ערב משוגע ואפל עם ברונו שולץ, סופר וצייר פולני-יהודי שנהרג בשואה בידי קצין גסטפו והוא אך בן חמישים. שבעים שנה אחרי הרצח, ב'ניסן נתיב' מבקשם להשיב אותו לחיים

האם אפשר להתעלות מעבר למוות? מתוך: 'ברונו שולץ - העידן הגאוני'. צילום: יונתן זינדל

אינני יודע כיצד אנחנו מגיעים בילדותנו לחזיונות מסוימים ההופכים בעלי משמעות גורלית בעבורנו. הם משמשים חוטים בתוך תמיסה שסביבם מתגבשת משמעותו של העולם.

לחזיונות אלה משתייכת אצלי עוד תמונה אחת של ילד, הנישא על ידי אביו דרך מרחבים עצומים של לילה, ילד המשוחח עם העלטה. האב חובק את ילדו, חוסה עליו בזרועותיו, יוצר חיץ בינו לבין איתני החשיכה שאינם פוסקים מדבר, אך זרועותיו של האב שקופות בעיני הילד, הלילה מגיע אליו מתוכן ומבעד לפינוקי האב הילד שומע כל הזמן את שכנועיו הנוראים.

והילד המפוחד חש את גזרת הגורל, משיב לחקירות הלילה, מתוך נכונות טרגית, כל כולו נתון לכוח איתני החשיכה שאין מהם מפלט (ברונו שולץ, "פרוזה". מפולנית: אורי אורלב).

ברונו שולץ כתב ארבעה ספרים. "חנויות קינמון", קובץ סיפוריו הראשון, קצר שבחים רבים. השני, "בית-מרפא בסימן שעון-החול", זכה באות הצטיינות מטעם האקדמיה הפולנית לספרות. השניים הבאים, "המשיח" ו"השיבה הביתה" – אבדו בשואה. הדמות העיקרית בסיפוריו היא דמות אביו שהיה בעל חנות בדים קטנה, שעסקיו הולכים ומתמוטטים ודעתו נטרפת עליו. סיפוריו של שולץ הם צירוף של מציאות ודמיון. הוא "סופר לסופרים" – כותבים רבים העריצו אותו, ביניהם בשביס זינגר, דן צלקה וכן דויד גרוסמן, שהקדיש לו חלק ניכר בספרו "עיין ערך אהבה".

 הציור שהאריך חיים

המיקום: המרכז הרב-תרבותי למחקר והפקות בתיאטרון, אזור התעשייה תלפיות בירושלים. ארבעה אנשים שזרים זה לזה, אחת מהם בהריון, עומדים מול המעלית בכניסה לבניין שמסומן 2. אמרו שההצגה בקומה השלישית, אבל במעלית יש רק שלושה כפתורים: קומה 1, קומה 2, אולם. אנחנו לוחצים על "אולם", ומגיעים הישר לתדרוך מלצרים לקראת בר מצווה נוצצת. מבוכה. טיפוס במדרגות מוליך לשירותי האולם. ירידה במדרגות מובילה לדלת ברזל גדולה. רגע לפני ייאוש אני מנסה בזהירות: בדלת נפתח פשפש, מאחוריו מבואה חשוכה מדיפת ריח שתן. בחושך עומדים אנשים ומשוחחים בשקט, מחזיקים בכוסות נייר ובהן קפה. הגענו לעידן הגאוני.

מסתבר שהפתיחה הסוריאליסטית היא רק קדימון לדבר עצמו. לפני תחילת ההצגה ברוך ברנר עולה לבמה. זה לא סיפור נרטיבי, הוא אומר. נסו לחוות את התמונות שאתם עומדים לראות. הוא מסביר: ההצגה מתחילה ממותו של ברונו והולכת אחורה, אל תמונות שונות בימי חייו. אל תנסו לחבר את הקו הזה, הליניארי, של החיים.

אחר כך שקט. אל מרכז הבמה פוסעות בדילוג קל מספר דמויות. במרכז עומד איש, מעיל ארוך לגופו. מבטו נישא, הוא יפה. "1942", הוא אומר, "רצחו אותי, אני מת". הוא מכוון שתי אצבעות לרקתו, כשאגודלו מונף בתשעים מעלות לכיוון השמים. "בום".

חייו של ברונו שולץ. סופר וצייר יהודי-פולני בעיירה הפולנית דרוהוביץ'. נחשב לאחד הסופרים הפולנים החשובים ביותר בין שתי מלחמות העולם, אם לא החשוב שבהם. הוא התפרנס קצת מספריו, קצת מציוריו, קצת יותר מהוראת הציור לילדים, עבודה שממנה סבל מאוד. חייו הוארכו בשמונה-עשר חודשים מכוח האמנות שלו: כשנכנסו הגרמנים לעיירה הוא הופקד על ארכיון הספרים המוחרמים. מפקד הגסטפו המקומי, פליקס לנדאו, התפעל מכישרונו והורה לו לעטר את חדרו של בנו בציורים מתוך אגדות עם גרמניות.

מותו של ברונו שולץ. ירייה בראש מידי קצין גסטפו אחר, קארל גינטר, סמוך לגינה הציבורית, מאה מטרים מהמקום שבו נולד. לא ידועה הסיבה לרצח שהשרירותיות שבו כל-כך מקוממת. רק חמישים שנה מפרידות בין הולדתו למותו, ומאה מטרים. האנושות איבדה את אחד הסופרים המבריקים שלה. כך סתם, ביריית אקדח.

שבעים שנה אחרי שנרצח ברונו שולץ, שני יוצרים ישראלים, יהודים כמותו, מנסים להשיב את גופתו לחיים. לדלג מעל הכול – מעל הזמן, מעל המקום, מעל הקו המוחלט הזה, המוות.

לכתוב את 'המשיח'

"אתה חי. מן הפרספקטיבה של בני ביתך אתה מת. אבל מותך לא הגיע למיצויו", אומרת אחת הדמויות לברונו, שלפחות בהצגה נמצא בעולם הדמדומים שבין חיים למוות. ברנר טוען כי הוא ואיילת נאה, כותבי המחזה, ניסו להביא את שבריר השנייה לאחר שהמסך ירד על החיים: שבריר השנייה המקביל לזה שלפני המוות, זה שהחיים חולפים בו לפני העיניים בפעם האחרונה.

ברנר ונאה – אולי בגלל השרירותיות שבמוות הספציפי הזה, אולי בגלל ששולץ עצמו כתב על האפשרות הזו – מתיימרים להחיות את הסופר, כמעט פשוטו כמשמעו. בחוברת שמלווה את ההצגה הם כותבים: "למרות הירצחו, ברונו ממשיך לחיות במין לימבו שבין עולם החיים לעולם המתים. באזור זה הכול ממשיך כרגיל, ברונו עדיין מחפש על מה לכתוב, עדיין נזכר בפרקי חייו ומדמיין ויוצר מהם סיפורים, ועדיין מחפש דרך כיצד להמשיך ולכתוב את סיפורו על 'המשיח'. מותו שלו אינו עוצר בעדו מלהמשיך ולהיות, כפי שהיה".

האם אפשר להתעלות מעבר למוות? לבצע קפיצה חדה, לקחת תנופה, לאמץ את השרירים ולדלג מעל הקו המשוך הזה, המצויר בקו שחור ועבה על רצפת חיינו?

בעיני, המוות הוא סופי. רק אלוהים יכול להתגבר עליו, ואת זה עדיין לא עשה. אולם באשר להופעת חייו של ברונו על הבמה מורגשת הצלחה גדולה. לא הכרתי את ברונו שולץ, לא את סיפורו ולא את כתביו, אך לאחר שהייתי שם, בקומה השלישית בבניין המסחרי האפל בתלפיות, אני מרגיש שביליתי איתו ערב. ערב משוגע ואפל, ערב לא ליניארי, אבל מלא באיכות של חיים, בארוס, בשיגעון, בחידלון.

בכמה מתמונות ההצגה, ברונו שלאחר המוות מצייר על קירות האולם בפחם. הוא מפליא לעשות ורושם יפה יפה את השיגעון. אולם אז הוא נוגע בציור – וכל מה שהיה חד מיטשטש ונעשה לא ברור. מטאפורה לחייו, לחיינו, שככל שנוגעים בהם החדות שהייתה לנו לגביהם מיטשטשת.

השלט נגנב

אולי סמל: ברוך ברנר נסע לדרוהוביץ', עור הולדתו ומותו של ברונו, יחד עם אמיר גוטפרוינד. עברו חמש שנים עד שעיריית דרוהוביץ' הסכימה להציב שלט נחושת במקום שבו נרצח הסופר. מספר ימים לאחר ההצבה נגנב השלט. "אל לו לאיש לנחש את הכוונות הא-להיות", כותב ברונו. "לעולם לא נדע".

אז מה יש ב"ברונו שולץ – העידן הגאוני" שכל כך מטלטל ומוציא מן הדעת? טקסטים ספרותיים חזקים שמוגשים ללא מורא וללא התחנפות לקהל. משחק חזק ומתפרץ של שחקנים צעירים; משחק דיסוננטי בין טקסט לתמונה, כשהאחד מנגיד את השני; ובעיקר, הרבה מאוד אמונה, כפירה, שיגעון ומוות. "העידן הגאוני" מיועד רק למי שרוצה לשמוע על כך דבר או שניים, ואפילו לחוות מעט מכל אחד מהם.

ברונו שולץ – העידן הגאוני, כתיבה: ברוך ברנר ואיילת נאה, בימוי: ברוך ברנר וסאמי סמיר; מוסיקה: יובל מסנר, שחקנים: עמית אולמן, זהר כהנוב, עופר מימראן, יניב פרץ, גלית צברי, שיר שנער

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011