מן המעשה ולחוץ / מתן צור (לפרשת פינחס)

 

הקנאות היא היחלצות הכרחית, אך אין לומדים ממנה על דרכה של תורה, שהיא תורת רחמים וחסד ושלום. בשורה של מקומות אנו לומדים להיזהר מהשלכות המעשה על העולם הפנימי

איור: מנחם הלברשטט

החוט המקשר בין סוף פרשת בלק לתחילת פרשת פינחס הוא מעשה הקנאות של פינחס ותוצאותיו. פינחס רואה את ישראל זונה עם בנות מואב וחוטא בעבודה זרה לבעל פעור, כשזמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, בועל בפרהסיא את כזבי בת צור המדיינית. רק פינחס, מתוך קנאה לכבוד ה' וקנאה על החטאים הנוראים, לוקח רומח והורג את שניהם לעיני כול. בזאת שוככת חמתו של ה', עם ישראל ניצל, ומפסיקה המגיפה שהפילה חללים רבים במחנה ישראל.

על הצידוק ההלכתי למעשהו של פינחס אין ויכוח אצל חז"ל. המשנה בסנהדרין קובעת: "הבועל ארמית – קנאים פוגעים בו". אך המערכת ההלכתית מציבה תנאי למעשה הקנאות: "אם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין להורגו – אין מורין לו, ואף על פי שהוא בשעת מעשה" (רמב"ם הלכות איסורי ביאה יב, ה). כלומר, אם פינחס היה שואל את בית הדין על מעשהו הוא לא היה מקבל רשות להרוג את זמרי, שהרי אין הריגה ללא משפט; מעשה הקנאות הוא אפוא היתר יוצא דופן, שחל במקרים מיוחדים בלבד ותלוי בדינמיקה המדויקת של ההתרחשות.

זהו הפן ההלכתי. אך מעבר לקיום הטכני-הלכתי של המצוות, קיומן או אי-קיומן משפיעים עלינו הן רוחנית והן נפשית. ואם כך יש לברר: האם אין חשש שהקנאות תשפיע על העושה אותה אכזריות? האם הקנאות לא תוציא אותו מאופיה של התורה ש"דרכיה דרכי נועם"?

"אביר האמונה"?

רבים ההוגים שנדרשו לשאלת מערכת היחסים בין הציווי הא-לוהי לבין מערכת ערכיו של האדם ומידותיו. סרן קירקגור, הפילוסוף הדני שחי במאה ה-19, מתאר בחיבורו המפורסם "חיל ורעדה" את המאבק שהתחולל בנפשו של אברהם אבינו בזמן העקדה לפי תפיסתו התיאולוגית הנוצרית. הוא מכנה את אברהם "אביר האמונה". לשיטתו, כשנצטווה אברהם לעקוד את יצחק נוצר מאבק בין מערכת הערכים ותפיסתו המוסרית של אברהם אבינו לבין הצו הא-לוהי שהוא נדרש למלא.

לשיטתו של קירקגור, אברהם בוחר לקיים את צו ה' על אף שהוא נוגד את המוסר: "אברהם פורץ כליל את התחום האתי ורוכש תכלית עליונה יותר מחוצה לו, אשר ביחס אליה נשאר האתי במצב תלוי ועומד" (שם, עמ' 63). אברהם "אימץ" לתוכו את צו ה' על אף הניגוד החריף, ועל אף שהוא נוגד את התבונה. הוא משתיק את קול מצפונו וכובש אותו.

כאן אבקש להציג עמדה הפוכה, ולפיה הקב"ה לא מבקש מהאדם לאמץ כל ציווי מסוים שלו ולהפנימו אל תוך המערכת המוסרית שלו. אפשר שהתורה תצווה על האדם דבר מה שסותר את המוסר הכללי שלה עצמה. או אז, אף שהאדם חייב לציית לצו הא-לוהי, ציות זה הוא 'עירום'; אין הוא אמור לשנות את עולמו המוסרי.

התורה מנחילה לנו מידות כלליות: "מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון" (מסכת סופרים פ"ג הי"ז ). כלל מצוותיה של תורה משרטטות עבורנו את ערכיה הכלליים, וכאשר יש ציווי החורג מנורמה ערכית זו אסור לנו לאמץ אותו כערך. כך אצל אברהם: הקב"ה לא מבקש ממנו להשתיק את מצפונו כדבר שאין לו חשיבות. להפך – מוסריותו הנוכחית של אברהם היא מה שה' רוצה ממנו. בעקדה דרש ממנו ה' לגבור 'מקומית' על מצפונו, בהבטחה שלא תינזק מכך המערכת המוסרית שלו, על אף הפגימה המוסרית שיכולה להיות במעשה.

לנטרל אכזריות

נראה שגם מעשה הרצוי בעיני התורה – אפילו הוא מצווה שאין לחלוק על מוסריותה ברמה הערכית – יכול לגרום להשפעות שליליות על נפש האדם אם זה לא יתמודד איתן לאחר מעשה.

בפרשת עיר הנידחת, לאחר הריגת אנשי העיר כותבת התורה: "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ". לכאורה נשאל: מדוע צריך ה' 'לתת רחמים' לשותפים בהריגת אנשי עיר הנידחת? הרי זהו ציווי ה', ואם כן – זה המוסר שהוא רוצה להשריש בנו.

מסביר 'אור החיים' הקדוש על אתר, שכיוון שמעשה ההריגה יכול להטמיע בלב האדם מידת אכזריות נצרכו ישראל להשפעה ניסית של רחמים מהקב"ה: "הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כוח הרחמים מחדש לבטל כוח האכזריות שנולד בהם מכוח המעשה".

מצאנו שיש הבטחה א-לוהית שלא יאונה לאדם העושה את ציווי ה' כל רע ולא יגרום המעשה הידרדרות מוסרית. אמנם, אם נעיין בדברי הנצי"ב (שם) נראה שהדבר תלוי גם באדם עצמו: "על זה הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה, ישוב ה' מחרון אפו". רק כאשר האדם מחזיק את עצמו שלא ידרדר, ונצמד לציווי המדויק של ה', מובטח לו שיינצל מהידרדרות לאכזריות. הווה אומר: חיצוניותו של המעשה עלולה להיות אכזרית, ואף שבמהותו הוא ערכי ונכון חיצוניותו יכולה להשפיע על נפש האדם אלמלא יתמודד עם תוצאותיו.

כעין זה, קשה לומר שאין לקנאות השפעה שלילית על נפש האדם. 'אחרי המעשים נמשכים הלבבות', ומעשה קנאי משפיע על הלב. לו יצויר שהיה זה מעשה תדיר, הרי שהאדם היה הופך לקפדן, קשה, כעסן ומדקדק עם חבריו כחוט השערה. אך לא זאת דרכה של תורה. מההנהגות שמורה לנו התורה נראה שרצונה הוא לשמור על מרקם חברתי תקין, כזה שאפשר לחיות בו בנועם ובקבלת האחר; לא פעם ולא פעמיים מורים לנו חז"ל להתרחק משפיטת האחר ומעשיית חשבונות לא לנו. רצונה של התורה שנרבה במידות השלום והרחמים בין אדם לחברו. כן כותב הרמב"ם (הלכות שבת ג ג): "אין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם".

בין פינחס לאליהו

אף תקדים יש לכך שקנאות חלחלה בנפשו של אדם והשפיעה עליו באופן לא רצוי בעיני ה'. הפטרת פרשת פינחס עוסקת באליהו הנביא, ואף חז"ל דרשו בכמה מקומות ש"פינחס זה אליהו". כנראה שלא סתם נקבעה הפטרה זו לפרשת פינחס, והיא כרמז: צא ולמד מה בין קנאותו של זה לשל זה, ומה כוחה המסוכן של קנאות.

אליהו טוען טענות קשות כלפי עם ישראל כשהוא מדבר עם הקב"ה בחורב:

וַיֹּאמֶר:
קַנֹּא קִנֵּאתִי ליי אֱ-לֹהֵי צְבָ-אוֹת
כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְרָאֵל –
אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ
וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב.

חז"ל מבקרים את אליהו על שמרוב קנאותו לה' דיבר סרה על עם ישראל, ועל זאת תגובת הקב"ה:  "אי אפשי בנבואתך, מאחר שאתה מלמד קטיגוריא על בני" (מכילתא דר' ישמעאל, מס' דפסחא).

אמנם, לאחר מעשה פינחס, שזוכה ליחס חיובי בעיני ה', הוא זוכה לשכר מהקב"ה:

לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָלוֹם.
וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם
תַּחַת אֲשֶר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו, וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מהי אותה ברית שלום שמבטיח הקב"ה לפינחס? מחודשים שם דברי הנצי"ב, ודומים לפרשנות שהבאנו על עיר הנידחת: משמעות ההבטחה היא שלא תינזק נפשו של פינחס בעקבות מעשה ההרג.

אנסה לטעון יותר מזה; ההבטחה הגדולה שלה זכה פינחס היא שלא תינזק נפשו בגלל מידת הקנאות (ולא רק מצד חיצוניותו האכזרית של מעשה ההרג). הסכנה היא שתתפוס לה הקנאות פינה בלבו ותהפוך לחלק ממנו, לחלק מעמדתו הנפשית. על פי פירוש זה 'ברית השלום' איננה שכר על מעשה הקנאות, אלא תרופה למעשה הקנאות שלה זכה בגלל שעשה אותו מתוך מקום של קידוש ה' ומסירות נפש.

נמצאנו למדים: טבע האדם צריך להישאר מעוגן ברחמים, אלא שלעתים צריך הוא לעשות מעשה קנאי כשנצרך הדבר, ורק כשנצרך. צריך אדם לדעת שאף שמעשה כזה קשה לעשותו ולעיתים ייראה הדבר בעיניו שגוי – עליו לעשות אותו. לעתים התורה מצווה אותנו באופן מקומי לחרוג מהנורמה המידתית שהיא מנחילה לנו לצורך תיקון העולם, ואסור לו לאדם לשקוע באדישות שתגרום לו לחוסר מעש כשראוי לו לפעול, אפילו כשיש לעשות מעשה קיצוני. כשהוא עושהו מתוך קדושה ומתמודד עם תוצאותיו כראוי – מובטח לו שלא תינזק נפשו בגלל מעשה זה.

כדי לקיים את רצון ה', הן ברמת הציווי המקומי והן ברמת התביעה הערכית שה' דורש מאיתנו ככלל – "ועשית הישר והטוב" ו"דרכיה דרכי נועם" – צריך לשמור על יחס אמביוולנטי כלפי מעשה הקנאות: יש לו מקום כאקט מקומי, אך לא כדרך חיים.

מתן צור הוא תלמיד בישיבת קרית שמונה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011

פורסמה ב-14 ביולי 2011, ב-גיליון פינחס תשע"א - 727, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: