חנה וסע / רוני נוימן (לפרשת מסעי)

 

דרכה של התורה לציין את חניות בני ישראל לצד נסיעותיהם במדבר מלמדת פרק בחשיבות העצירה וההתכנסות במהלך תנועת החיים  

איור: מנחם הלברשטט

… וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת, וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת;

וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר,

וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם… (במדבר לג, ה-ז)

נוסח תיאור המסעות שבפרשה מעלה תמיהה: במקום לציין רשימה של נקודות ציון שבהן עברו בני ישראל במדבר ("ויסעו בני ישראל לרעמסס… ויסעו לסכת… ויסעו לאתם…"), מסעם מתואר בדרך של מסע וחנייה, כאשר כל מקום מוזכר פעמיים. מכפילות זו אנו למדים שיש טעם משמעותי לציין גם את המסעות וגם את החניות. התורה מלמדת אותנו את ההבדל שבין "ויחנו" לבין "ויסעו", או אם תרצו: על תודעת הנסיעה לעומת תודעת החנייה בחיינו. לעתים אנו נמצאים במצב של נסיעה – משקיעים את כולנו ודוהרים לקראת היעד הבא… ולפעמים מגיע הזמן לעצור, לחנות לקראת הנסיעה הבאה. לכל אחד מהמצבים האלה יש מאפיינים שונים, תודעה שונה וסכנות ויתרונות משלו. אם נתעמק בסיפור מסעם של עם ישראל במדבר נוכל למצוא את הסיפור שלנו, סיפור מסע חיינו.

עם הפנים לחוץ

המסגרת של ספר במדבר עוסקת במסעות ובחניות של בני ישראל. בתחילת הספר מתואר סדרם של בני ישראל במסע ובחנייה בדרכם במדבר, וכן בסופו – פרשת "מסעי", שהיא סיכום מסעותיהם. אחת מנקודות הציון המשמעותיות שבתוך מסגרת זו היא נסיעתם הראשונה של בני ישראל. לאחר תיאור נסיעתם הראשונה מופיעים שני פסוקים בודדים אך חריגים, שעליהם נאמר שהם מהווים ספר נפרד  מספרי התורה. הפסוק הראשון עוסק בנסיעתם של בני ישראל, והשני – בחנייתם (י, לה-לו):

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶה:

קוּמָה ה', וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

וּבְנֻחֹה יֹאמַר:

שוּבָה ה', רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְרָאֵל.

הנסיעה היא מציאות של "ויפוצו אויביך". בנסיעה האידיאלית יש אקטיביות, פעילות כלפי חוץ, התגברות על הרע.

ניתן ללמוד על הנסיעה מציווי הנסיעה המפורסם: "לך לך מארצך…". אברהם אבינו צֻוָּה לעזוב את כל המוכר לו ולצאת למסע שבו נדרש לאמונה גדולה בה'. במדרש מסופר על מהות מסע זה:

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם 'לך-לך מארצך וממולדתך', למה היה דומה? לצלוחית של פוליטון (= מי בושם) שהייתה מוקפת צמיד פתיל ומונחת בזווית, ולא היה ריחה נודף. כיוון שניטלטלה ממקומה היה ריחה נודף. אף כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אברהם, הרבה מעשים טובים יש לך, טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולמי; 'לך לך – ואעשך לגוי גדול' (שהש"ר א).

המדרש מחזק את מטרת הנסיעה שהיא "ויפוצו": אברהם נוסע על מנת להפיץ את מעשיו הטובים ולהפוך את הטוב שבו לנחלת הכלל. עם זאת, הנוסע נדרש לאמונה מפני אי הוודאות שכרוכה בהליכה בדרך; לא לשווא כונה אברהם "אביר האמונה". גם במסעם של בני ישראל הם נדרשים לשמור על אמונתם בכך שה' דואג להם למרות הקשיים שבדרך.

חטא של בטלה

החנייה, לעומת הנסיעה, היא מצב של "שובה ישראל", של התכנסות פנימה. לאחר העשייה החיצונית מגיעה ההתקבצות וההתקרבות לשורש.

במסעם של בני ישראל החנייה היא ביטוי של התכנסות. אם נחזור לתיאור שבתחילת הספר נוכל לראות מעין הצבת מטרות לקראת המסע. בפרק ב' מתואר סדר החנייה: "מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ". החנייה האידיאלית היא התכנסות סביב אוהל מועד, התקבצות של כלל השבטים סביב דבר ה'. בהמשך הספר מוזכר אף עמוד הענן: "ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו" – חניית בני ישראל מלווה בשכינתו של הקב"ה.

מדרש תנחומא מקשר את המסעות דווקא לחטאיהם של ישראל:

אלה מסעי בני ישראל. משל למה הדבר דומה, למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחר לרפאותו. כיוון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, ואמר ליה, כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך. כך אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני. לכך נאמר, אלה מסעי בני ישראל (פרשת מסעי, סימן ג).

ואכן, אם נערוך סקירה של חטאי בני ישראל במדבר נוכל לראות את ההבדל באופי שבין החטאים שנעשו בזמן של "ויסעו" לבין אלו שנעשו בזמן של "ויחנו".

החטאים שנעשו אחרי תיאור נסיעה הם חטא המתאוננים (פרק יא) וחטאם של ישראל שקצרה נפשם בדרך והתלוננו "למה העליתנו ממצרים" (פרק כא). אלו אכן חטאים שמאפיינים הליכה בדרך; יש בהם אובדן אמונה, שכחה של צדקת הדרך. בני ישראל שוכחים את המהות ועוסקים ב"קטנות". אין כאן כפירה של ממש אלא קטנוניות וקוצר-רואי.

לעומתם, החטאים שמגיעים מיד לאחר תיאור חנייה הם שונים באופיים. חטא המרגלים, מי מריבה, הזנות עם בנות מדיין, חטאה של מרים וקישוש העצים בשבת – כולם נעשו דווקא בזמן חנייה. חטאים אלה מהותיים יותר ונובעים מתוך פגם בהתכנסות סביב דבר ה'. ייתכן שחטאים אלו נובעים מהמצב הנפשי שכרוך בחנייה – הפסיביות שעלולה להביא לחטא, מעין בטלה הגוררת עוון.

שבת חניה

מתוך ההתבוננות בחטאי ישראל במסע ובחנייה ניתן ללמוד גם על חיינו. לכל שלב בחיים יש אופי משלו. במסע, כאשר אנו פעילים, מתחדשים ועושים, יש אקטיביות ברוכה, אך עם זאת – עלינו להיזהר שמא נחטא דווקא מתוך השתקעות-יתר בעשייה. דווקא כאשר אנו בעיצומו של מסע אנו צריכים לזכור לעצור, לחנות ולהיזכר למה אנו הולכים ולאן פנינו מועדות, על מנת לשמור על אותה אמונה שתבטיח שנמשיך ללכת בדרך טובה ושלא נשכח את המהות. עם זאת, גם לחנייה חסרונות משלה, ולכן עלינו לשמור על מינון נכון של נסיעות וחניות.

אם נרצה, השבת יכולה להיות החנייה האידיאלית: לאחר ששת ימי העשייה, המסע של השבוע, השבת היא עצירה קצרה אך מהותית שמאפשרת לנו רגע של חשיבה לאן מועדות פנינו; חניית ביניים שהופכת את הנסיעה למשמעותית הרבה יותר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בתמוז תשע"א, 29.7.2011

פורסמה ב-28 ביולי 2011, ב-גיליון מסעי תשע"א - 729, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: