בשפה אחרת / זאב שביידל (יולי)

 

סקירת כתבי עת מהעולם:

פלצבו בשם פרוזאק

מתוך 'קן הקוקיה'

הטיפול התרופתי הנרחב שניתן בארה"ב למחלות נפש גורר ביקורות נוקבות. יעילות לא מוכחת ותופעות לוואי בעייתיות מעלות ספק האם טובת החולה היא שעומדת לנגד עיני הפסיכיאטרים

בשנה הבאה עומד להתרחש אירוע בעל משמעות עבור כל מי שעוסק בתחום הטיפולי – פרסום מהדורה מחודשת (חמישית) של קטלוג האבחון הפסיכיאטרי הבינלאומי של איגוד הפסיכיאטרים בארה"ב ( DSM). זהו ספר שמאגד בתוכו את כל ההגדרות של מחלות הנפש, התסמינים ודרכי הטיפול, ונחשב למעין תנ"ך של הפסיכיאטרים. לקראת האירוע רבים עוסקים בחשיבה סביב ההגדרה הכללית של מושג בריאות הנפש ודרכי הטיפול המקובלות.

והנה, מתברר שגם שנים רבות לאחר הסרט "קן הקוקיה", שיטות רבות המקובלות בפסיכיאטריה העכשווית ממשיכות להיות שנויות במחלוקת, וזאת בלשון המעטה. מאמרה הארוך של מרסיה אנגל ב- New York Review of Books עוסק בשאלה האם התפיסה שלפיה ארה"ב סובלת ממגפה של מחלות נפש נכונה, ואם כן כיצד הגיע המצב לידי כך. בשנת 1987, אחד מכל 187 אמריקנים סבל ממחלה נפשית מאובחנת. כיום, אחד מכל 76 נכנס לקטגוריה הזו. במגזר הילדים המספרים גבוהים אף יותר.

הטיפול הנפוץ ביותר לבעיות נפשיות הוא כדורים מסוגים שונים, והממסד הפסיכיאטרי עמל על מנת להסיר את הסטיגמה הכרוכה בנטילתם. אך מתברר שאינטרסים שונים העומדים מאחורי הייצור והשיווק של התרופות הפסיכיאטריות מטים במקרה זה את הכף לכיוונים שונים, שאינם בהכרח טובת המטופל.

מזה כשני עשורים מקובל לחשוב שנוגדי דיכאון ממשפחת פרוזאק יעילים ביותר לטיפול בתופעות של דיכאון וחרדה. המוני אנשים מספרים כיצד נעזרו בהם והוקל להם. ברם, מבדיקת תוצאות המחקרים הרלוונטיים מתברר שיעילות התרופה מוטלת בספק. בדיקת טיפול בנוגדי דיכאון מול חוסר טיפול או טיפול בכדורי דמה (פלצבו) מלמדת כי הפלצבו יעיל הרבה יותר מאשר נוגדי הדיכאון. הכותבת מסבירה איך הדבר קורה. חברות התרופות מחויבות לפרסם רק ניסוי שיש בו תוצאה חיובית, ובמקרה שתוצאה כזו התקבלה בשני מחקרים לפחות. לכן, חברה שיש לה הון רב להשקיע במשאבי מחקר מייצרת המון מחקרים, וברגע שבשניים מהם מתקבלת תוצאה חיובית – הם נשלחים לכתבי העת המדעיים ומהווים ראיה ניצחת ליעילותו של הטיפול. רוב המחקרים שבהם התקבלה תוצאה לא מובהקת או שלילית פשוט נגנזים ולא מתפרסמים.

עוד מתברר שלא רק כדורי דמה עוזרים לדיכאון, אלא גם תרופות טבעיות למיניהן – תמציות צמחים או אופיאטים. עובדה זו מפריכה טענה מרכזית נוספת, שלפיה הגורם העיקרי לדיכאון הוא מחסור בסרוטונין במוח (תרופות ממשפחת פרוזאק מבוססות על עיכוב ספיגת הסרוטונין).

המכנה המשותף של התרופות השונות הוא תופעות הלוואי שלהן, שכנראה מגבירות אצל המטופל תחושה שמשהו יעיל קורה בגוף שלו ומשפרות מאוד את מצב רוחו. עוד השערה משעשעת להצלחת הטיפול בנוגדי דיכאון במינון גבוה היא שעצם חוויית תופעות הלוואי גורמת לסובלים מדיכאון קשה להרגיש יותר טוב. במילים אחרות, נוגדי הדיכאון ממשפחת פרוזאק הם פשוט כדורי דמה חזקים, והסיבה שכל כך הרבה אנשים מרגישים טוב יותר אחרי נטילתם היא שהם סומכים על הפסיכיאטר שלהם ויודעים שתרופה זו גרמה לאנשים אחרים להרגיש טוב יותר.

יש גם מי שטוען כי תרופות פסיכיאטריות לא רק שאינן עוזרות, אלא שהן עלולות להזיק. תארו לכם אדם שנוטה לישון 12-14 שעות ביום, נע לאט ונראה מנותק רגשית. הוא עולה עלייה משמעותית במשקל, רמת הכולוסטרול והסוכר שלו מזנקת למעלה והוא בסיכון גבוה לסוכרת. ובכן, מה שמתואר כאן הוא לא מחלה חדשה שנגרמת על ידי נגיף מסתורי, אלא תיאור תופעות הלוואי הנפוצות של אחד הכדורים האנטי-פסיכוטיים המובילים, דיפרקסה.

עוד נזק אפשרי הוא אבחון יתר של בעיות פסיכיאטריות בקרב ילדים ונוער. בגיל ההתבגרות נערים רבים הם קצת אימפולסיביים נערות רבות הן חרדתיות. קשה להאמין שנטילת תרופה שגורמת להשמנה תהפוך ילדה מתבגרת לפחות חרדתית.

שוק התרופות הפסיכיאטריות משנה את עולם הרווחה בארה"ב. כיום, בניגוד לדעה המקובלת שלפיה פרוזאק הוא תרופה לעשירים מפונקים, דווקא ילדים מבתים עניים מקבלים פי ארבעה מרשמים פסיכיאטריים מבני משפחות מבוססות, שבהן ההורים יכולים להשקיע בטיפול של שיחות או בפעילות אחרת. השקעה כה רבה בתרופות שיעילותן האמיתית מוטלת בספק ושהשפעות הלוואי שלהן מגוונות, הינה בעייתית, בלשון המעטה. נראה כי לחלק מהפסיכיאטרים היה עוזר לשוב ולשנן את שבועת היפוקרטס, שאומרת כי הכלל הראשון בטיפול הרפואי הוא לא להזיק.

————————————————————————————————-

נזקי הפינוק

מעקב פסיכולוגי מגלה כי פינוק יתר מקנה לילדים בטווח הארוך תחושות של חוסר סיפוק וריקנות

גם לעולם הטיפול הפסיכולוגי בעיות משלו. לורי גוטליב, אם חד הורית הרוצה לגדל את ילדיה בצורה שלא תחזור על השגיאות של ההורים שלה, כותבת ב-Atlantic על הקשיים שלה כפסיכולוגית שמטפלת במתבגרים ובהוריהם, הנתקלת ללא הרף בדיוק באותם קשיים שמהם ניסתה להימנע.

גוטליב מתארת כיצד פגשה בחדר הטיפולים גברים ונשים בשנות השלושים והארבעים לחייהם, שההורים שלהם ניסו להיות המושלמים ביותר בעולם וסיפקו את כל הצרכים הרגשיים האפשריים, לפעמים עוד לפני שהם בעצמם ידעו על אותם צרכים. ההורים היו החברים הטובים ביותר שלהם, העשירו אותם כמה שאפשר ואחדים מהם אף מימנו את הטיפול הפסיכולוגי שלהם. עם זאת, אותם ילדים מבוגרים חזרו וטענו שהם לא מאושרים בחייהם ושהם מרגישים "ריק פנימי".

בשלב מסוים החלה גוטליב לתהות האם ייתכן שאותם הורים עשו יותר ממה שצריך. ככל שהיא פגשה יותר באותם "נפגעי פינוק יתר", הבינה גוטליב את שורשי תחושת האומללות שלהם. ראשית, מדובר באנשים שמאמינים שעליהם לא סתם להיות מאושרים, אלא להיות מאושרים ביותר בכל רגע נתון של חייהם – בעוד שמוסכם על רוב חוקרי האושר האנושי שהאושר הינו תופעת לוואי של חיים ערכיים ויצרניים ואינו מטרה בפני עצמה. שנית, מדובר בילדים שגדלו בלי התמודדות עם אתגרים ואכזבות וללא ניסיון לסבול אי נוחות מינימלית, ולכן גם תסכול קטן נחווה מבחינתם כטראומה קשה.

המסקנה היא שאם ההורים רוצים לגדל את ילדיהם להיות בני אדם עצמאיים שמתמודדים עם אתגרי החיים, עליהם לא לפנק אותם בכל רגע ולא להיענות לכל גחמה שלהם. אך מתברר שאין זה פשוט כלל ועיקר. הורים עכשוויים רבים מתבלבלים בין הצורך שלהם בחוויית הורות מושלמת לצרכים של הילדים. הם צריכים את הילדים על מנת לספק את הצרכים הרגשיים של עצמם. לכן, לעתים קרובות, חוויה של התרחקות ראשונה מהבית – בדרך כלל ללימוד במכללה – נחווית כטראומה ממשית, עד כדי צורך לשכור סדרנים שמרחיקים מהקמפוס את ההורים שאינם מסוגלים להיפרד מצאצאיהם.

בעיה נוספת היא טיפוח דימוי עצמי חיובי של הילד בכל מחיר, גם ללא קשר להתנהגותו והישגיו בפועל. ילד שיודע שכל הסביבה הולכת בכל מקרה להתפעל מהדברים שהוא עשה לא יתאמץ כדי לשפר את הישגיו. ואכן, בבתי ספר ובחוגי ספורט רבים מדברים היום על תחרותיות כמילת גנאי, גישה המונעת מילדים רבים לאתגר ולפתח את עצמם. בנוסף, הורים מתאמצים לחשוף את ילדיהם למבחר עצום של חוויות בכל אפשרויות החיים – עצום עד כדי כך שלעתים קרובות הוא מבלבל. בניסוי שנערך באחד מבתי הספר בארה"ב, ניתנה משימה לשתי קבוצות של ילדים לצייר ולשרטט, כאשר לרשותה של קבוצה אחת עמד מגוון גדול מאוד של כלי ציור ולקבוצה השנייה מבחר מצומצם. מתברר שהילדים שבקבוצה עם המבחר המצומצם השקיעו בשרטוט הרבה יותר מאשר הילדים שהיו עסוקים בבחירת הצבע הטוב ביותר או העיפרון המחודד ביותר, כשכל הזמן נדמה היה להם שאולי יש משהו טוב יותר לבחור. גוטליב מסיימת באמירה שחשוב אמנם לפתח את היצירתיות של הילד, אך חשוב יותר לזכור שהילדים שלנו אינם יצירות שלנו, אלא בני אדם עצמאים שיצטרכו יום אחד להתמודד עם אתגרי חייהם.

————————————————————————————————-

הדילמה החינוכית של אובמה

הדמיה של 'סידול פרינדס'

כשהליברלים בארה"ב מגיעים לשלב שבו הם צריכים לספק לילדיהם חינוך, מתגלה שהדאגה לשוויון לא תמיד עומדת בראש מעייניהם. הדילמה בין החינוך הפרטי לציבורי מגיעה לבית הנשיא

מאמרה של מרגרט קון ברבעון הסוציאל דמוקרטי Dissent נושא כותרת פרובוקטיבית: "אם אתה בעד שוויון, כיצד אתה שולח את ילדיך לבית ספר פרטי?". בדצמבר 2008 פרסמו ברק ומישל אובמה את החלטתם לשלוח את ילדיהם לבית ספר פרטי יוקרתי בשם "סידוול", בית ספר הפועל על פי פילוסופיית חינוך ליברלית, עם חוגי העשרה ושכר לימוד יקר. הדבר עורר דיון על דילמה משמעותית הנוגעת לרבים בחוגי השמאל בארה"ב – מצד אחד, בתור אנשי שמאל הם תומכים בשוויון ובצדק חלוקתי; אך מצד שני הם מעדיפים לתת לילדיהם את הזדמנויות החינוך שאין לרוב הילדים בארה"ב.

טענתם של אלו שמצדדים בחינוך פרטי היא שהם בסך הכול עושים לביתם ולא לוקחים שום דבר מאף אחד. זו טענה שאינה מחזיקה מים לדעתה של קון. ברור כיום שאיכות האווירה בבית הספר משפיעה על רמת הלימודים, על אחוזי ההצלחה וגם על הסיכוי להתקבל בהמשך ללימודים אקדמיים ולפתח קריירה. יתרה מזאת, עצם ההימצאות לצד תלמידים מצליחים עשויה להשפיע לטובה על רמת ההישגים הלימודיים של תלמידים פחות טובים. המסקנה מכך היא שמי שמחליט לשלוח את ילדיו לבית ספר פרטי מצמצם בכך את הסיכויים של הילדים האחרים לקבל חינוך טוב יותר. מאידך, ברור שגם בתי הספר הציבוריים נבדלים ביניהם ברמת הלימודים שבהם, בהתאם לסביבת המגורים והמעמד הסוציו אקונומי של הורי התלמידים. בתי ספר כאלה יכולים להיות הומוגניים מאוד בהרכב שלהם, וגם במקרה זה מדובר בחריגה חמורה יותר מכללי השוויון, שכן הפעם מדובר באי שוויון שממומן מכיסו של משלם המיסים.

ההתלבטות בדילמה זו מובילה את קון חזרה למחלוקת על אודות ייעודה של מערכת החינוך. ארה"ב הייתה המדינה הראשונה שהעניקה לכלל הילדים בגיל היסודי חינוך ציבורי. בשנת 1890, 95% מכלל הילדים בארה"ב נטלו חלק בחינוך הציבורי. הפילוסופיה מאחורי התפתחות זו הייתה שמערכת החינוך צריכה להכשיר לא רק אנשים בעלי ידע, אלא בראש ובראשונה אזרחים טובים, ואזרחות טובה היא משהו שקשה להשיג בסביבה שבה כולם מדברים, חושבים ומתנהגים כמוך. המחשבה הזו עמדה מאחורי אחד המאבקים הציבוריים החשובים בהיסטוריה של ארה"ב – האיסור על הפרדה גזעית במערכת החינוך. בית המשפט הגיע אז למסקנה שהעיקרון "נפרדים אך שווים" ( separated but equal) אינו עומד במבחן המציאות.

באופן מעמיק יותר, המחשבה מאחורי מערכת חינוך ציבורית הייתה שבחברה דמוקרטית מן הראוי שהאזרח יגבש את דעותיו ואת תפיסת עולמו מתוך מפגש עם נקודות מבט אחרות, ולא סתם כשכפול של מה שהוא קיבל בבית. מנקודת המבט הזו, מוסד חינוך פרטי וגם מוסד חינוך ציבורי הומוגני אינם תופעה רצויה, ולו רק בשל העובדה שהתלמידים בהם אינם נחשפים למגוון דעות ורקע חברתי.

אלא שהתמונה האמיתית מורכבת יותר. אם כל בתי הספר הציבוריים ההטרוגניים היו גם בעלי רמת לימודים גבוהה, כל הדיון היה מיותר. אך לעתים קרובות המצב הוא בדיוק הפוך – הבחירה היא בין בית ספר ציבורי הטרוגני ברמה נמוכה לבית ספר אקסקלוסיבי ברמה גבוהה. וכאן נמצאת הדילמה האמיתית של הליברל – בתור הורה הוא מחויב לתת לילדיו את החינוך הטוב ביותר בסביבה המוגנת ביותר, ובתור ליברל הוא חייב לדאוג לשוויון הזדמנויות לכול. אין דרך לאחוז את המקל בשני קצותיו. זוהי סתירה מובנית במערכת החינוך, שהיא בו בזמן מוסד פרטי, ציבורי ופוליטי.

הסרט "מחכים לסופרמן" שטלטל את ארה"ב בשנה שעברה מתאר גבר שחור מצליח שנחלץ בעור שיניו מהעוני שלו היה מיועד בחינוך הציבורי הכושל במקום מגוריו, ה"גטו של השחורים". בסרט נחשפים ייסורי המצפון שהוא חש כשהוא עובר כל בוקר ליד בתי הספר הציבוריים בדרך להוריד את ילדיו בבית הספר הפרטי שאליו הם הולכים (אובמה כבר אמרנו?). לדעתה של קון אין דרך קלה לצאת מן המלכוד הזה, אך הקו הכללי צריך להיות החלטות על פי עקרונות דומים. כשיש התלבטות בין בית ספר פרטי לבית ספר ציבורי טוב, מן הראוי שמי שתומך בשוויון חינוכי יעדיף את בית הספר הציבורי. אפשר לעבוד על הגדלת אפשרויות החינוך הציבורי בכל מקום – כולל חלופות בצורה של בתי ספר ציבוריים למחצה (שעליהם כתבנו בסקירה הקודמת) או תגבור לימודי העשרה. וכמו בכל דילמה, גם כאן צריך לזכור שגם אם בעיית מערכת החינוך הציבורית והשוויון אינה פתירה עד הסוף, לא ניתן להתעלם ממנה.

————————————————————————————————-

ר' עקיבא או מרטין בובר?

מרטין בובר

ארווין קריסטול, הנחשב לאבי הניאו שמרנות, הגדיר עצמו כניאו אורתודוקס ושיבח את 'הקטנוניות' שבתלמוד

מאמר קצר של מאיר סולובייצ'יק ב-Jewish Review of Books מוקדש לאחת הדמויות החשובות בנוף האינטלקטואלי השמרני בארה"ב – ארווין קריסטול, מי שנחשב "אבי הניאו שמרנות", עד כדי כך שהוא קרא לאחד מספריו האחרונים המסכמים את משנתו הרעיונית "ניאו שמרנות – אוטוביוגרפיה של רעיון". קריסטול, שנפטר לפני שנתיים, אמר על עצמו בצחוק שייתכן שהוא נושא גן שגורם לו להיות כל הזמן "ניאו". בין גלגוליו הרעיוניים קיימים ניאו מרקסיזם, ניאו טרוצקיזם ולבסוף ניאו שמרנות. ברם, אוסף מסות שלו שמתפרסם עתה חושף לראשונה את הצד הפחות מוכר בהגותו – את תפיסתו היהודית ואת הגדרתו העצמית כניאו אורתודוקס.

בתור אנקדוטה הממחישה את גישתו הוא מזכיר שבאחת מהרצאותיו של אדמונד ברק ניגשה אליו תלמידה יהודייה דתית ואמרה לו בהתלהבות: "עכשיו אני יכולה להסביר מדוע אני אורתודוקסית". אותה תלמידה קלטה את היסודות הרעיוניים במשנתו של ברק כתומכים בתפיסה שלה – תפיסה שמעריכה את המסורת, שמעדיפה את הקיים על פני האוטופי, את החשדנות כלפי החידושים וכו'. קריסטול עצמו הזדהה מאוד עם הגישה הזו וכתב פעמים אחדות על כך שהאורתודוקסיה הנה שמרנית במהותה ולכן גם הרבה יותר רציונלית ומפוכחת מהאידיאליזם של התנועות היהודיות הליברליות, שהפכו את עצמן לגרסה מחולנת של אידיאליזם נבואי.

בליברליות היהודית ראה קריסטול ניסיון כושל של דילוג מן הנביאים היישר אל המודרנה, תוך התעלמות מאלפי שנים של מסורת רבנית-תלמודית. דווקא אותה מסורת – קטנונית, פרטנית ומפוכחת – היא זו היוצרת לדעתו את היהדות כפי שהיא. מהסיבה הזו קריסטול גם האמין כי היהדות מלהיבה הרבה פחות מהנצרות, שניסחה כבר בשלב מוקדם כתבים תיאולוגיים שיטתיים שדנים באריכות בתפיסות מופשטות, בעוד הדיונים התלמודיים הם בבחינת "זעיר פה זעיר שם". דווקא על רקע זה מעניין לציין שההתעניינות של קריסטול עצמו בתכנים של התלמוד – כמו גם בפרקטיקות היומיומיות של היהדות – הייתה כנראה שטחית ביותר עד לא קיימת. לדבריו, המורים שלו ליהדות היו גרשום שלום, בובר ורוזנצוייג, ולא רבי עקיבא ורבן יוחנן בן זכאי. האם ייתכן שאבי הניאו-שמרנות חטא בעצמו בחטא שייחס לאחרים וראה ביהדות יותר תפיסה מופשטת ופחות תוכנית חיים מעשית ויומיומית?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בתמוז תשע"א, 29.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 ביולי 2011, ב-בשפה אחרת / זאב שביידל, גיליון מסעי תשע"א - 729 ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: