נדיר ותדיר – תדיר קודם (ב-2,000 שנה) / יעקב עציון (לפרשת פינחס)

 

עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ (במדבר כח י)

דוד ילין

ידוע הכלל המובא תדיר במקורות ההלכה – "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם". כלומר, זכות קדימה שמורה לדבר מה שמתרחש לעתים קרובות יותר. ניתן לשאול: מדוע נקטו חכמים "תדיר ושאינו תדיר", במקום לומר בלשון קצרה – "תדיר ונדיר, תדיר קודם"?

התשובה פשוטה. המילה נדיר כלל לא הופיעה באוצר המילים של חכמינו בימי התלמוד, שבהם נטבע הכלל הנזכר, ואף בדורות המאוחרים יותר. היא חודשה על ידי דוד ילין בירושלים לפני כמאה שנים, כשאילה ישירה מן הערבית.

בערבית משמש השורש נד"ר במשמעות התרחשות לעתים רחוקות, והמילה 'נַאדִר' היא תואר שמשמעו 'מופלא, בלתי רגיל'. ילין ניצל את הדמיון למילה ההופכית תָּדִיר, נטל את ה'נדיר' הערבי כצורתו ושילבו בעברית – ואכן, המילה נדמית היום כבת בית בשפה.

 גם המילה תדיר הִנה שאולה משפה שכנה, אך מדובר בשאילה קדומה בהרבה, ותדירה הרבה יותר.

עולת התדיר

המילה "תדיר" היא תרגומה הארמי של המילה העברית "תמיד". הפעם הראשונה שבה באה במקרא המילה "תמיד" היא בציווי בפרשת תרומה על נתינת לחם הפנים על השולחן במשכן: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה). מעניין להיווכח שהרוב המכריע של הופעות המילה "תמיד" בתורה קשורות לעבודת הקודש במשכן. כך נאמר לגבי אהרן הנושא תמיד על מצחו את הציץ, ועל לבו את חושן המשפט; כך נאמר לגבי אש התמיד היוקדת על מזבח הנחושת; כך לגבי קטורת התמיד, וכך ובעיקר לגבי עולת התמיד, הקרבה יום יום בשחר ובין הערביים.

תרגום כל התמידין הללו לארמית הוא תמיד "תדיר". כך למשל, בפרשת המוספים שבפרשתנו מובא הפסוק "עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ" – ותרגומו באונקלוס: "עֲלַת שַׁבָּא תִּתְעֲבֵיד בְּשַׁבָּא, עַל עֲלַת תְּדִירָא וְנִסְכַּהּ".

רוב מופעי המילה תמיד שבתורה הם בפרשתנו, בצירוף "עולת התמיד" החוזר כמעט בכל קרבנות המוספים – שנקראים מוספים לפי שנוספים הם על הקרבן הקבוע שזמנו מדי יום ביומו.

כפי שקורה רבות בלשון, צירוף הסמיכות "עולת התמיד" התקצר במשך השנים, וכבר במקרא אנו מוצאים שהמילה "תמיד" עצמה הפכה כינוי לקרבן והנסמך "עולה" הושמט. להבדיל, כשם שניתן לשמוע היום את הצירוף "לאכול צהרים" תחת "ארוחת צהרים", כך ניתן לפגוש בחשבון הקצים שבחתימת ספר דניאל את הפסוק: "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים". תחת עולת התמיד נזכר כאן רק התמיד, והוא נחשב כשם עצם ממין זכר כעולה מן הפועל "הוסַר".

השקו את התמיד

אש תמיד

מה שבמקרא הוא חריג הפך לרגיל בלשון חז"ל. במשנה כמעט בכל הפעמים שבהן נזכרת המילה "תמיד" כבר אין הכוונה לתואר הפועל שתפקידו לבטא רציפות והמשכיות, אלא בכינוי לקרבן (וכך נוצרה אף לשון רבים לתמיד – "תמידין"). אף הכבש עצמו נקרא בשם תמיד, כמו במשנה הבאה מן הפרק השלישי במסכת תמיד: "נכנסו ללשכת הכלים והוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב. השקו את התמיד בכוס של זהב".

דוגמה נוספת לשימוש ב"תמיד" במובן "קרבן התמיד" מופיעה במשנה המפרטת את הסיבות שבעטיין נקבעה תענית שבעה עשר בתמוז שנציינה השבוע: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז… נשתברו הלוחות ובטל התמיד וכו'" (פרק ד).

ובכן, אם המילה "תמיד" שימשה במובן קרבן, היאך הביעו את המובן הראשוני של המילה, כבמקרא? לשם כך השתמשו חכמינו במילה "תדיר" שיובאה מן הארמית. כך, בספרי לפרשת בהעלותך מביאים חכמים את הפסוק "לפני ה' תמיד" האמור לגבי נר המנורה – ומבארים: "שיהיה נר מערבי תדיר, שממנו מדליק את המנורה בין הערבים".

בדוגמה נאה מן המשנה, מזדמנים התמיד והתדיר זה בצד זה:

"כל התדיר מחבירו קודם את חבירו. התמידין קודמין למוספין, מוספי שבת קודמין למוספי ראש חדש וכו'" (זבחים פרק י'). המילה תמיד משמשת כאן כשם עצם לכל דבר, ואילו חלופתה הארמית מציינת את תמידותו של קרבן התמיד.

ג'יימס טיסו, שנתו של אחשורוש נודדת, המאה ה-19. מאוסף המוזיאון היהודי בניו יורק

נשוב עתה למילה נדיר, ולכמה עניינים הקשורים לה בעברית החדשה. כיום משתמשים רבות בצירוף "הדיר שינה מעיניי". ברם, עד לפני כמה דורות הצורה השלטת הייתה "הדיד שינה" ולא "הדיר". כך למשל כתב דוד בן גוריון בשנת 1918 במכתב לאשתו פולה: "בקוצר רוח ובחרדה ציפיתי לידיעה המאושרת ממך. חיכיתי לה לפני שבאה, ואי-בואה הדאיג והפחיד אותי, ובלילות הארוכים הדיד שינה מעיניי" ('מכתבים אל פולה', עמ' 47).

ואכן, במקורותינו השינה נודדת – ולעולם לא מודרת. יעקב אבינו מטיח בלבן הארמי: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְנָתִי מֵעֵינָי", וכן נאמר באחשוורוש: "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְנַת הַמֶּלֶךְ".

אף בלשון חז"ל נמשכו נדודי השינה בעברית. כך דורש רב נחמן בר יצחק בתלמוד על הפסוק "אשבעה בהקיץ תמונתך": "אלו תלמידי חכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה, והקב"ה משביען מזיו השכינה לעולם הבא" (בבא בתרא י עמוד א).

הדימוי הוא שהשינה נודדת ומסתלקת מעיניו של החפץ לישון – ולכן כשמדובר על גורם חיצוני שמונע שינה מתאים להשתמש בבניין הִפְעִיל: הִדִּיד שינה בעבר, ומַדִּיד שינה בהווה.

באחד ממדורי הלשון בעיתונים הופיעה לפני זמן מה השאלה האם נכון הוא שהצירוף "הדיר שינה מעיניו" הוא מוטעה ומקורו ב"הדיד שינה". התשובה שניתנה הייתה כי הצירוף המקורי הוא אמנם "הדיד שינה", אך הצורה "הדיר שינה" היא המקובלת כיום, אולי בהשפעת הביטוי "הדיר רגליו", שפירושו נמנע מלבקר במקום מסוים.

בברם, על כגון דא נאמר "ערבך ערבא צריך". הביטוי "הדיר רגליו" אף הוא כנראה קצר שורשים בעברית. בספר משלי (כ"ה) נאמר: "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ". להוקיר רגל פירושו להימנע מביקור, וזהו הביטוי המשמש במקורותינו במובן זה – וכך הוא עד העברית החדשה (דוגמה מהספר 'שמשון' לז'בוטינסקי: "אף בתיהם של העשירים ביותר פתוחים היו לפניו, אלא שהוא הוקיר רגליו מהם"; עמ' 169).

את הצירוף "להדיר רגל" לא מצאתי במקורות ובמילונים מוקדמים, אלא רק בכתיבה בת עשרות השנים האחרונות (אם מכיר מי מן הקוראים שימוש קדום בצירוף זה – אודה לו אם יודיעני).

בענייני נדרים מופיעה פעמים הרבה צורת הפעיל של הפועל נד"ר, שמובנה אסר בנדר על מישהו. למשל, במסכת כתובות נאמר: "המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה – יוציא ויתן כתובה מפני שנועל בפניה" (פרק ז). המדיר את אשתו – היינו אוסר עליה בנדר לצאת מביתה לניחום אבלים או לחתונה. נראה שכך נולד הצירוף "להדיר רגליים" – מי שמדיר את רגליו ממקום מסוים הריהו כביכול אוסר עליהן בנדר את הביקור בו.

נראה שהראשון שהשתמש ב"הדרת הרגליים" עשה זאת בהשראת "הוקרת הרגליים" שבמקרא – ולימים ההדרה דחתה מפניה את ההוקרה (שאמנם אינה מובנת באופן אוטומטי, שהרי הוקרה היא דרך כלל נתינת יקר וכבוד).

נראה שיש לייחס את קליטתם של הביטויים המחודשים "הדיר רגליו" ו"מדיר שינה" להתקבלות המילה "נדיר" – שכאמור יובאה מן הערבית ואינה קשורה כלל לענייני נדרים. הדוברים מבינים שהמדיר רגליו הופך את ביקוריו לנדירים, וכן העניין המדיר שינה גורם לשינה להיות נדירה – וכך הפכו הביטויים הנזכרים לתדירים.

yetsion@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011

פורסמה ב-14 ביולי 2011, ב-גיליון פינחס תשע"א - 727, עוד מילה / יעקב עציון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: