תפילה לאני / אריאל פיקאר

 

הספרות והשירה העברית, כמו המציאות, מלמדות על צורך עמוק בתפילה ועל קיומה גם בעידן שבו הכריז האדם המודרני על ריבונותו. משמעות התפילה בעולם שסר קסמו

פצועי תפילה – תפילה לאחר "מות האל"-עיון פנומנולוגי בספרות העברית, אבי שגיא; אוניברסיטת בר-אילן ומכון הרטמן, 222 עמ'

מזה כמה שנים, במהלך חודשי הקיץ, מתקיימת בנמל תל-אביב קבלת שבת המונית. מאות אנשים, גברים נשים וטף, מתכנסים מדי ערב שבת עם שקיעת החמה ומתפללים את תפילת קבלת השבת המסורתית המלווה בנגינה ובקטעי קריאה מן הספרות והשירה העברית. זוהי יוזמה של אנשי קהילת 'בית תפילה ישראלי' התל-אביבי, העונה על צורך עמוק בתפילה בלב לִבה של החילוניות הישראלית. התפילה התל-אביבית היא חלק מתהליך הרנסנס היהודי שעליו כתב בהרחבהיאיר שלגבספרו "מעברי ישן ליהודי חדש".

מה מביא ישראלים שאינם מוגדרים כדתיים, שאינם חוזרים בתשובה ושאינם חברים בקהילה רפורמית או קונסרבטיבית, להתכנס בקביעות לתפילה קהילתית? למי בדיוק הם מתפללים? מדוע הם ממשיכים להשתמש בנוסח התפילה המסורתי? ספרו החדש של פרופ' אבי שגיא מבקש לתת פשר ומשמעות לתופעה זו.

תפילה חסרת תלות

המושג 'מות האל' שבכותרת הספר דורש הבהרה. הוא מבטא בצורה חדה את המהפך המודרני שעברה התודעה האנושית מתודעה של תלות לתודעה של שליטה. הפיתוח הטכנולוגי והעצמת יכולת השליטה של האדם בעולם, בכוחותיו האנושיים, מאפיינים את העידן המודרני. העולם עבור האדם המודרני הוא עולם רציונלי, הואחיבתחושה שהוא מבין את העולם ויכול לשלוט בו בדרך כלל. בחיי השגרה שלו הוא אינו זקוק לכישוף או לקסם. התבונה האנושית נותנת בידי האדם את הכלים להשיג את חפצו ולהגשים את חלומותיו. האדם יודע כיצד לשמור על בריאותו ולרפא את מרבית מחלותיו. האדם מכיר את הטבע ויודע כיצד להפיק ממנו תועלת. החברה המודרנית מתנהלת לפי כללים משפטיים ברורים ומוגדרים. לעתים ישנם מצבים חריגים, מחלה חשוכת מרפא, אירוע חריג המתרחש בטבע, התמוטטות כלכלית. אך אלו הם החריגים, וגם אותם מנתח האדם בכלים הרציונליים שלו ומבקש ללמוד כיצד אפשר למנוע אותם או לחזותם ולהישמר מפניהם. מקס ובר תיאר את המודרניות כשלב הסיום של תהליך ארוך בתולדות הדתות של 'הסרת הקסם מן העולם'. למונח 'קסם' משמעות כפולה: העולם הוא מובן ואינו קסום, ולכן האדם פועל בתבונתו ואינו זקוק לקסמים. שגיא ניסח זאת בתמציתיות: "האדם המודרני מסרב למצוא את עצמו כנתין בממלכת האל, הוא שואף להיות הריבון" (עמ' 42).

במבט ראשון, התפילה שייכת לעולם הקסום, עולם שבו חש האדם חוסר אונים ואת ישועתו הוא מבקש מאת האלוהים שאליו הוא מתפלל. בתפיסה המסורתית התפילה היא עמידה לפני האל, נוכחותו של האל מכוננת את התפילה והעדרו אמור לבטל אותה. התפילה מתארת חוויה קיומית שבה האל הוא המענה היחיד לצרכיו ולמצוקותיו של האדם. מאז ומעולם ניסה האדם להתחמק ממצב זה ולנסות לפתור את בעיותיו בעצמו ולומר "כוחיועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". משום כך עולם המקרא רווי בסיפורים המראים לאדם או לעם שאין בכוחם להושיע את עצמם ורק יד ה' היא המושיעה את האדם. התפילה שייכת לעולם של שכר ועונש, של תלות באל שהוא ריבונו של עולם, ואינה שייכת למצב המודרני שבו תודעת העוצמה והיכולת האנושית מורידה את האל מעל במת ההיסטוריה והטבע. נכון הוא שהפרשנות הדתית מבקשת להראות שגם יכולות אנושיות אלו הן מאת ה', אך נדמה שפרשנות זו אינה משקפת את התודעה הקיומית היום-יומית של רבים, אף אם הם מגדירים את עצמם כדתיים. הצורך בתפילה במובנה המקורי קיים בעולם המודרני רק במקרים חריגים, כאשר אדם חש שכלו כל הקיצין, שאין פשר או מענה אנושי למצוקה שהואחיבה.

הספר שלפנינו מבקש להתמודד עם השאלה "היש מובן כלשהו לתפילה לאחר 'מות האל'?" (עמ' 18). האם אפשר לחשוב על משמעות התפילה באופן אחר? האם ניתן לשחרר את התפילה מממד התלות של האדם באל? האם יש דמיון בין מתפללי בית הכנסת המסורתי והמתפללים בנמל? שגיא מבקש למצוא את המאפיין המשותף לתופעת התפילה, בין אם המתפלל עומד לפני ה' ומבקש את ישועתו ובין אם אין כל מושא לתפילתו. "בתפילה האדם חורג מהווייתו המיידית. לחריגה זו פנים כפולות: מצד אחד, האדם שופט ומעריך אתחייו, מצביע על מה שיש ועל מה שאין או חסר בהם […] מצד אחר, התפילה אינה רק שיפוט עצמי. המתפלל מבטא בתפילה ציפייה עתידית. […] משמעותה העמוקה של התפילה היא קריאת תיגר על ההכרח שבמציאות" (עמ' 122-123). תיאור זה של התפילה, כביטוי לחירות האנושית, הוא תבנית העומק המשותפת הן למתפלל המסורתי הפונה לאלוהיו והן למתפלל המדבר עם עצמו.

משמעות לקיום האנושי

שגיא הוא פילוסוף, אך בשנים האחרונות הוא חוזר שוב ושוב לספרות ולשירה ובעיקר ליצירה העברית המודרנית. "כוחה של הספרות מתגלם ביכולתה ללכוד מומנטים חולפים לא מגובשים באופן שיטתי, של הלך נפש" (עמ' 22). תובנה זו נכונה לכלל היצירה האמנותית וחשובה בעיקר לחוקרים ולהוגים כשגיא העוסקים בזהות היהודית-ישראלית ובוחנים את היצירה הספרותית העברית שהיא "אחד המשושים העדינים של הלבה הרותחת של הקיום היהודי" (עמ' 65).

כיצד מתארים משוררים את תפילתם? הנה דוגמה משירו של אשר רייך: "על דעת הזמן וכלי קדשו/ נעטפתי תפילה לאני/ מתוך לב המערפלת/ בבית הזה שהוא גלגלתי" (מצוטט בעמ' 109). זוהי פרפרזה על הפסוק בתהלים המתאר את המתפלל הפונה לאלוהיו "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו ה' שמעה תפלתי ושעתי אליך תבוא אל תסתר פניך ממני ביום צר לי הטה אלי אזנך ביום אקרא מהר ענני" (תהילים קב). פסוק זה, שרבים מאיתנו זוכרים כמוטיב מרכזי בשירת הנערות בבית הכנסת בגוש קטיף ביום הפינוי, מבטא בעוצמה רבה את התפילה המסורתית, את תחושת חוסר האונים האנושי ומתוך כך את התלות בריבונו של עולם ואת הקריאה לישועתו. והנה המשורר המודרני הופך את משמעותו של הפסוק בהחלפת אות אחת – רייך מתפלל תפילה לעצמו – תפילה לאני, ובכל זאת הוא קורא לזה תפילה! דוגמה נוספת: המשורר ש' שלום ראה בתפילה שאין לה נמען תפילה טהורה יותר. בשיר המזכיר פיוט של סליחות הוא כותב: "במוצאי אשמורה, בין ראשית ואחרית/ השכמתי בן-אלם, לתפילה של שחרית./ ודבר אין בפי ובלשוני אין מילה,/ רקחיי, כלחיי ניגרים בתפילה./ ואין אל לתפילתי, על כן היא כה טהורה,/ כמעיין תשתפך בראש האשמורה" (מצוטט בעמ' 107). תפילה זו אינה פונה אל האל, היא ביטוי של האדם החורג מקיומו. "במקום תפילה שהיא שיח בין האדם ובין קונו, נעשית התפילה למרחב הגילוי והביטוי האישי" (עמ' 108).

התמקדותו של שגיא בשירה ובספרות מציגה פן אחד של התפילה, התפילה כאמצעי ביטוי אנושי. בכך דומה התפילה לשירה ולאמנות בכלל, כפי שמציין שגיא. זוהי אכן תפילתו של המשורר, של האמן הזקוק לאמצעי ביטוי, אך האם זוהי גם תפילתו של האדם הפשוט? אני מבקש לצעוד צעד נוסף מעבר לתזה של שגיא ולטעון כי תפקידה של התפילה בעולמו של האדם המודרני הוא כפול. אכן, התפילה נותנת מענה לצורך האנושי במתן ביטוי לרגשות ולתחושות האנושיים. אך יש לה עוד תפקיד – התפילה מעוררת את הרגשות והתחושות המעניקים משמעות לקיום האנושי.

שתי תחושות קיומיות מלוות את האדם במסעחייו, אלו הן תחושות שונות ואף הפוכות ומנוגדות זו לזו. לעתים האדם מרגיש שהוא מוצף ברגשות חזקים, של שמחה ואושר או של כאב וצער. רגשות אלו מחפשים ביטוי והאדם מרגיש צורך לבטא אותם ובכך למקד אותם ולשלוט בהם כדי שלא יציפו אותו. ביטוי של רגשות הוא אמצעי תרפויטי המאפשר לנו להתמודד עם הרגשות הללו והוא המנוע של היצירה האמנותית. אך התחושה הרווחת המלווה את הקיום האנושי היא דווקא תחושת הריקנות וחוסר המשמעות. האדם חש כי הוא מתקיים בעולם אך אינו מרגיש אותו. הוא חש ריקנות, אדישות, שגרתיות. תחושה זו מביאה אותו לחפש חוויות מסעירות המעוררות את תחושות החיים.

"רשע בחייו חשוב כמת" אומר המדרש, מפני "שרואה חמה זורחת ואינו מברך ברוך יוצר המאורות, שוקעת אינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה אינו מברך" (תנחומא, וזאת הברכה). מי שאינו מתבונן במציאותחייו ועולמו, מי שאינו מתפעל מזריחה ומשקיעה – חשוב כמת. התפילה מחייבת אותנו לשים לב, להתבונן, להתפעל. לאה גולדברג נתנה לכך ביטוי מופלא: "למדני אלוהי ברך והתפלל,/ם קרא מהר ענניטף ולפני ה' ישפך שיחו ה' שמעה תפלתי ושעתי אליך תבוא אל תסתר פניך ממני ביום צר לי הטה אלי אזנך ביו על סוד עלה קמל על נגה פרי בשל,/ על החירות הזאת/ לראות, לחוש,/ לנשום./ לדעת,/ לייחל,/ להיכשל. למד את שפתותי ברכה ושיר הלל/ בהתחדש יומך עם בוקר ועם ליל/ לבל יהיה עלי יומי היום/ כתמול שלשום,/ לבל יהיה יומי/ עלי הרגל". ר' נחמן מברסלבחיבר תפילות חדשות כדי לעורר את המתפללים. ר' נתן תלמידו כותב בהקדמה לספר 'ליקוטי תפילות' שמטרתחיבור התפילות של ר' נחמן היא "שיעורר את עצמו לבל יעבור עולמו בשינה חס ושלום, כי הדיבור יש לו כוח גדול לעורר את האדם". לא תמיד האדם בא לתפילה כי הוא מרגיש צורך להתפלל, לעתים הוא בא לתפילה כדי להרגיש.

התפילה עוסקת במצב האנושי, הפרטי, החברתי, הלאומי, האוניברסלי. התפילה עוסקת בהתפעלות מן הטבע, התפילה עוסקת בצער, בכאב ובפחד אך גם בשמחה, בברכה ובהצלחה. התפילה היא מודעות למצב האנושי, הודאה במצב, היא הניגוד של ההדחקה וההכחשה. אך מעבר לכך התפילה מדברת גם על התקווה לעתיד, על הציפייה. היא מתארת את השאיפות שלנו ואת המאוויים שלנו. התפילה מחזירה את היכולת שלנו לראות את הקסם שבעולם. היא מעוררת את הרגשות ומעצימה אותם. זהו המאפיין המשותף לתפילת נעילה ביום כיפור, לתפילת השבת בנמל תל-אביב ואף ל'שרים בכיכר' בליל יום הזיכרון לחללי צה"ל. זה כוחה של תפילת יזכור, בין אם היא מתחילה במילים "יזכור אלוהים" ובין אם היא מתחילה במילים "יזכור ישראל".

אך יש עוד משהו משותף לכל אלו. הם נעשים בציבור, בקהילה, ביחד אנושי. התפילה בציבור מאפשרת ביטוי רגשות של רבים, ביחד, ומעניקה לביטוי הזה עוצמה גדולה יותר. התפילה הציבורית היא מרחב שבו מתכוננת התרבות הקהילתית והלאומית, בתפילה באים לידי ביטוי הערכים והשאיפות המשותפים, בתפילה הם עוברים מדור לדור. משום כך יש חשיבות תרבותית לתפילה, ולכן צריך לחנך לתפילה, להתרגל לתפילה לבל יהיה עולמנו הרגל.

בין מסורת לחידוש

האם הבנה זו של התפילה צריכה להשפיע על נוסח התפילה? התבוננות במתפללים שונים מביאה אותי למסקנה שעוצמתה של התפילה אינה קשורה בקשר הדוק עם מילותיה. התפילה יכולה להתקיים גם ללא מילים, בשירה ובניגון. לרוב, המנגינות הן ההופכות חלקים בתפילה למשמעותיים. בתפילת הימים הנוראים אפשר לראות כיצד פיוטים חסרי מובן מקבלים הד רגשי חזק אם הם צמודים למנגינה מעוררת ומרגשת. בעולם החסידי מקובל שמפרידים את אמירת התפילה מהניגון שלה. המנגינה מאפשרת ביטוי רגשי שהוא תנועה לא מכוונת ולא מדויקת. דוגמה מובהקת לכך היא תפילת כל נדרי בליל יום הכיפורים, שבה מתגלה פער בין עוצמת הרגשות לתוכן המילים. באופן אישי אני מרגיש שלעתים מספיקה לי מילה אחת או משפט אחד בכל קטע תפילה שאיתם אני יכול להזדהות ומהם אני יכול לשאוב תעצומות. ועוד, מילים תמיד נתונות לפרשנות. אנו יכולים לומר מילה ולהתכוון לפרשנותה המתאימה לנו ולאו דווקא למובנה המקובל. שגיא מביא בהקשר זה את שירו הנפלא של אבות ישורון: "נכון אני אומר 'אלהים של אברהם', התפילה של אמי בצאת השבת. לא/ ראש צרים ושניר אמנה אני. לא/ […] לפעמים אדם אומר/ אל של אברם, ומתגעגע/ לאשה. גם זו לטובה./ גם זו לאהבה" (מובא בעמ' 147).

אך בכל זאת, יש לעתים תפילות שהתוכן שלהן קשה עבורי. כך למשל, מפריעה לי תחושת האשמה הכבדה והחידלון האנושי המלווה חלק מתפילות הסליחות והימים הנוראים, ויש עוד דוגמאות. אני מרגיש לעתים שהתפילה המסורתית ארוכה מדי, מעייפת ומאבדת כיוון. מצד אחר, חסרות לי בבית הכנסת תפילות חדשות, פיוטים חדשים המבטאים את זמננו ואת עולמנו. ישנו מאגר עצום של שירה עברית מודרנית הראוי לשמש כתפילה (רק לאחרונה יצא לאור ספרם של גלעד מאירי ונועה שקרג'י, קרבת מקום: שירי תפילה). כאמור, השירה העברית היא מרכיב חשוב בתפילה הישראלית המתחדשת, מפני שהיא מבטאת בעוצמה את החירות האנושית הדרושה לתפילה בעולם המודרני. אך חשוב לדעתי גם לשמור על איזון. צריך לדאוג לכך שהיצירתיות והחדשנות לא תבטל את הריטואל החוזר ונשנה מזה דורות רבים, מפני שההתניה הרגשית שלנו פועלת כאשר אנו פוגשים את המוכר השגור על לשוננו ועל לשון הורינו וסבינו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בתמוז תשע"א, 22.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 ביולי 2011, ב-גיליון מטות תשע"א - 728, יהדות, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: