ניסים, מחבואים ושקרים / ירון אביטוב

 

הסופר והעיתונאי היהודי-גרמני מתאר הישרדות שונה מזו המוכרת בספרות השואה – בלב החיים בפרנקפורט הנאצית. זהות יהודית חמקמקה כסיפור הצלה אוטוביוגרפי

קייזרהופשטראסה 12, ולנטין זנגר; מגרמנית: רוני לוביאניקר, כנרת, זמורה-ביתן, 2011, 238 עמ'

בעיצומן של הפצצות בעלות הברית על העיר פרנקפורט, 1944, מנסה ולנטין זנגר, יהודי שחי בגרמניה בזהות שאולה, להעביר את גופת אמו היהודייה לקבורה בבית קברות נוצרי. הקברן שממנו הוא מבקש לבצע את המשימה מת מפחד כשנודע לו שיהיה עליו לקבור את  המתה בלי אישורי הרשויות, כיוון ש"עשר שנות שלטון הפשיזם הטביעו בגרמנים את הפחד מהמפלגה ומהסמכות" (עמ' 190). אולם בעזרת שני בקבוקיי יי"ש ושטר של מאה מארק מצליח לבסוף זנגר לשכנע את האיש להוביל את אמו, בין אזעקה אחת לשנייה, בעגלת המתים לבית העלמין.

סיפור האודיסיאה של זנגר עם גופת אמו בין ההפצצות, בין האישורים ובצל השקרים הוא אחד משיאיו של ספר אוטוביוגרפי של סופר ועיתונאי יהודי-רוסי-גרמני (1977-1918), שסיפור הישרדותו והישרדות בני משפחתו בגרמניה במשך 12 שנות המשטר הנאצי נוגד לכאורה את כל חוקי ההסתברות. זהו סיפור  הישרדות השונה מאוד מסיפורי השואה שראו עד כה אור בעברית. הוא לא עוסק בהישרדות בגטו, במחנה השמדה או בקרב הפרטיזנים ביערות, אלא בהישרדות בלב המאפליה של החיים הנאציים, שבהם זנגר הצליח לשרוד כמעין רואה ולא נראה או כיהודי מושתל.

הספר מעלה שאלות באשר לזהותו היהודית של זנגר, שאותה מחק במתכוון בימי השואה כדי לחזור אליה בגלוי לאחריה. עדיין עולה השאלה כיצד בדיוק אפשר להגדיר אותו, מה שמגביר במידה רבה מגביר את העניין בספרו. חלקה הראשון של האוטוביוגרפיה המרתקת, הכוללת 40 פרגמנטים, שכל אחד מהם נקרא כסיפור קצר, עוסק בתיאור הווי החיים ברחוב קייזרהופשטראסה בפרנקפורט, הרחוב שבו גדל – תיאורים המשרים על הקורא אווירה כמעט פסטורלית של ספר זיכרונות חינני. "הזיכרון משול בעיניי לשאיבת מים מבאר. אני מטיל את הדלי, משלשל אותו למטה בחבל, עד שאני חש שהוא מתמלא מים, ואז אני מעלה אותו אט-אט" (עמ' 65). כאילו היה צייר רחוב, רושם זנגר בשחור-לבן וגם בצבע את זיכרונותיו מדמויותיהם הציוריות של דיירי הרחוב "המכובד" כביכול (הטרנסוויסט והקומוניסט, הרצען הדון ז'ואן, הנוכל שקופץ אל מותו והכובענית המוזרה), ומוסיף בהערה צינית: "למרבה הצער, איני יכול לכלול במכובדות הזאת גם את משפחתי" (24). המשפחה היא משפחת מהגרים יהודית, שנמלטה לאחר מהפכת 1905 מרוסיה לגרמניה עם דרכון מזויף ועם מבטא יידישאי שיעמוד להם לרועץ בהמשך.

אווירת הילדות התמימה כמעט לא מרמזת על הבאות, ובכל זאת אמו של זנגר משננת באוזניו שלא לגלות לאיש את עובדת יהדותו. אבל השכנים לרחוב יודעים בחלקם את הסוד, והילדים אף מפשיטים אותו וצועקים במקהלה: "ואלי (ולנטין) הוא יהודון!" (46).

בחלקו השני של הספר מתחלפת שלוות חיי הרחוב בידיעה שהרישום כ"בן דת משה" מהווה סכנת חיים, והקורא מתעמת עם המציאות הנאצית במלוא מפלצתיותה. הזיכרונות החיוביים שנשאבו מהבאר מתחלפים באווירת פחד ואימה. המלחמה פורצת, היהודים כולם נלקחים וגם הקומוניסטים נעצרים, ורק משפחת זנגר, הגם שהם יהודים וקומוניסטים גם יחד, לא נעצרים, והדבר מעורר תמיהה אצל כמה מהשכנים. "מדוע אין נוגעים לרעה במשפחה שלנו… בזמן שיהודים רבים כל כך כבר הוצאו מדירותיהם והועברו למקום אחר" (101). אולי משחקת כאן לטובתם הנטייה של הגרמנים באותה עת שלא לערער על הסמכות.

מכאן ואילך חיים בני המשפחה על זמן שאול, והם מכינים את עצמם נפשית לרגע שבו הנאצים ידפקו על דלתם. הם נוקטים כל תחבולה אפשרית כדי לטשטש את עברם היהודי. האם משלמת דמי לא יחרץ לאישה אחת ש"ידעה משהו על מוצאנו" (98) ומסייעת לבנה לשרטט אילן יוחסין בדוי, שהופך אותם מיהודים לנתינים זרים חסרי מוצא ומתגלה כ"אבן יסוד איתנה בבניין השקרים שלנו" (88). יותר מכול נחלץ לעזרתם שכן שהוא סמל משטרה, שמצליח תוך סיכון עצמי רב לשנות את הרישום שלהם מ"בני דת משה" ל"חסרי נתינות", דבר שבדיעבד הציל את חייהם.

אבל לפעמים צריך גם יותר מזל משכל. הספר מגולל שרשרת של מעשי ניסים שהצילו אותם מהשמדה. למרות שבני המשפחה, ובעיקר המספר שהיה אז צעיר פזיז, התגרו לא פעם בגורלם, ולמרות שהגורל התגרה בהם, הם הצליחו לחמוק מהמצבים בלתי אפשריים, שכמדומה אף יהודי גרמני אחר לא הצליח לחמוק מהם (נראה שהקלישאה על היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל נכונה גם במקרה זה). אחד ממעשי הנס הללו התרחשו כשנתפסו מסמכי הקהילה היהודית, ו"היה ברור לנו שהקיץ הקץ על משחקי המחבואים שלנו" (116).

אלא שמשחקי המחבואים נמשכו יחד עם ההתגרויות בגורל. כילד הפשיטו את זנגר בכוח, אבל דווקא עכשיו, כשיש לו סיבה טובה לכאורה להסתיר את העובדה שהוא נימול, הוא מחפש סיבות להתפשט גם כשהדבר לא נחוץ. זנגר אף מתאהב בבולגרייה צעירה, וביצר פטפטנותו הוא מגלה לה את סוד יהדותו.

בהמשך מתרחשים אירועים נוספים שמסכנים עד מאוד את חייהם: רופא נאצי מגלה שזנגר נימול אך לא מסגיר אותו; בשלהי המלחמה, ובעת בדיקה רפואית, רופא של הוורמאכט מעלים עין מהעובדה שזנגר נימול, לא שולח אותו למשרפות, וכתחליף מחליט לגייסו, אך באורח נס הוא לא נשלח לחזית ואל מותו; הגסטפו עוצר לחקירה את אביו של זנגר במקום עבודתו, אך מבטאו היהודי המודגש לא מעורר חשד.

למעשה, יותר מדי מעשי ניסים התרחשו לזנגר ולבני משפחתו מכדי שלא תישאל השאלה האם לא מדובר אולי בגרמנים שבשתיקתם רצו לחפות עליהם ובכך להביע את התנגדותם למכונת ההשמדה.

נראה שאפשר לזקוף את סיפור ההינצלות בעיקר לזכות אמו של זנגר, שלימדה את בני משפחתה "לשחות בים של שקרים". "הפכת את השקר ליסוד חיינו… אבל איזה מין חיים היו אלה!" (187). האם העניקה חיים לבני משפחתה, אבל מתה ממחלת לב עוד לפני שזכתה לראות את רגע השחרור, ולמעשה במותה ציוותה להם את החיים, ולבנה להעלות את סיפור ההצלה המיוחד הזה על הכתב.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בתמוז תשע"א, 22.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 ביולי 2011, ב-ביוגרפיה, גיליון מטות תשע"א - 728 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: