הסופר הרוסי הגדול קנה את מקומו בזכות יכולתו "להכיל רומן שלם בסיפור קצר", אף שבהמשך עבר לכתיבה מאתגרת יותר. על מי שהיה רופא בהכשרתו והקדיש מכוחו לחלכאי רוסיה

 אנטון פבלוביץ' צ'כוב

Антон Павлович Чехов

סופר ומחזאי רוסי

נולד: טאגאנרוג (רוסיה), 17 בינואר 1860

נפטר: באדנווילר (גרמניה), 15 ביולי 1904

יצירות ידועות: מחזות – בת השחף, שלוש אחיות, הדוד ואניה, גן הדובדבנים, איבאנוב

סיפורים קצרים – כינורו של רוטשילד, הגברת עם הכלבלב, ערבה, דו קרב, הנסיך השחור

פולינה אנדרייבנה מכבה את הנרות שעל השולחן, לאחר מכן היא ודורן מגלגלים את הכורסה. הכל יוצאים בפתח הדלת השמאלית; על הבמה נשאר טריפליב לבדו ליד שולחן הכתיבה.

טריפליב: כל כך הרבה הרביתי לדבר על צורות חדשות, ועכשיו הנני מרגיש כי אני עצמי גולש לאט לאט אל השגרה, [קורא]: "המודעה על פני הגדר הכריזה… פנים חיוורות מעוטרות בשיער כהה..", "הכריזה", "מעוטרות"… זה חסר כישרון.

[מוחק] אפתח בזה, איך הקיצה המולת הגשם את הגיבור, וכל השאר לכל הרוחות. תיאור הערב לאור הירח ארוך ומסולסל. טריגורין שכלל לעצמו את אופני הכתיבה, וקל לו… אצלו על גבי הסכר מנצנצת זרבובית של בקבוק שבור, ומשחיר צילו של גלגל הטחנה – ואצלי גם אור מרטט, גם נצנוץ כוכבים חרישי, גם צלילי פסנתר רחוקים… זה איום.

[אתנחתא] כן, הולכת ומתחזקת בלבי המסקנה שהעיקר אינו בצורות החדשות או הישנות, אלא במה שאדם כותב, בלי לתת דעתו על צורה מן הצורות, כותב, משום שזה נובע מתוך נפשו בחופשיות.

[מישהו דופק על החלון  הסמוך לשולחן] מה זה? [מביט בחלון] אין לראות איש [פותח את דלת הזכוכית ומביט אל הגן] מי שם? [מסתלק; נשמע קול צעדיו המהירים במרפסת; לאחר חצי דקה חוזר עם נינה זריצ'ניה] נינה! נינה!

נינה מניחה ראשה על חזהו ומתייפחת בבכייה מאופקת

(מתוך: בת השחף, תרגם: אברהם שלונסקי, עם עובד).

1895, בקתה כפרית קטנה במליחובו, לא רחוק ממוסקבה. את החולה האחרון שילח חינם אין כסף, לדמעותיו המוקירות לו תודה התייחס בביטול, מפציר בו לשוב אם יזדקק. בכל הימים הסגריריים האחרונים הכריחה אותו מחלתו העיקשת להיות ספון בביתו, רוכן על תוכניות בית הספר החדש שייבנה בטאלז'. מזג האוויר יפה היום, ולאחר שרכב על סוסו וכילה את זמנו במחשבות באגם, שב ללבוש את חלוק הבית והוא מתפנה למכונת הרמינגטון. יותר משהוא כותב, הוא מוצא עצמו מוחק. הקיצור, הוא קובע, הוא אחי הכישרון, והרי פושקין היה זה שאמר שדייקנות וקיצור הם שתי מעלותיה הראשונות של הפרוזה.

על שולחנו צרורים דפים בכתב צפוף, עמוסים בקווים שחורים פסקניים המסתירים בשלמות את המילים שתחתיהם. הוא חושש מכישלון. לזה לא יוכל להתכחש. אתמול שיגר מכתב לסובורין, וסיפר כי את מחזהו החדש הוא כותב לא בלי הנאה, אך הוא חוטא להחריד נגד המוסכמות התיאטרליות. ומה יש בו במחזה? על פניו לא הרבה, 'הרבה דיבורים על ספרות, חמישה פודים אהבה'.

על שולחנו פזורים ספרי קודש וחול, מילונים ורשימות שרשם בחיפזון ממילים שגזל בלא יודעין משיחותיהם של האנשים. היו ימים שהיה מספר לגריגורוביץ' כי אין באמתחתו סיפור אחד שטרח בו יותר מיממה אחת, ועתה הוא נדרש לשבועות. לחודשים.

על הקיר תלויה ברישול תמונה מרופטת מחופשתו האחרונה עם לויטן, חופשה של התמסרות לשמש החמימה על שפת הבריכה בגורקה בפלך נובגורוד. בתמונה עומד לויטן, מאחוריו ניצב כן הציור הקבוע, והוא נראה בה חיוור כמת, כיאה לאדם שכיוון לראשו אקדח ושחרר את הנצרה. למרבה המזל קילף הכדור את הקרקפת לבדה ולויטן ממשיך לצייר את ציורי הנוף הווירטואוזיים. על יד התמונה תלויה מסגרת ריקה. בעבר נראתה בה ליקה היפה פורטת על הפסנתר, ישובה ליד ידידו בן הבליעל פוטאפנקו החמדן שעתיד לשבור את לבה. במגירה קטנה שתחתיו הוא שומר את מכתביה הנואשים של ליקה אליו, אחרי שנכוותה. היא קוראת לו לחדול מאדישותו לבריות, מבקשת לארח לו לחברה בבקתתו, 'בלעדיך אני חשה דחויה ואבודה לחלוטין'. ולרגע הוא חומל על אותה עלמה מסכנה שנידונה לאהבה שסופה צער גדול. האם זו חמלה? או אולי רגש ישן חדש שקם לתחייה…

אצבעותיו ניעורות לחיים ומושטות לעבר מכונת הכתיבה. ועל אף שהוא רואה בעצמו מחזאי בינוני, נקישות הרמינגטון מתחילות לספר את סיפוריהם של נינה עזת היצרים הדחויה, הסופר טריגורין וטריפליב המאוהב שאהבתו תביא למותו…

מכישלון להצלחה

את מבטיהם הנבוכים של ידידיו צפה צ'כוב כשבחר להקריא להם את הטיוטה הראשונה של מחזהו 'בת השחף', אבל את עוצמתה של המבוכה לא חזה. ידידיו זיהו במחזה בקלות את ליקה בדמות נינה השחקנית שפותתה, הרתה ונעזבה על ידי טריגורין, ואת פוטאפנקו שבינתיים שב לאשתו החוקית זיהו בטריגורין ההולל.

מנהגו של צ'כוב לדלות מהסובב את מושאי יצירתו היה מוכר, אבל ידידיו עמדו משתאים נוכח העלילה הנדושה המתורגמת כולה לדיאלוגים, רמיזות, דקויות וחוסר מעש. הגיבורים – טענו חבריו – עסוקים בשפיכת לבם במקום בפעולה. צ'כוב הפגוע ישב ללטש עוד ועוד את יצירתו. לסובורין חברו כתב: 'יש לי ממנו אי נחת יותר מנחת'. אפילו טולסטוי קבע לאחר שקרא את 'בת השחף' שהמחזה משולל ערך לחלוטין, ושהוא נקרא כמחזה של איבסן, מחזאי לא מאוד אהוב ברוסיה של אותם הימים. אבל 'בת השחף' היה המחזה הראשון שבו בישר צ'כוב על ה"דרמה הסטאטית", דרמה שמונעת לא על ידי ההתרחשויות אלא על ידי העוויות הפנים ותנועות הידיים של השחקנים, דרמה שהיא היפוכו המובהק של המחזה המלודרמטי התבניתי. "ככל שהסיטואציה גדושה יותר רגשת נפש", כתב, "כך צריכה הכתיבה להיות צוננת יותר".

