מאמריהם של ד"ר גבי ברזילי ושמוליק בן דוד

הדיון שמעבר להלכה / גבי ברזילי

הדיון שהתפתח לאחרונה בעניין נשיאת שתי נשים איננו יכול להיגמר בטיעון "כך ההלכה אומרת". מאחורי העמדה ההלכתית מצויה תפיסת עולם, שבנושא שלנו דווקא דוגלת במונוגמיה

ההלכה מעולם לא הייתה מנותקת מרבדים אחרים של היהדות. היא נגזרה תמיד מתפיסות עולם ערכיות והגותיות, ושיקפה אותן בעולם המעשה. לכן יש גם טעם והיגיון במחלוקות בהלכה. פלוגתא הלכתית נובעת תמיד מחוסר הסכמה על תפיסת עולם. שאם לא כן, היו כל המחלוקות, מהלל ושמאי ועד ימינו, טכניות, פורמליסטיות, ולכן – קטנוניות. מובן שלא כך הם הדברים. מחלוקות בהלכה משקפות דעות של חכמים יראי שמים, אשר קוראים באופן שונה את המסר הא-לוהי הטמון בתורה, ואלו ואלו דברי א-לוהים חיים.

כך הדבר גם בימינו. ארגון המבקש לקדם היתר הלכתי לשאת יותר מאישה אחת מקדם סדר יום ערכי וחינוכי, ממש כמו ארגון שמוצא היתרים לקריאה של נשים בתורה בציבור. אלה גם אלה ודאי ימצאו בקעה להתגדר בה בעולם ההלכה, ולכן יש להכיר בכך שהשאלה ההלכתית אינה עיקר הדיון. המחלוקת שקמה על הארגונים הללו, כמו כל מחלוקת ציבורית אחרת, היא בשאלה אילו ערכים הגותיים, חינוכיים ומעשיים חשוב לקדם במדינת ישראל של דור הגאולה שבו אנו חיים. בשאלה זו יש חילוקי דעות – כך ראוי ונכון שיהיה. אך שיח שכזה, כמו כל דיון בבית מדרש מימי חז"ל ועד ימינו, מכיר בזכות הדעה האחרת של הזולת, ובזכותו לקיים את ההלכה המשקפת את תפיסת עולמו.

במסגרת דיון שכזה אני מבקש להציג פן פחות ידוע בגישת המקרא וחז"ל לשאלת ריבוי נשים – נושא שבו עסקתי במחקר שהתפרסם לפי מספר שנים בכרך השלישי של כתב העת 'מגילות'.

מקובל שבתקופת המקרא ובעולמם של חכמי המשנה והתלמוד נשיאת יותר מאישה אחת הייתה מותרת, ויש אומרים אף מקובלת. התורה לא אסרה זאת, וגם חז"ל לא. אך בצידה של המציאות הפוליגמית, ניתן למצוא מקורות המקדמים גישה אידאלית של זוגיות מונוגמית, הן במקרא והן בחז"ל. גישה זו משתקפת, למשל, בפרק השני בספר מלאכי, שבו מדמה הנביא את בגידת יהודה בה' לבגידת בעל באשת נעוריו. "כי- ' העיד בינך ובין אשת נעוריך, אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך". אופי היחסים בין בני זוג המתואר כאן הוא אופי של חברות ושותפות מלאה אשר אפשרית רק במסגרת מונוגמית. גם עצם ההשוואה בין נאמנות לאישה ובין נאמנות לא-ל מחייבת מונוגמיה, שכן המקרא מדגיש שוב ושוב שישראל הוא עמו היחיד של ה', ושאין עוד א-לוה מלבדו.

המושג "אשת נעורים" מופיע גם בספר משלי, וגם בו הוא משקף את אותה הגישה: "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. יפוצו מעיינותיך חוצה ברחבות פלגי-מים. יהיו-לך לבדך ואין לזרים אתך… ולמה תשגה בני בזרה ותחבק חיק נכריה" (משלי ה, טו-כ). קטע זה ודומים לו, בספר משלי ובספר בן סירא, מדגישים שרק האישה הראשונה היא חיובית וראויה, ושכל אישה אחרת היא זרה, נכרייה, פתיינית ומסוכנת. גם דימוי החוכמה לאישה, המופיע למשל בפרק ט בספר משלי, משקף את אותה תפיסת עולם מונוגמית. גם שם אין מדובר בהדרכה הלכתית, אלא בהצבת אלטרנטיבה אידיאלית לחיים ראויים.

אידיאל לצד הלכה

בסוף ימי הבית השני הפכו כתות יהודיות רדיקליות, כגון כת קומראן וראשוני הנוצרים, את האידאל הזה לחוק. הן הסתמכו על פרשנות כתובים כגון: "זכר ונקבה ברא אותם", "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" ועוד, אסרו נישואין ליותר מאישה אחת ושללו אפילו גירושין, אך חכמי המשנה והתלמוד לא הלכו בדרך זו. הם המשיכו את הגישה המקראית, המתירה נישואין למספר נשים ומציבה בצד היתר זה אידיאל מונוגמי. דוגמה טובה לכך מצויה במדרש מפורסם בתלמוד הבבלי, במסכת סנהדרין (כב ע"א):

…אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: קשה לזווגם כקריעת ים סוף… איני? והאמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני! – לא קשיא; הא – בזיווג ראשון, הא – בזיווג שני.

אמר רבי שמואל בר נחמן: לכל יש תמורה, חוץ מאשת נעורים, שנאמר (ישעיהו נד, ו): "ואשת נעורים כי תמאס".

מתני לה רב יהודה לרב יצחק בריה: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר (משלי ה, יח): "יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך".

דרשה זו יוצרת קשר בין שני עקרונות המצויים גם בספרות החכמה: התפיסה שהזיווג הוא מעשה א-לוהים, והאידיאל המונוגמי של 'אשת הנעורים'. העדיפות המוחלטת שייחסו דרשנים לאשת הנעורים מלמדת על הסתייגותם גם מגירושין, כפי שנכתב במפורש מספר שורות קודם לכן באותה סוגיה בגמרא:

אמר רבי אליעזר: כל המגרש את אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: "וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם" (מלאכי ב, יג), וכתיב (שם, יד): "ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך"

שוב מופיע רעיון דומה בדרשה מאבות דר' נתן (נוסח ב, משנה ב): "ר' יהודה בן בתירא אומר: דורש היה איוב בינו ובין עצמו 'ומה חלק אלוה ממעל [ונחלת שדי ממרומים]' (איוב לא, ב). אילו היה ראוי לאדם הראשון להנתן לו עשרה נשים, היה נותנו לו. ולא היה ראוי להנתן לו אלא אשה אחת בלבד. אף אני די אשתי די חלקי". ואלו הן דוגמאות ספורות מני רבות.

חרם דרבנו גרשום, שאחד מסעיפיו המפורסמים ביותר הוא האיסור לשאת יותר מאישה אחת, לא צמח, אם-כן, מן האין, ואף לא אימץ חוקות זרים. הוא לבלב על קרקע מעובדת היטב, שחרשו ותיחחו חכמי ישראל, תוך הסתמכות על כתובים מפורשים בתורה, בנביאים ובכתובים. לא פלא איפוא שגזירה זו התקבלה במשך הזמן על רוב מוחלט של קהילות ישראל. האם ראוי להמשיך לנהוג בחרם זה, או שמא לחדול ממנו? על כך יכול להיות דיון ציבורי ורבני. אך זהו דיון ערכי, לא דיון הלכתי.

 ד"ר גבי ברזילי הוא מרצה למקרא ומדריך טיולים

————————————————————————————————-

קו פרשת המים של הציבור הדתי / שמוליק בן דוד

היתר ריבוי הנשים מסתמך על תפיסה אי-שוויונית של האישה, והדיון סביבו עתיד לסמן את הפער שבין המחנות שכעת נדמים כאחד

לפני מספר שנים יצא לי לפגוש בעל בעמיו, שניסה בהפסקות שהיו לנו בסדנה למנחים לשכנע אותי בכך שאישה שנייה היא פתרון נפלא לתחלואי האנושות. הוא גייס טיעונים דתיים, הלכתיים ואחרים כדי להצדיק את הרעיון שלו. בזמנו, התייחסתי לרעיונות שלו בקלילות אירונית. לא ייחסתי חשיבות רבה לדבריו. בליל שבת שלפני האחרון, כשקראתי את המודעה ב'שבת בשבתו' על חבורת רבנים שמקדמת את רעיון האישה השנייה, הבנתי שיש כאן מגמה ששווה התייחסות.

המעניין הוא שבאותה שיחה לפני שנים היה בינינו בחור צעיר, בן דמותו של גור חפר ההולל מהסדרה 'רמזור', שתמך בהתלהבות ברעיונות של אותו איש בוגר, נשוי ומכובד. אני חושב שלא בכדי חברו יחדיו שני הגברים הללו לאותה חזית רעיונית. ניר מנוסי פרסם מספר מאמרים חשובים שמיטיבים לנתח את התרבות המינית המתירנית. אחת מטענותיו המרכזיות במאמרים הללו הייתה שהגברים שנוהגים מנהג של 'גוון ככל יכולתך' חיים בתפיסת עולם, מודעת או שאינה מודעת, של פוליגמיה. לטענתו, גברים אלו, גם לאחר שהם מתחתנים, יתקשו מאוד לשמור על נאמנות, יותר מאשר גברים שלאורך נערותם התכווננו למונוגמיה.

בין רכושנות ושוויוניות

שאלת הפוליגמיה והמונוגמיה היא שאלה מעניינת ומרתקת. אני כשלעצמי סבור שבהכללה גברים בטבעם הם פוליגמיים. כלומר, הם נמשכים ליותר מאישה אחת, ואף באופן תיאורטי מסוגלים לאהוב נשים רבות. למרות זאת, אני מבקש לטעון כי בחברה האנושית הבנויה על יסודות המהפכה החקלאית, אין מקום אלא למונוגמיה.

המהפכה החקלאית הכניסה לאנושות את רעיון הרכוש. לפני כן, בעולם של ציידים-לקטים, רעיון זה לא היה קיים, לפחות לא במובן של רכושנות אוגרת המתפתחת לכוחנות, כפי שאנחנו מכירים בתרבותנו. דניאל קוין בספרו 'ישמעאל' הרחיב ופיתח את הרעיון הזה בצורה מעניינת. זוהי ההנחה הראשונה: אנחנו חיים בעולם רכושני. יש לנו מערכות שלמות של התייחסות לרכוש, לשמירתו, להחלפת הבעלות עליו, ואף לזכות הטבעית לקניין כאחת מזכויות הייסוד.

ההנחה השנייה שאני מבקש לטעון היא שוויון מעמדי חברתי בין המינים. זוהי טענה חדשה יחסית בדברי ימי המחשבה האנושית. ואדגיש, איני מדבר על שוויון פיזיולוגי או נפשי-אישיותי, ומכאן שאיני מדבר על שוויון מעבר לפן החברתי מעמדי. נשים וגברים שונים בבסיסם זה מזו, אך שווים בזכויותיהם בכל הקשור למעמדם החברתי.

המונוגמיה היא פועל יוצא הכרחי של שתי ההנחות הללו. אם היינו חיים בעולם לא רכושני, ייתכן שמוסד הנישואין לא היה קיים, כפי שיש כאלו הטוענים שבחברה הציידית-לקטית חיו במסגרות שבטיות קטנות עם התנהגות מינית כזו או אחרת. פיתוח של הרעיון הזה נמצא ברומן 'מעגל אבנים' של ג'ון דאר למברט. זהו מעין מיתולוגיה על עולם ציידי-לקטי ללא הרכושנות של תרבותנו. הסופרת מתארת סוג של יחסי גברים-נשים שונה מהמוכר לנו. לולי דמסתפינא, הייתי אומר שאולי זהו חזון לעתיד לבוא בעולם אוטופי ללא רכושנות.

מצד שני, אם לא מקבלים את רעיון השוויון החברתי-מעמדי בין הגברים לנשים, אני לא מוצא סיבה הגיונית למונוגמיה. ומכאן קצרה הדרך לתנועה דתית לחזרה לפוליגמיה. שכן אם הגבר בטבעו נמשך לנשים רבות, מדוע שלא יממש את משיכתו בתוך עולם הנישואין על ידי התרת נישואין לנשים רבות?

זרם הולך וגובר

עד כאן טענתי את דבריי במין ריחוק פילוסופי במערך טיעונים לוגי. מכאן אני מבקש להוסיף היבט נוסף לעניין. דומני שהמגמה שנחשפה במודעה הקטנה ב'שבת בשבתו' היא תהליך שרק ילך ויתפוס תאוצה בין הגברים הדתיים, אלו שנמנעת מהם החוויה של ריבוי נשים כפי שחווים אותה אלו שחיים במתירנות מינית לפני הנישואין. שכן המחיר שהגבר משלם על מונוגמיה הוא לא פשוט, ואילו רעיון השוויון המעמדי בין גברים לנשים איננו מקובל על שכבות רבות בזרמים הדתיים. התוצאה תהיה התגברות התופעה של היתר ריבוי נשים.

אם אומנם תהפוך התופעה להיות משמעותית, יהיה זה קו פרשת המים בין שתי קבוצות דתיות. האחת, זו שמניחה שוויון מגדרי, תחזק במסמרות את חרם דרבנו גרשום; והשנייה, זו שמניחה פער מעמדי בין המגדרים, תנהר בהמוניה לנישואי נשים רבות. תהליך זה יזקק את שתי התנועות הדתיות הקיימות ממילא בתוך העולם הדתי, אך מטושטשות כיום בהרבה מאוד אפולוגטיקה. וזהו אולי הצד הטוב של סיפור המודעה הקטנה הזו: ביום שההבחנה בין שני הזרמים הללו בתוך העולם הדתי תצא לאוויר העולם, ייתכן שנוכל להמשיך בתהליך התפתחות ההלכה לא רק בתחום הזה, אלא גם בתחומים נצרכים אחרים.

רק בעוד תקופה ארוכה יתברר מי מהמחנות הדתיים שרד היסטורית והפך להיות המגמה המרכזית של ההלכה. אני מניח שאתם מנחשים לאיזה צד אני שייך. מי ייתן וכיוונו לאמיתה של תורה, למרות שלכאורה המחנה הטוען לשוויון מגדרי נמצא כרגע בשיח ההלכתי כשידו על התחתונה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בתמוז תשע"א, 22.7.2011