר ריאליים, קצת יותר אנושיים, וקצת יותר יהודיים וישראליים, במובן הפשוט ביותר של המילה, לו…

לא, איני יודע מה היה קורה אז, אבל כל שהיה קורה היה אחרת לגמרי, גם אם גוש קטיף היה נחרב, וגם אם היה נשאר איתן במקומו.

'אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה'. דרשו דורשי רשומות – עד שיתייאשו מהקונספציה שלהם על הגאולה, מכל קונספציה, ואולי אף מעצם הקונספטואליות ביחס לגאולה. עד שיחדלו להם מיוהרת הידיעה ויומרת השליטה וההיגוי של הגאולה. עד שייחלצו מהקיבעון ההופך כל אמונה לעבודה זרה, וכל משיח למשיח שקר. הדברים נכונים ביחס ל'קץ השמאל' – משיחיות ה'שלום', לא פחות מאשר ל'קץ הימין' – משיחיות ה'קודש'.

כשנחדל מלספר לעצמנו ולאחרים 'סיפורים גדולים', ברורים ומדויקים על הגאולה. סיפורים יומרניים כל-יודעים וכל-כוללים – שהם בעצם סיפורים בועתיים אטומים וסגורים. כשנפסיק להשלות ולְהַזּות את עצמנו בטיפול נראטיבי קולקטיבי מתלהם. כשנשתחרר מהפופוליזם הוולגרי שפשה במקומותינו, ונחלץ משְבי-קסם הרוחניות האטומה והנוקשה, המסרסת ומצמיתה, וממדוחי המוסריות הנבובה והמצועצעת, המעוורת ומעוותת. כשנתחיל להקשיב ולהאזין למציאות ולעצמנו, לזולת האחר, ולא-להים, נזכה לקבל 'תורה חדשה', לחדש תרבות מקורית ולהיות חברת מופת ואור לעמים. או אז יתאפשרו הגאולה והשלום האמיתיים שהם לאמתו של דבר עניין אחד. בדרכים שנסקל מאבני הנגף של היהירות וההתלהמות, האטימות והכוחנות, השטחיות והרדידות, יוכל בן דוד לבוא.

כיוון שאי אפשר להתקיים ולצמוח ללא 'סיפור', הבה נחלום, חלום חדש-ישן, חלום המאפשר גם לאחרים לחלום, חלום שיש בו חלון פתוח להקשבה לחלומות האחרים, חלום שיש בו גם שער פתוח המאפשר הכנסת אורחים ואף יציאה להתארח בבתי החלומות האחרים. חלום המאפשר למציאות לדבר, המאפשר לקב"ה לדבר, המאפשר לכל אדם ולקבוצות השונות בעם לדבר, ובעיקר להקשיב להם באהבה.

שיר הַמַּעֲלוֹת בְּשוּב ה' אֶת שיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.

הרב חיים וידל הוא ראש בית המדרש 'גלי מסכתא' במבשרת ציון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באב תשע"א, 5.8.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 באוגוסט 2011, ב-גיליון דברים תשע"א - 730 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הרב חיים היקר לי מאוד,

    ניכרים הדברים היוצאים מן הלב והם גם נכנסים אל הלב.
    אך בלב יש מאבק גדול…

    האם כול העניין הוא רק ללמוד להקשיב ולכבד את הזולת, את השונה (אף שהדבר לא פשוט בכלל)?

    האם מדובר רק במלחמת אידאולוגיות בלבד? או שיש כאן בסיפור גם אינטרסים תככים ואג'נדות נסתרות, רשעות ולא רק תמימות או טיפשות?

    האם הזולת בכלל מסכים לסיפור שאתה מספר עליו? או שזה עוד סיפור אנחנו מספרים לעצמנו…

    האם תיתכן שותפות וברית אמת בין אחים כאשר אין מחויבות לברית סיני ולמחוללה ולמצער אפילו לא לעם הבא בברית?

    האם יש סיכוי ל(יר)אהבה??

    הכותב בלב מורתח,
    דניאל

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: