המלחמה האחרונה / עידו פכטר (לפרשת מטות)

 

מלחמת מדיין שונה מכל המלחמות המוכרות לנו, והיא חתומה בחותם המחויבות האישית של משה לביצועה, טרם ייאסף אל עמיו. עיון מחודש בפשוטו של מקרא

איור: מנחם הלברשטט

אם חשבנו שסאגת חטא בעל פעור כבר מאחורינו, מגיעה פרשת מטות ומוכיחה לנו שלא היא. לאחר הכנה לנחלת הארץ ופרשיית הנדרים מצווה הקב"ה את משה:

נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים
אחר תאסף אל עמיך.

הנקמה שמשה מצווה לעשות במדינים איננה ציווי מחודש. כבר בפרשת הקודמת, לאחר השכר הגדול שמבטיח הקב"ה לפנחס, הוא מצווה את משה להלחם במדין (במדבר כה, יז-יח):

צרור את המדינים והכיתם אותם.
כי צררים הם לכם
בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור
ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם
המכה ביום המגפה על דבר פעור.

יש מן הפרשנים המזהים את הציווי ההוא עם הציווי בפרשתנו, ומתחבטים בשאלה מדוע התורה חילקה ביניהם. אך אנו נצעד בעקבות הרושם שעולה מפשוטו של מקרא ולפיו לפנינו שני ציוויים שונים – "צרור את המדינים" הוא ציווי כללי ולדורות, ואילו הציווי שבו מצווה משה הוא הציווי על מימושו בזמן הנתון.

חלוקה זו של הציוויים מוכרת לנו ממצווה אחרת – מלחמת עמלק. "זכור את אשר עשה לך עמלק", הוא הציווי לדורות, אשר מחייב את ליבוי השנאה התמידית לעמלק, ואילו הציווי שניתן לשאול (שמ"א טו, ג) "עתה לך והכיתה את עמלק…" הוא החיוב המיידי.

כמו עם עמלק

אין זה הדמיון היחידי בין מלחמת מדין ובין מלחמת עמלק. עמלק ומדין היו שניהם מורכבים משבטים נודדים, שהתעמרו בישראל ללא שום סיבה. עמלק ניסה לפגוע בישראל לאחר שיצא ממצרים, בלא שאיים עליו או שפנה לעברו, וכן מדין בקשו להחטיא את ישראל ללא שום סיבה מוצדקת.

לכן נצטוו ישראל לצרור דווקא את המדיינים, אף שהמואבים פתחו בחטא. למואבים היתה סיבה מוצדקת להתעמר בישראל; הם פחדו שישראל יילחמו בהם. אך למדיינים, שרחוק היה מושבם, לא היתה סיבה לפחד מישראל, ובכל זאת ביקשו להחטיאם.

ישנה הקבלה נוספת בין מהלכי המלחמה עם מדין ועם עמלק: כאשר שאול חוזר מלהכות את עמלק ומביא איתו את אגג חי ואת השלל שנמנע מלהחרים, שמואל קוצף עליו ומעניש אותו בסילוקו מן המלוכה (שמואל א טו). גם בפרשתנו אנשי החיל חוזרים ממלחמת מדין עם השלל ועם הנשים החיות, ומשה קוצף עליהם על כך.

לאור כל זאת, היה נראה שהציווי "צרור את המדינים והכיתם אותם" כמוהו כציווי על השמדת עמלק, ועל ישראל לממשו לאחר שיניח ה' לישראל מכל אויביהם מסביב. אך לא היא. בפרשתנו מצווה משה לעשות זאת בעצמו לפני מותו. מפני מה החיפזון הזה? מדוע לא ניתן להמתין עם הנקמה לאחר ירושת הארץ?

מפירושו של הרמב"ן נוכל ללמוד תשובה לשאלתנו:

נגזר על משה רבינו שלא יעבור את הירדן, אבל מעבר לירדן עשה כל מצות ישראל, נצח שני מלכי האמורי הגדולים וחלק את ארצם בנחלה, והוא ראוי שיעשה נקמה בשונאי ה', ואין על יהושע רק מצות הארץ.

הרמב"ן מצייר לנו חלוקה ברורה בין משימותיו של משה ובין משימותיו של יהושע. משה אחראי על ירושת עבר הירדן המזרחי והנחלתו לישראל בעוד שיהושע אחראי על זה המערבי. מלחמת מדין הינה חלק מהמצוות השייכות לעבר הירדן המזרחי ולכן היתה מוטלת על משה, ואילו מלחמת עמלק היא מצווה ששייכת לעבר הירדן המערבי ולכן היא מוטלת על הנכנסים לארץ. חלוקה זו מתיישבת היטב לאור מיקומם של שני העמים – מדין ישבו בעבר הירדן המזרחי ואילו עמלק ישבו בדרום עבר הירדן המערבי.

אך הסבר זה איננו מתיישב לגמרי עם הציווי שניתן למשה. מסמיכות המלים "אחר תאסף אל עמך" אל ציווי המלחמה, משמע כי אין זו רק מצווה שעל משה לעשות אותה ולא יהושע, אלא שמיתתו שלו עצמו תלויה במלחמה זו; כביכול משה לא היה יכול למות לפני שהיה מבצעה. מדוע? מה הקשר בין מיתת משה ובין מלחמת מדין?

מלחמת קודש

הבה נשוב אל שני הציוויים על המלחמה ונעיין מעט יותר בתוכנם.

בציווי המופיע בפרשת פנחס נראה כי הרקע לנקמה במדין הוא בטחוני גרידא: "כי צוררים הם לכם…". לאמר: המדינים הוכיחו כי הם רוחשים שנאה כלפי ישראל ומנסים להכשילם בחטא, ועתה אף נוסף לכך זעם על הרג בתו של מלכם, כזבי, ועל כן על ישראל לפגוע בהם לפני שיפגעו בו, בבחינת "הבא להרגך השכם להרגו". גם הציווי שניתן למשה בפרשתנו נראה כמכוון לאותה מטרה: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים". כלומר, יש להשיב להם כגמולם על שעשו לישראל, לפני שיפגעו שוב בהם.

אולם, כאשר משה מגייס את הלוחמים מן העם הוא מצווה אותם "החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין". נקמת בני ישראל נהפכה בדבריו לנקמת ה', והציווי הביטחוני –לציווי דתי.  

הבנה זו של משה במהות המלחמה מנהירה את דרך ביצוע המלחמה. משה מגייס רק כאלף איש מכל מטה למלחמה, כך שהיו בסה"כ רק 12,000 לוחמים. מההשוואה לשלל שהם עתידים לתפוס, כ-32,000 נשים שלא ידעו משכב זכר, נראה שמספר זה מועט מאד לעומת מספר הזכרים הלוחמים שהיו במדין. יש אם כן לפנינו מלחמה של מעטים מול רבים, מלחמה שאם ינצחו בה ישראל היא תהיה בעלת אופי ניסי מובהק! אם נוסיף לכך גם את העובדה שלמלחמה יצא פנחס הכהן עם החצוצרות וכלי הקדש הרי שאופייה של מלחמה זו יתברר כמלחמת קדש של סיירת נבחרת באנשי מדיין.

פער זה שבין הציווי ובין מימושו על ידי משה ניכר היטב גם בתקרית שהיתה לו לאחר המלחמה עם השבים מן הקרב. לאחר שפקודי החיל חוזרים ושלל המלחמה בידיהם, הכולל גם את כל נשות מדין, משה קוצף עליהם (במדבר לא, טו-יז):

החייתם כל נקבה?
הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם
למסר מעל בה' על דבר פעור
ותהי המגפה בעדת ה'.

ועתה הרגו כל זכר בטף
וכל אשה ידעת איש למשכב זכר הרגו.  

מה באמת חשבו לעצמם פקודי החיל? כיצד לא הרגו את נשות מדין, מקורו של חטא בעל פעור?

באופן פשוט נראה כי הפקודים קיימו את הנוהג הרגיל של מלחמה במי שאיננו מעמי כנען (דברים כ, י-טו):

כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום…
ואם לא תשלים עמך…
והכית את כל זכורה לפי חרב.

רק הנשים והטף והבהמה
וכל אשר יהיה בעיר
כל שללה תבז לך
ואכלת את שלל איביך
אשר נתן יי א-להיך לך.

פקודי החיל חשבו אפוא כי מלחמת מנע או נקם רגילה לפניהם. הם חשבו כי מלחמה זו היא ככלל מלחמות הרשות, ואשר על כן ניתן לקחת בשבי את הנשים והטף ואת הבהמות כשלל. ואכן, לכך היה נראה שמכוון הציווי הא-להי.

אך משה גרס אחרת. משה הבין שהמלחמה הזו באה לנקום את נקמת ה' לאחר שעמו נגרר אחרי העבודה הזרה. לכן לשיטתו, ראש וראשון לקהל ההרוגים היה צריך להיות דווקא הנשים שהן שורש החטא. הן היו הכלי ביד בלעם כדי להחטיא את ישראל ועל כן אותן יש להרוג.

אחר תיאסף

אך מניין משה הבין זאת? והרי הציווי הא-להי היה רק להכות את מדין מכת מנע?

כאן לדעתנו נכנסות המלים "אחר תאסף אל עמך". מציווי זה של הקב"ה נראה שיש כאן חוב אישי של משה עליו לפרעו לפני שימות, ולא רק מלחמת מנע. כביכול משה צריך להשלים מה שלא עשה בעבר.

מקור החוב הוא בהתנהלותו של משה בבעל פעור. פרשת פנחס נותנת את הרושם כאילו פנחס תיקן את חטא העם. אך לא היא; הוא רק עצר את המגפה. כפי שסבו, אהרון, בעדת קורח, עמד עם הקטורת בינות העם ועצר את המגפה, כן פנחס עשה מעשה והציל את העם ממגפה, ועל זאת קיבל את הכהונה.

אך בכך לא די. בכל החטאים של עם ישראל, מעבר לעונש המוות שניתן ליחידים, משה עשה מעשה כדי לכפר ולתקן את חילול ה' שנוצר. בעגל הוא שבר את הלוחות ולאחר מכן הוריד חדשים, בעדת קורח הוא רקע את המזבח במחתות וקיים את מבחן המטות, במרגלים נגזר על בני ישראל שלא יכנסו ארצה, וכן הלאה. כל חטא זכה לתיקון קולקטיבי שנגע לכלל ישראל. אך מה עשה משה בחטא פעור? נתעלמה ממנו הלכה. הקב"ה לא נגלה אליו ולא הורה לו את התיקון. 

לכן, שהקב"ה נגלה אליו עתה ומורה לו להלחם במדיין לפני מותו, משה מבין שעתה מגיע התיקון מבחינתו למעשה זמרי. עתה יש בידיו להשלים את שנעלם ממנו בעת שזמרי הגיע לפניו. הוא מבין שמלחמת הנקם של ישראל איננה רק מלחמה מנע סתמית אלא מלחמה הבאה להשיב את כבוד ה' שחולל, את התיקון שהיה חסר.

לכן משה מגייס שוב את פנחס הקנאי ועוד קבוצה מצומצמת של אנשים, ויוצא למלחמת קודש. מכאן תיאור המלחמה כנקמת ה', מכאן קצפו על פקודי החיל שלא הרגו את הנשים.

אין סיום הולם יותר לפרשה זו מאשר תרומת שללם של פקודי החיל לקודש. הזהב שנתרם והצבתו כזיכרון למלחמה המופתית בו נצחו המעטים את הרבים כשאף חלל לא נופל היא שהביאה את הקץ לחטא פעור. רק עתה שב כבוד ה', רק עתה יכול משה לנוח על משכבו בשלום.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בתמוז תשע"א, 22.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 ביולי 2011, ב-גיליון מטות תשע"א - 728, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: