לא מדברים על זה / חבצלת פרבר

 

העדפת בן או אלימות כלפי אם הם מן הנושאים שאין לדבר עליהם. בספרה החדש בוחנת אורנה לנדאו באומץ ובכישרון את היחסים במשפחה באמצעות הבאתם כמעט אל הקצה

בזה הבית, אורנה לנדאו; זמורה-ביתן, 2011, 319 עמ'

לאחרונה נדמה שהמגמה, או האופנה האחרונה, בספרות היפה, היא לעסוק ביחסים הבעייתיים לעתים בין צאצא – בן או בת – להוריו ובעיקר לאמו. למרות שהמסגרת העלילתית שונה מספר לספר, בכולם נחלי הסיפור הולכים אל אותו הים. אך דומה שמבין אלה, את הסיכון הרב ביותר, הספרותי ובמידה ידועה הנפשי, נטלה על עצמה מחברת "בזה הבית", משום שהסיפור שהיא מספרת הוא הקיצוני ביותר.

שמו הבנלי, הקיטשי, של הספר מסווה את אופיו האמיתי. הסיפור של לנדאו מתחיל בפיצוץ גדול במשפחה, בטראומה איומה: הבן הצעיר, איתמר, פוצע במהלך מריבה וכמעט הורג את אמו דפנה. כצפוי, התוצאות טרגיות: דפנה מאושפזת, עיניה חבושות ועפעפיה תפורים מחשש שהפגיעות יגרמו לה עיוורון מוחלט. בנה איתמר, בן השש עשרה וחצי, ממתין בבית המעצר למשפטו.

האִם, לבד מרצח, יכול להתרחש משהו גרוע יותר במשפחה מאשר כמעט רצח של אם בידי בנה? האם יחסי אם ובן יכולים להיות גרועים יותר ממה שזוכרת דפנה, האם, כשהיא שוכבת בעיניים קשורות ומהרהרת במה שקרה: השבר ביניהם נוצר מיד אחרי הלידה. כשבחנה את פניו ראתה ש"עיניו כחולות ופלומת השיער השחורה היוותה ניגוד נאה לפנים… אבל לא נחת היתה לה מהגילויים האלה כי אם מורת רוח: איזו מין אם היא, הבוחנת את ילדה כאילו היה סחורה בחנות?… (ומה גורם לה להרגיש) קהת חושים, איטית ואטומה במחיצתו?…". ובמבט לאחור היא אומרת: "כשהיה קטן כולם אמרו כמה הוא חמוד… אבל הוא תמיד היה עקשן. והיו גם הרבה בעיות בלימודים… לא כמו אחיו הגדול שתמיד היה בסדר, ילד מאוד מוצלח… ואצל איתמר, כל דבר בכי וצרחות… אני אהבתי אותו, אבל היה לי קשה בהתחלה ואחר כך היה מאוחר מדי… כי הוא ידע. ידע שלא אהבתי אותו מספיק בהתחלה ולא סלח לי אף פעם. בגלל זה הוא פצע אותי. בגלל האהבה". ומן הצד השני, איתמר, שיושב בתא המעצר: "הוא יודע… שהיתה רוצה אותו מת. שמה שהיה ביניהם זה קרב לחיים ולמוות בינה לבינו, כבר שנים, ושהוא זה שעשה את הצעד הראשון שאין ממנו חזרה, אבל היא עשתה את כל הדרך עד לשם. כל הדרך".

התופעה – שאיננה נדירה, אבל נדיר שמדברים עליה או מודים בה – של העדפת ילד אחד במשפחה על ילד אחר, או של פיצול רגשי שבו לכל הורה יש ילד מועדף אחר, נחשפת כאן בגלוי ועד כדי הקצנה: איתמר מודע לכך שנועם, האח הבכור, הוא הילד המוצלח, האהוב על אמו, ואילו הוא אמנם מועדף על ידי אביו, אבל האב, זוהר, ממלא תפקיד די שולי במשפחה. הוא איש חלש, מתכנס בעצמו, כפוף לסמכות אשתו. הוא מזולזל גם מצדו של איתמר, למרות שדווקא הוא מזהה את יכולותיו של איתמר ואת מצוקותיו ובסופו של דבר מניע את תהליך הצלתו. האהבה האִמהית החסרה דוחפת את איתמר למאבק לחיים ולמוות. לסיטואציות שבהן הוא זורע הרס מסביבו – הן מתוך ייאוש והרס עצמי ("אם אפילו אמא לא אוהבת אותי – משמע שאינני ראוי"), וגם כדרך להרוס, סמלית ובסוף גם פיזית, את אמו.

את הסיפור הזה – שכאילו לקוח מ"תיאורי מקרה" טיפוליים של פסיכולוג או פסיכיאטר – הופכת לנדאו לרומן מרתק. פרקי הספר מדלגים לסירוגין בין פרקי דפנה ופרקי איתמר, ואנחנו עוברים מזו אל זה ובחזרה. אנחנו הופכים לא רק לעדים ואפילו שופטים של כל אחד מהם, אלא – ואפילו כנגד רצוננו – גם לבני ברית, שמפתחים כלפיהם, לסירוגין, תחושת קרבה, הבנה וחמלה.

לאחר שחשפה את הסוד הנורא, סוד אי אהבתה של אם לבנה, המחברת פותחת שער דרך האירוע הקיצוני הזה, ודרכו היא מובילה אותנו לכיוונים ולהקשרים שקדמו לו והתגלגלו עד אליו. אלה לא רק מסבירים ומעמיקים את הסיפור, אלא גם מאירים צדדים וזוויות שונים ומורכבים של הדמויות המרכזיות.

כך איתמר, שאינו רק "ילד בעייתי קלאסי", אלא גם ילד רגיש, אוהב חיות, כותב שירה ומנגן, שמייחל לכאורה למותה של אמו – אבל מזדעזע כשהוא רואה אותה מגששת בעיוורונה ופניה מצולקים. וכך דפנה, שמייחלת "שלא תשמע ממנו ולא תראה אותו יותר לעולם", מוכנה (מתוך אומץ והתחשבות? מתחושת אשם? מבושה, מפחד?) ללכת למשפחה זרה כדי לאפשר לאיתמר לחזור הביתה עד המשפט, במקום להישאר במעצר. דפנה היא גם קרבן למצוקות עבר, למשגים של הוריה ולתסכולים שנגרמו לה. לנדאו מפליאה לתאר את האמביוולנטיות ביחסיה עם בעלה: כעס, קנאה באהבתו לאיתמר, הזדקקות לעומת ניכור. ואת המורכבות של זוהר, האב: חולשתו לעומת אשתו, אהבתו והחמלה שלו לבנו המקופח, היכולת ליטול מנהיגות ולקחת את המושכות לידיו ברגע המכריע. כמוהם גם דמותו של נועם, האח, שדרך עיני אמו מצטייר כצעיר מיוחד, למרות שבעצם הוא צעיר רגיל לגמרי, ובכל זאת, ברגע משבר הוא נותן כתף הן לאם והן לאחיו ומוותר על טובת עצמו למענם.  

גם היחסים של דפנה עם נחמה, שכנתה החרדית בחדר החולים, ועם העולם החרדי הזר כל כך, מדגימים את כישרונה של המחברת להעניק לסיפור רב ממדיות ולשבור סטריאוטיפים. נחמה נתפסת תחילה כחרדית "קלסית": המון בני משפחה שבאים לבקר, המולה, שבעה ילדים, בנות שמביאות אוכל ביתי. אישה ואם טובה וחסודה, עם כל מיני אמירות יפות ומטבעות לשון שחוקות. אבל כשדפנה, מלאת התפעלות מן האידיליה המשפחתית, אומרת: "אני מבינה שיש לך שבעה ילדים, כל הכבוד לך, באמת" – "מתקנת נחמה ביובש: שישה. היו שבעה. עכשיו שישה". אז מתברר שגם אצל נחמה לא הכול כשורה. שיש לאידיליה הסטריאוטיפית גם צדדים אפלים: הבת הבכורה, שרהל'ה, מתגלה כנערה נבונה ובררנית שאינה מוצאת שידוך, והבן יוסף שיצא לתרבות רעה מסתובב בכיכר דיזנגוף וצורך סמים. מאחורי האמירות הנכוחות של נחמה על הצורך להציב לילדים גבולות, מתברר שיש גם אצלה "תפוחים רקובים" ושהגבולות כוללים סילוק פומבי ומביש של הבן הסורר מן המשפחה.

כמו בחשיפת הנושא שלא מדברים עליו, גם בהתייחסות למשפחה החרדית הולכת לנדאו בדרך לא צפויה. כשדפנה מחפשת בית לגור בו על מנת לפנות את בית המשפחה לאיתמר, היא מוזמנת לגור בבית המשפחה החרדית. שואלת דפנה (ומבטאת את הסטריאוטיפ המקובל): "נראה לך שזה מה שאני צריכה עכשיו, להצטופף עם עוד עשרה אנשים בדירת שלושה חדרים צפופה ומסריחה בבני ברק?" – ושרה משיבה: "לא בסדר הדעות הקדומות שיש לכם עלינו. אין לנו דירת שלושה חדרים אלא דירת חמישה חדרים, למשפחה שלי יש עסק ואנחנו מסתדרים ולא מסריחים". יש בביתן של נחמה ובתה שרה'לה גם חדר מיוחד שמוקצה לאורחים, והמגורים שם משמשים אמצעי שפותח את המחסומים בעלילה.

חבל שהחלק הזה של הספר גולש קצת – ולא רק בהקשר למשפחה החרדית – לרמה של "Chick Lit." ומאבד את החדות שמאפיינת את שאר הסיפור. גם השימוש במשפחה החרדית אינו ממצה את הפוטנציאל שלו והבחירה בה מתגלה כשרירותית כמעט. רוב האירועים שמתרחשים שם אינם ייחודיים לחרדים, ובאותה מידה זו הייתה יכולה להיות כל משפחה שהיא "אחר".

אבל הביקורת הזאת אינה מעיבה על ייחודיותו וכוחו של הספר. לנדאו מספרת את הסיפור הקשה הזה בסגנון פשוט, בלתי מלודרמטי וכאילו יומיומי. אפילו הדברים הגרועים ביותר – התקיפה מצד איתמר, חוויות המעצר, השברים שמצטרפים לחורבן גדול – מתוארים באופן ענייני, אפילו עם קצת הומור וללא הרמת קול: דבר נמשך מתוך דבר והמעבר בין אושר לכאב, בין רצון טוב למעשים רעים ואפילו בין משבר למשבר, מתרחש באורח חלק וטבעי כביכול, ללא תפרים גסים, כמו שחיי משפחה, גם כשיש בה אירועים אפלים, מתנהלים בדרך כלל. לנדאו מעזה להיכנס כאן למוחם וללבם המדומיין, אבל המשכנע והחי כל-כך, של שני גיבורים פגועים, לקויים, שעברו את מה ששום אם ושום בן לא אמורים לעבור ביחסים ביניהם. היא עושה זאת באומץ, בדקות הבנה, באמפתיה ובכישרון שמעוררים השתאות, פליאה והרבה כבוד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בתמוז תשע"א, 29.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 ביולי 2011, ב-גיליון מסעי תשע"א - 729, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: