עלייה: לא מה שחשבנו / ג'ולין ומנחם קלנר

 

עלינו ארצה מתוך שאיפה ציונית להיות שותפים לזרם המרכזי של הקהילה היהודית בארץ, אך שלושים שנה אחרי ואנחנו מרגישים שהרחיקו אותנו. את החלום אנחנו עדיין מצפים להגשים

עולי נפש בנפש בנתב"ג, 2007. צילום: ויקיפדיה עברית

    

כאשר עלינו ארצה לפני כ-30 שנה הקרבנו כמה דברים: החלפנו בית דו-קומתי עם גינה גדולה בדירה בבניין בן עשר קומות, ויתרנו על  ביטוח בריאות מקיף וטיפול רפואי מתקדם, כזה שהיה אז לכל אמריקני בן המעמד הבינוני, ובנוסף הפסדנו את ימי ראשון החופשיים שלנו. מה שהפך את כל זה לכדאי היה תחושת מטרה – הידיעה כי אנחנו לוקחים חלק במשהו חשוב, גדול מאיתנו. חשבנו כי זוהי הזדמנות להיות חלק מהזרם המרכזי, ה"מיינסטרים" בחברה.

ומה באמת קרה? לא ממש מה שחשבנו. ישראל הפכה למשגשגת יותר במהלך השנים (אם לא הייתה לנו בעיה עם נסיעות ארוכות, יכולנו למכור את הדירה שלנו בחיפה ולעבור לבית יפהפה בגליל), הטיפול הבריאותי השתפר כאן באופן דרמטי בעוד שרמת הטיפול הרפואי שלה זוכים אמריקנים בני המעמד הבינוני התדרדרה והמחירים שם עלו. גם החינוך כאן, למרות שאינו חף מבעיות, אינו מרושש את ההורים כמו בצפון אמריקה. שבוע עבודה בן חמישה ימים הגיע גם לישראל, ויום שישי הישראלי החליף את יום הראשון האמריקני.

אבל דווקא הזווית החברתית הפתיעה אותנו. בעיקר שני דברים: האחד הוא שגידלנו ילדים עם נימוסים ישראליים (…), והשני הוא שלא הפכנו לחלק מה"מיינסטרים". שנינו גדלנו בבתים של רבנים. אבותינו היו פעילים בתנועת ה'מזרחי', וגם האבות וגם האמהות שלנו לקחו חלק גדול בחינוך היהודי משום שחשבו שזוהי אחריותם לעם היהודי.

חשבנו שנמצא קהילה דומה בישראל, אך לא כך היה הדבר. במשך השנים המפד"ל, סניפה הישראלי של תנועת ה'מזרחי' העולמית, צעדה בשביל מתמשך וכואב בנתיב התאבדות. המפלגה כבר אינה רואה את עצמה כפונה או אחראית לכל היהודים, אשכנזים וספרדים, דתיים וחילונים. בתחילה היא הגדירה עצמה כמפלגתם של הדתיים הציונים. לאחר עלייתה של ש"ס היא הגדירה עצמה כמפלגתם של הדתיים הציונים האשכנזים; ושוב, במגמת צמצום, עם השנים הפנתה המפד"ל את מבטה פנימה עוד יותר והפכה למפלגתם של הדתיים-הציונים-האשכנזים-המתנחלים. בגלגולה הנוכחי המפד"ל, או 'הבית היהודי', מונה שלושה חברי כנסת בלבד (את אחד מהם אנו מכירים ומוקירים) שאינם מדברים זה עם זה ללא נוכחות אדם שלישי.

פחות יהודית

משנת 1967, אז התנדבנו בקיבוץ שדה אליהו בעמק בית שאן, ועד עלייתנו ב-1980, תמכנו בהתלהבות בהתיישבות ביש"ע. אבל אחרי שעלינו ארצה התחלנו להבין את משמעותה האמיתית של 'ארץ ישראל השלמה' והתחלנו לנוע שמאלה במפה הפוליטית, הרחק מחברי הקהילה שבה אנו חיים,  וחשוב יותר – הרחק מתנועת בני עקיבא, שלה היו שייכים ילדינו. בחברה ישראלית המחולקת באופן ברור לשבטים, עם תוויות ברורות ונוקשות, הרגשנו כי חברי הקהילה רואים ב'סטייה' הפוליטית שלנו גם 'סטייה' דתית. חלק מ"מיינסטרים"? ממש לא.

עניין נוסף שהרחיק אותנו ברמה האידיאולוגית (פעמים מועטות ברמה האישית) מחברינו ושכנינו היה חוסר נוחות ממה שנקרא 'כפייה דתית'. נהנינו מאוד לחיות במדינה יהודית, מדינה שהיא יהודית לא רק משום שרוב תושביה יהודים, אלא משום שחגים יהודיים היו גם חגים לאומיים, ורשות הרבים הייתה יהודית בבירור. אבל במהלך שלושים שנותינו בארץ רשות הרבים נעשתה יותר חילונית, רחוקה יותר משורשיה היהודיים, ואילו שומרי המצוות נסוגו לתוך גטאות תוצרת עצמית. מנקודת מבטנו, הניסיונות לכפות את היהדות התנפצו לאנשים בפנים. העובדה היא שרשות הרבים הישראלית השתנתה ללא הכר מאז עלייתנו ארצה.

דוגמה עצובה לתופעה: כאשר עלינו ארצה, למניין שלנו הצטרף מניין 'כל נדרי' נוסף, עבור שכנינו החילונים. כל השכונה הייתה מתאספת סביב בית הכנסת, אפילו אם לא נכנסו פנימה. כיום, אין מניין 'כל נדרי' שני והשכנים החילונים כבר אינם מתאספים ליד בית הכנסת. בעוד רוב הישראלים החילונים צמים ביום כיפור ואינם נוהגים ברכביהם (מתוך שאריות הזדהות תרבותית), הרחובות מתמלאים בילדים על גלגיליות ואופניים. כך הם יזכרו את יום כיפור כשיגדלו: אופניים חדישים ורחובות ריקים במקום בטן ריקה.

התקווה עודנה קיימת

אם ננסה לפשט את התהליך המורכב שעברה ישראל במשך השנים, ניתן יהיה לומר כי ישראל הפכה ליותר ויותר אמריקנית (לטוב ולרע). היה אפשר להבין מכל זה שהסיבות האידיאולוגיות לגור כאן התמעטו (אחרי הכול, עלינו ארצה כדי להשתתף בתהליך בניית מדינה שהיא יהודית בצורה ניכרת, מבחינה תרבותית ולאו דווקא הלכתית, ולא כדי לבנות חיקוי של צפון אמריקה), אבל מסתבר שהציונות האידיאולוגית שלנו לא פחתה. הסיבה לכך היא בעיקר, ובאופן מוזר, שנאת ישראל של חוגים 'מתקדמים' ברחבי העולם. להפתעתנו הסתבר ש'להיות עם חופשי בארצנו' זאת עדיין 'התקווה' – חלום שעדיין לא התגשם. לפני שלושים שנה חשבנו שתקוותנו התגשמה; במהלך העשור האחרון, התבהר לנו שחלומנו הוא סיוט עבור אנשים 'נאורים' מסביב לעולם (וחלק מהאליטות בארץ). פתאום, שוב, להיות ציוני משמעו להיות מהפכני, לשחות כנגד הזרם.

הפתעה נוספת – מדינת ישראל אמורה הייתה להיות תרופה לאנטישמיות, אך לצערנו היא אינה כזו. שבעים שנה אחרי השואה, בני דורנו נקראים שוב להגן על זכותם של יהודים לחיות ולא רק זאת אלא לחיות בארץ חופשית משלנו, בארצנו. החיים בישראל שוב אין פירושם רק להתפרנס בעברית – אנחנו מאותגרים להראות שהחלום כדאי ובר השגה. עבור אנשים כמונו, עובדה זאת הופכת את החיים במדינת ישראל חשובים עוד יותר ובעלי משמעות עמוקה יותר, אפילו בהשוואה לתקופה שבה עלינו ארצה.

מאמר זה פורסם במקור באנגלית בכתב העת Conversations בעריכת הרב מארק אנג'ל. המאמר תורגם לעברית על ידי בתם של המחברים, ד"ר רבקה קלנר

 ————————————————————————————————

ובכל זאת, עלה נעלה / רבקה קלנר

מהרגע הראשון בגן חובה לא הייתי חלק מהזרם המרכזי, הייתי העולה החדשה. הילדה שלא אהבה מיץ פטל, הילדה בבית שהוא קצת אחר, לא ממש שייך לנורמה. להיות קצת שונה אף פעם לא היה קל; מאוחר יותר למדתי, למשל, לא להזכיר את דעותיי הפוליטיות בדייטים עם בחורים (אה, סליחה, אני כן חלק מזרם מרכזי, זה המכונה תופעת הרווקות המאוחרת…).

אני לא חושבת שנועדנו להיות אי פעם חלק מה'מיינסטרים': מתג המחשבה המקורית תמיד נמצא אצל הוריי במצב הפעל—תכונה טובה גם אם לא קלה. אני שמחה שבעקבות חינוך שכזה אני מטילה ספק, חושבת ומחליטה החלטות שאינן תמיד 'רגילות'. אף שאיני מסכימה לגמרי עם הקו החרד"לי משהו של החינוך שקיבלתי באולפנת 'סגולה', אני מאוד מאוד גאה להיות אחת מבוגרותיה (מחזור כ"ה!) משום שהמקום לימד אותי, בנוסף לחינוך יהודי מעולה, להיות בן אדם טוב יותר, סקרן יותר, במילים אחרות – יהודייה טובה יותר.

לסבתא רוז זצ"ל היה תואר שני, והבטחתי לעצמי כי גם לי יהיה לפחות תואר שני. כפמיניסטית ראויה לשמה הייתי חייבת לפחות להשוות את ההישג שלה. כיום אני גאה לקרוא לעצמי ד"ר. אחת הסיבות לכך שאיני מוכנה להגר לארץ שבה יש לי סיכוי לתפקיד אקדמי, היא שאני מוכנה להקריב את השכלתי על מזבח החיים במדינת ישראל. גם אם לא אוכל להשתמש בתאריי המתקדמים, לפחות לא ארגיש כישלון כבת אדם וכיהודייה.

אני גאה במדינה שבה אני לוקחת חלק. אבל… עליי למחות, אבא, אמא, הנימוסים שלי אינם לגמרי ישראליים –  'חינוך של חוצלארץ' עדיין ניכר בי, כפי שאמרה זאת המורה המיתולוגית שלי לספרות. ואם כבר אני מוחה, אבא, אמא, אני חייבת להוסיף שלפני כשלושים שנה לא היו מוסדות כמו 'עלמא' וקבוצת רבנים באמת קדושים כמו 'צוהר'. לא היו תיקוני שבועות חילוניים, שלא לדבר על בתי מדרש כאלה. אני הרבה יותר אופטימית לגבי העתיד התרבותי והיהודי של המדינה שהיא ביתי. ואני ציונית משום שאני צאצאית של יהודיות מרשימות שהורישו לי תרבות ודת ייחודיות ומשום שאני גאה להיות חלק מאתחלתא דגאולה במדינה כה מרשימה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 ביולי 2011, ב-גיליון פינחס תשע"א - 727 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: