סוגיית הגמרא המשמשת מקור למנהגי האבלות מלמדת על מגמה של הקלה שנבעה מציפייה להתחדשות רוחנית חרף החורבן. בדור של גאולה, נראה שעלינו לאמץ הנהגה זו

בגיליון פרשת מטות כתב הרב ישעיה שטיינברגר על ההבדלים המשמעותיים בין הפסיקה הספרדית לזו האשכנזית ביחס למנהגי האבלות בתקופת "בין המצרים". הוא ייחס בצדק את הפער בחומרת המנהגים להבדל הגדול בתנאים ההיסטוריים שבין הגלויות בימי הביניים. הרדיפות הקשות והאכזריות הפרוצה בארצות הנצרות, מסעות הצלב והשואה שעברה על קהילות אשכנז במאה הארבע עשרה, שהטביעו רושם עמוק, כמעט בל יימחק, בקהילות אשכנז, פסחו בדרך כלל על הקהילות בארצות האסלאם.

ברצוני להתייחס לנושא מנקודת מבט שונה ומתוך ניסיון לעמוד על ההשלכות לימינו.

מגמה של קולא

שורשי הדיון במנהגי "ימי בין המצרים" נמצאים בפרק האחרון במסכת תענית. המתבונן במשנה שם ובסוגיות בגמרא ימצא לתדהמתו שאין זכר למנהגי הקהילות האשכנזיות ואף כמעט לא למנהגי קהילות צפון אפריקה והמזרח.

נפתח במשנה:

מִשּנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשמְחָה.
שבָּת (שבוע) שחָל תִּשעָה בְאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ
אָסוּר מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס
וּבַחֲמִישי מֻתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשּבָּת.

עֶרֶב תִּשעָה בְאָב לֹא יֹאכַל אָדָם שנֵי תַבְשילִין
לֹא יֹאכַל בָּשר וְלֹא יִשתֶּה יָיִן.
רַבָּן שמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יְשנֶּה.
רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בִּכְפִיַּת הַמִּטָּה,
וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

איסורי האבלות המוכרים לנו, כגון איסור תספורת, גילוח והכנת בגדים נקיים, מופיעים במשנה כשייכים רק לשבוע שחל בו תשעה באב. האיסורים המבטאים בחדות את המעטת החיות בימים אלו, אכילת בשר ושתיית יין, שייכים רק ל"ערב תשעה באב". מיעוט השמחה נוהג מראש חודש אב. אין במשנה כל זכר לאיסורים החלים משבעה עשר בתמוז, צום שהוזכר במפורש במשנה הקודמת – ואין מנהגי אבלות נוהגים עד יום ראשון של השבוע שחל בו תשעה באב.

הצליל הברור העולה מהמשנה הוא של שימת סייגים על חומרת האבלות – גם על זו המוזכרת במשנה. איסורי כיבוס ותספורת נדחים מפני כבוד השבת אם חל תשעה באב ביום שישי (מה שאינו אפשרי בחשבון הלוח נכון להיום). ביחס לחומרת ערב תשעה באב, שעת תחושת ממשות החורבן, רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין, מבקש להקל יותר מהדעה שהוזכרה במשנה על אודות מנהגי אכילה. מספיק "לשנות". כלומר, אין בעיה לשתות יין גם בערב תשעה באב, אלא שאם אדם רגיל לשתות יין מובחר, שישתה כעת יין פחות משובח, וכן ישנה את איכות הבשר. את שיטת רבי יהודה המבקש לציין את שעות ערב תשעה באב בישיבה קרובה לקרקע המשנה שלא כדרכה מבטלת בצורה מפורשת.

מה פשר שימת הדגש על סייגים המקלים על תחושת האבלות?

נדמה ששורש המגמה הברורה שבמשנה נמצא בסיפור המשקף את אווירת הנכאים ששררה בחלק מאוכלוסיית ארץ ישראל אחרי חורבן בית המקדש השני.

תנו רבנן – כשחרב הבית בשנייה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין.

נטפל להן רבי יהושע. אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין?
אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל?

אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים! שתקו.

אמר להן: בני, בואו ואומר לכם – שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה; ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה…

אלא כך אמרו חכמים – סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט.

הסיפור מתעד התדיינות ציבורית שהתרחשה כמאה שנה לפני עריכת המשנה. המדיניות המוצהרת של שני ראשי הסנהדרין – רבן שמעון בן גמליאל ובנו רבי יהודה הנשיא – סוברת שאין להתאבל יותר מדי. אין הציבור יכול לעמוד בכך. נדמה שאפשר להוסיף שכוונת ההכרעה היא שאין "הציבוריות" – במובן של המשך קיום העם מתוך יצירה מחודשת – יכולה לעמוד בגזרה זו.

לזכור את אדר

מגמת הסוגיות בגמרא – גם בבבלי וגם בירושלמי – ממשיכה את צלילי המשנה ואף מחזקת אותם. מובאות שיטות החולקות על דרך המשנה. רבי מאיר סובר שהאיסורים של כביסה ותספורת תקפים מראש חודש עד התענית; רבי יהודה (שכבר הוזכר במשנה לחומרה) סובר שבחודש כולו חלים האיסורים ורבן שמעון בן גמליאל סובר שהאיסורים חלים "באותו שבוע בלבד" (אין אזכור של איסורים מצום י"ז בתמוז אפילו לפי השיטה המחמירה!).

והנה, אחד מחכמי בבל הבולטים ביותר, רבא, קובע ש"הכול לקולא". פירוש – לגבי הימים שלפני התענית נפסוק לפי רבן שמעון בן גמליאל – רק אותו שבוע – ולגבי הימים שלאחר התענית נפסוק כרבי מאיר – רק עד התענית ולא אחריה (במשנה נאמר "שבוע שחל בו תשעה באב", מה שכולל גם את הימים שלאחר התענית באותו שבוע לאיסור, כדברי רשב"ג, אביו של רבי עורך המשנה). בצורה זו רבא – והתלמוד הבבלי בעקבותיו – מקיים את הפסיקה שבמשנה כנגד הדעות החולקות ואף מקצין אותה לקולא.

מגמת "הקולא" נפסקת גם לגבי ערב תשעה באב. גם ביחס למנהגי אכילה בשעות שהצום ממשמש ובא ישנן שיטות שונות. והנה, הפסיקה הסמכותית של התלמוד הבבלי קובעת: עד חצות היום מותר לאכול בשר ולשתות יין כרצון איש ואיש, גם אם זוהי הסעודה האחרונה לפני הצום, וגם אחרי חצות היום מותר לאכול ולשתות כרגיל אם זו איננה "הסעודה המפסקת".

האיסורים המוזכרים במשנה תקפים, לפי הגמרא, רק לגבי הסעודה האחרונה לפני הצום ורק כשזו נעשית בשעות אחר הצהרים.

מה שורשה של מגמת פסיקה זו בגמרא?

הסוגיה בבבלי פותחת בשלוש מימרות של האמורא רב. הראשונה שבהן היא זו:

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.

עריכת שמועה זו כאן תמוהה. נראה שרב מתייחס לשמחה של חודש אדר, כפי שדבריו מוכרים עד היום. אלא ששמועה זו לא מופיעה כלל במסכת מגילה ולא בהקשר של פורים. הבאתה רק כאן מלמדת שעורך התלמוד הבין שרב מתייחס לחודש אב ולא לחודש אדר! כמו אומר – "עצרו רגע! כאשר אתם ממעטים בשמחה באב, תזכרו את מה שאירע באדר!". משמעותם של דברי רב נחשפת משתי שמועות נוספות שלו המובאות בסמיכות ובאותה מסורת. שלוש המימרות מהוות מעין דרשה בנויה שרב העביר ככל הנראה בעניין אבלות חודש אב:

"לתת לכם אחרית ותקוה" (ירמיהו כט, יא) – אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אלו דקלים וכלי פשתן.

"ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' (בראשית כז, כז) – אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כריח שדה של תפוחים.

הנביא ירמיהו נצטווה על ידי ה' לשלוח מכתב ליהודים שהגיעו לבבל ולצוות עליהם להישאר בגלות בניגוד להצהרות של מפלגות שונות בארץ ישראל שביקשו להילחם כנגד הבבלים. נבואת ירמיהו הביעה את רצון ה' להחריב את המקדש, אך לעומת זאת לברך את יהודי הגולה – עד שעת הנחמה. הם נצטוו לנטוע ולבנות, להתחתן ולהוליד – שם בבבל. "הדקלים וכלי הפשתן" מהווים סמל לברכה – שם בבבל. ועוד – כאשר יצחק מברך את יעקב, בן הלבוש בבגדי עשו הריהו כיהודים שבגלות – לבושים בגדי שכניהם אך בפנים, עדיין יעקב. הריח הנודף מיהודים אלו הנו כריח שדה התפוחים, המקום שבו נפגשים הדוד והרעיה, בחינת "תחת התפוח עוררתיך" (שיר השירים ח, ה).

פסיקה תלוית זמן

בחודש אב, חודש החורבן והגלות, קובע רב – מגדולי תלמידי רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל שירד לבבל למסד למעשה את התלמוד הבבלי – יש חובה לזכור את אירועי פורים. בשושן – שם בגלות, בפרס – היה גילוי שכינה. אמנם לא כמו בארץ ישראל, אלא בהסתר – ובכל זאת זוהי הוכחה לכך שגם אחרי החורבן הרעיה ממשיכה לעורר את הדוד, והוא בא אליה, שם, לברך אותה.

זהו שורש הפסיקה בתלמוד הבבלי במנהגי האבלות של חודש אב. אסור להחמיר במנהגי האבלות על החורבן והגלות. הם לא היוו סוף הקיום היהודי. נהפוך הוא – יש בהם התחלה של משהו אחר, משהו שיהיה בסיס לדיבור היהודי לאורך אלפיים שנה. יש להתאבל, אבל אסור להתאבל מדי מתוך כפיות טובה.

בסוף הדיון בגמרא מובא מנהגו של רבי יהודה (שהופיע במשנה כמדגיש את האבלות), שבערב תשעה באב היו "מביאין לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים, ואוכל ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמו שמתו מוטל לפניו". עצם הבאתו של המנהג המיוחד מעורר עניין רב – אך הגמרא עצמה מביאה אותו ללא כל התייחסות, מבלי לאשרו ומבלי לבקרו.

חשוב לציין שהרמב"ם במשנה תורה פוסק על בסיס הנאמר בבבלי – ללא כל שינוי – שאין להרבות באבלות. יחד עם זאת הוא כבר מכיר קהילות הנוהגות להחמיר באכילת בשר בשבוע של הצום, "ולא ייכנסו למרחץ עד שיעבור התענית". בנוסף הוא מזכיר את מנהגו של רבי יהודה לשבת על הרצפה בערב הצום "בדאגה ובשממון ובכייה", וקובע ש"כזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה", ומוסיף: "מימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו תבשיל של עדשים אלא אם כן היה בשבת". גם בין המנהגים המחמירים אין מנהגי האבלות חלים אלא בשבוע שחל בו הצום.

יש להסיק שני עקרונות משמעותיים מסוגיה מרתקת זו:

1. ההלכה הפסוקה במשנה, בשני התלמודים ובמשנה תורה קובעת שאין להחמיר במנהגי האבלות סביב החורבן. אין בצום שבעה עשר בתמוז, שאינו צום של עשרים וארבע שעות, ליצור אבלות, ואף לא מיעוט בשמחה. מגמת ההכרעה תמיד לקולא.

2. היחס לחורבן ולגלות מהווה גורם משמעותי בפסיקה, והוא מותנה במצב הקיומי של העם בעיני מנהיגיו הרוחניים, כל תקופה ותקופה על פי מצבה. בדורות שלאחר החורבן בארץ ישראל נקבעה ההלכה לקולא כחלק מהדאגה להבטיח את המשך קיום העם, להעצים את כוחות החיים שבו ולהעמיד את היצירה המופלאה שם כמרכז הרוחני בעם.

והנה, גם הנהוג בקהילות ימי הביניים נתן ביטוי ליחס לחורבן ולגלות מתוך המצב הקיומי שבו מצא הציבור את עצמו, אשכנזים כהווייתם וספרדים כהווייתם. בדורות אלו משמעותם של חורבן המקדש והיציאה לגלות הצטיירו כקשים בהרבה מכפי שרב ניסח זאת בדרשותיו בבבל.

הסבל הנורא ודלדול הקהילות מבחינה פיזית ורוחנית היו בעיני אבותינו באשכנז ובצרפת תוצאה ישירה של החורבן. הם האירו באור טראגי את המשמעות ההיסטורית של היציאה לגלות באופן שחכמי המשנה והגמרא לא היו יכולים לראות. זהו הבסיס לאותן קינות בקהילות אשכנז המבקשות שנוריד דמע על שרשרת הייסורים של הדורות – עד ימינו אלה.

לשוב אל המקור

מתוך עיון בסוגיה מימי רבי ורבא דרך ימי הביניים יש לקבוע באופן חד שהיא עצמה דורשת מההנהגה הרוחנית בכל תקופה לשקף את המצב הקיומי של העם במסגרת מנהגי האבלות שייקבעו לימינו אלו. ואיך אפשר לשיר הלל ביום העצמאות ובאותה עת להמשיך במנהגי האבלות בימי בין המצרים כאילו שום דבר לא אירע מאז שואת היהודים באירופה?!

והרי הסוגיה קובעת שאין זו דרך ההלכה – ואף לא דרך קביעת מנהגי אבותינו מעבר לנקבע בהלכה.

מעיון במקורות עולה שיש חובה לחזור כיום לרובד ההלכתי הברור שנקבע במשנה, בשני התלמודים וברמב"ם, לפני שהעם היהודי סבל ממרורי הגלות. זאת כהכרה מעומק קיומנו בכך שהגלות איננה כמו שהייתה. פירוש: אנו עדיין חיים בגלות. אין שכינה במקדש ואין מקדש בירושלים. אנו עדיין סובלים במציאותנו המטולטלת כאב וייסורים, במישור הפרטי, החברתי והלאומי, והרי הם פרי גלות השכינה. על כך יש להמשיך ולהתאבל, יש אף להעמיק את תחושת החסר בקיומנו הלאומי בגלל הגלות והחורבן. אבל אין דמנו הפקר בידי גויים המבקשים לרדוף ולכלות אותנו. אין בנותינו הפקר לאינוס וניצול. אין אנו חיים בפחד תמידי מפוגרום ומרדיפה דתית עד מוות. אין הקהילה בארץ מידלדלת, וכוחות היצירה הרוחנית שבה הולכים ומתחזקים.

על כן, על פי ההלכה הפסוקה אסור להתאבל כאילו אנו חיים עדיין בגלות העמים.

יסודות הסוגיה שלפנינו מחייבים את עיצוב מנהגי האבלות באופן המשקף מציאות זו – לכל הפחות בהאחדת מנהגי האבלות לכל העם סביב הפסיקה הספרדית, על אף שעדיף לדעתי להחזיר את המצב כפי שהיה לפני ההחמרות של ימי הביניים. יחד עם זאת, יש למלא את הימים האלו בתוכן – בשיח ציבורי על החזון הלאומי, על הציפייה לגאולה ועל ענייני המקדש עצמו, במונחים הנכונים למציאות ההעדר בחיינו הלאומיים.  

*

רבים מאלו שנולדו כאן, בארץ המבורכת והמיוסרת הזאת, אינם חשים כלל וכלל את עול הגלות שהייתה הבסיס למגמת ההחמרה שקבעו אבותינו הקדושים במנהגי האבלות. החובה לקיים מנהגים אלו כמו שום דבר לא קרה, מתוך תחושה קיומית רחוקה מהעולם הנפשי שממנו ינקה חוויית הצום דאז, רק מקשה על הנולדים כאן ומרחיקה אותם מלחוש את משמעות החורבן והגלות. קביעת מסגרת המשקפת את עומק הגלות כפי שאנו חיים אותה כעת יחד עם הברכה שבתחייה היא אשר תעמיק את הקשר של צעירים לחורבן ולצפיית המשך הגאולה. נדמה שמסגרת מנהגי האבלות כפי שנקבעה במשנה ובגמרא מאפשרת זאת.    

אני כשלעצמי ממשיך לקיים את מנהגי אבותיי ורבותיי כמו שקיבלתי אותם בעמדי לפניהם בגולה בקבלה שלמה. זוהי הפסיקה המחייבת נכון להיום, וגם אין כל קיום למנהגים אחרים שלא בהקשר של ציבור שלם. אך אני מייחל לאותו בית דין בעל סמכא שיממש את הכרעת ההלכה מאותה עמדת פסיקה כפי שנקבעה לדורותיה.      

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באב תשע"א, 5.8.2011