צ'כוב של 'בת השחף', כמו גם של 'הדוד ואניה' ו'שלוש אחיות', מתרחק מהמחזות הנושאים בחובם מוסר השכל, בז לחד גוניות של התיאטרון של זמנו, בורח מאידיאולוגיה או מתיזה פילוסופית ומנסה להגיע לתיאור אובייקטיבי של החיים ברוח האסכולה האובייקטיביסטית בספרות. כמו איבסן, 'המחזאי הנורווגי המועדף עליי' כלשונו, ישב צ'כוב באולם החזרות וניסה לגרום לשחקנים להבין לעומק את הדרישות החדשות של המחזה, כשהוא משסע אותם מכל הטעמה או משחק שגרתיים, מיואש מהתחושה ששחקניו הופכים אותו לחסר פשטות ולתיאטרלי יתר על המידה ללא הלך הרוח הנדרש. לפיכך הכין עצמו צ'כוב לכישלון. אחותו שהגיעה לפטרבורג להצגת הבכורה מספרת בזכרונותיה: "באותו מעמד הדהימתני קדרותו. ארשת פניו העידה כי הכול אבוד". ואכן, הצגת הבכורה על בימת התיאטרון האלכסנדרוני הייתה כישלון צורב: השחקנים לא יכלו לעידון החדשני, לחצאי הטונים ולניואנסים הרגשיים, והקהל מצדו הגיע לחזות בעוד קומדיה קלה ולבלות בנעימים.

כבר למחרת יצא צ'כוב את מוסקבה וכתב במכתב: "לא המחזה שלי נכשל, אלא אישיותי נכשלה". עיתוני התקופה עטו על השלל וגזלו מצ'כוב גם את הכבוד שהרוויח ביושר מהצלחותיו הספרותיות הקודמות. צ'כוב התקשה להתגבר על מפח הנפש, ואת כתב היד של המחזה, שבינתיים כיכב בערי השדה, נמנע מלמסור – מפחד שאין הוא ראוי לדפוס. בדצמבר 1896 נדפס המחזה ב'רוסקאיה מיסל' (המחשבה הרוסית) – ירחון הספרות החשוב ביותר בעת ההיא.

רק התיאטרון האמנותי של מוסקבה בניהולו של סטאניסלבסקי ידע להקנות לבת השחף את ה"אווירה הצ'כובית" המוכרת. כאשר הועלה על בימתו המחזה, היה זה רק הודות לשכנועי הבמאי שאמר לצ'כוב: "אם תמנעני ממנו – תשחטני, שכן בת השחף הוא היחיד מבין מחזות זמננו המושך את לבי כבמאי, ואתה היחיד מבין סופרי זמננו שיש בו עניין רב לתיאטרון בעל רפרטואר למופת". בזיכרונותיו כתב סטאניסלבסקי: "ההצלחה הייתה עצומה… הכול התחבקו. אפילו זרים… אחדים, ואני בתוכם, יצאו במחול פרא מרוב שמחה והתרגשות". צ'כוב הועתר בביקורות מהללות ובמכתבים אוהדים מכל עבר. אסיר תודה הוא העניק לבמאי מדליון שעליו נכתב: "אתה נתת לבת השחף שלי חיים. אני מודה לך". התיאטרון האמנותי המוסבקאי הודה לו כשבחר בדמות בת השחף לסמלו.

אמן הסיפור הקצר

תמונה מתוך 'גן הדובדבנים'

צ'כוב נולד לאב חנווני כושל, איכר משועבד ששוחרר, בעיר נמל שרוב תושביה יוונים. את לימודי הגימנסיה העביר שם, כשהוא מסייע לפרנסת המשפחה קשת היום. "בילדותי לא הייתה לי ילדות", כתב בעצב מאוחר יותר. אחרי הגימנסיה החל בלימודי הרפואה במוסקבה, ולפרנסתו כתב לעיתונות קטעים היתוליים תחת שם העט 'אנטושה צ'כונטה'. שנים אחדות עסק ברפואה, ויש הטוענים כי עודף עבודה וחוסר תזונה הביאו עליו את השחפת שתלווה אותו כל חייו הקצרים. ספר סיפוריו הראשון שנדפס בשנת 1884 זכה להצלחה רבה, ובהשפעת ידידיו הסופר גריגורוביץ' ועורך העיתון סובורין בחר להתמקד בספרות.

הוא החל ללטש את סגנונו ותיאר בשורה ארוכה של סיפורים קצרים את חיי האיכרים הכנועים וחסרי הכבוד העצמי, את השיכורים הריקניים והבערים, את הפקידים הממשלתיים לוקחי השוחד ומטילי המרות, את בעלי הממון האנוכיים והמנוונים ובעיקר את היעדרם של כל רגש מוסרי ואידיאל חברתי נעלה, והכול ממותק בהומור ובגרוטסקה מבית מדרשו של גוגול, שעם הזמן מתקדרים ומצטבעים ביגון. את הסוגה הספרותית של הסיפור הקצר העלה למדרגה של אמנות: "השכלתי לספר בקצרה על פרשות ארוכות", כתב.

למרות שלא מצא ערך במחזותיו, כתב מספר מחזות במערכה אחת שזכו להצלחה רבה – 'הדוב', 'הצעת נישואין', 'היובל' ואחרים. המחזות היו משעשעים מאוד, עד אותו מפנה שחל במחזותיו כמו בסיפוריו: צ'כוב נתקף אז באיזה כובד ראש מלנכולי, בעגמומיות לירית נטולת תקווה, אם מסיבות פרטיות בשל מחלתו המתגברת ואם מחמת מורת רוח על הנעשה בזירה הציבורית – חוסר האונים של האינטילגנציה הרוסית למול הצאריזם של אלכסנדר השלישי והריקבון החברתי הפושה.

כלא חייתי כלל

באותן שנים התגורר צ'כוב באחוזה שרכש במליחובו שליד מוסקבה, הגיש עזרה לנצרכים, טיפל בחולי מגפת הכולרה ועזר בהקמת בתי ספר לילדים איכרים. בשנת 1899 התיישב על פי עצת רופאיו ביאלטה, כשהוא זוכה להתיידד עם גדולי הספרות הרוסית גורקי וטולסטוי. שנתיים אחר כך עלה בתיאטרון האמנותי של מוסקבה המחזה 'שלוש אחיות'. בשנה זו גם התחתן עם אולגה קניפר, שחקנית מחוננת מן התיאטרון, על אף שהצהיר: "נישואיי לא ישפרו את כתיבתי".

החיים משמע, חלפו, כלא חייתי כלל, [שוכב] אשכב נא מעט… כוחות משמע אין לך, כלום לא נותר לך, אי אתה… בישגד [שוכב ללא נוע]

נשמע קול ממרחקים, כביכול משמים, קול מיתר שפקע, גווע, עגמומי. משתררת דומיה, ורק קול בודד נשמע בירכתי הגן, קול גרזן בהכותו בעץ (מתוך: גן הדובדבנים).

כשהשחפת החריפה הסיעה אולגה את צ'כוב לבאדנווילר, עיירת מרחצאות קטנה וחסרת ייחוד בגרמניה. גל חום תקף את באדנווילר ביולי של אותה שנה והאויר היה מחניק. מן החלון הציצו עצי הדובדבנים שבגן. בחצות הלילה ביקש צ'כוב בנשימות רפות לראות רופא ומיד. חומו הגבוה הוליד הזיות, אגלי זיעה זלגו מרקותיו. דוקטור שוהרר שזיהה את הקץ המתקרב ציווה להגיש לגדול סופרי המאה ה-19 שמפניה. צ'כוב השיב בחיוך רפה כי מזמן לא שתה שמפניה. הוא הרים את גביעו, רוקן אותו באחת, הביט על אולגה ונפח את נשמתו באותה פשטות שבה חי. "שום קול אנוש לא נשמע", כתבה אולגה, "שום המולה של חיי היומיום, רק היופי, הגדולה והפשטות של המוות".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011