טנגו עם העריץ / אמנון לורד

 

הסופר ואיש הרוח היהודי-רוסי נדון להיזכר בעיקר כאיש התעמולה הסובייטית. סימביוזה דומה בין סופרים לאידיאולוגיה מעכירה את חיי התרבות והפוליטיקה בישראל עד היום

בסבך הנאמנות – קורות איליה ארנבורג ותקופתו, יהושע רובנשטיין; מאנגלית: אבריאל בר-לבב, מוסד ביאליק, תשע"א, 477 עמ'

הסופר הסובייטי איליה ארנבורג נאלץ לחיות במעין ברית זוגיות עם יוסף סטלין כ-25 שנה, אך הצליח להימנע מקיום יחסי אישות עם הרודן. זוהי בעצם חידתו של ארנבורג. מדוע נשאר אזרח ברית המועצות, פטריוט רוסי, נאמן במידה רבה למשטר סטלין?

במידה רבה מצליח יהושע רובנשטיין לפתור את החידה. רובנשטיין, איש אמנסטי הבינלאומי, כתב את הביוגרפיה של ארנבורג כסוג של היסטוריה של היחסים בין הסטליניזם לאנשי הרוח. ולא רק אנשי הרוח הסובייטים והבינלאומיים, אלא גם יחסי הקומוניזם הסובייטי והיהודים.

היום אפשר להגיד שדרושה הצדקה מסוימת לכתיבת ביוגרפיה על איליה ארנבורג. יותר מזה: לקורא הממוצע דרוש הסבר מי הוא בכלל היה. ארנבורג לא נחשב לאחד מאותם סופרים ומשוררים דגולים שחיו ברוסיה הסובייטית. כמו עוז-יהושע-וגרוסמן אצלנו, הוא שייך לשלישייה התעמולתית הסטליניסטית הכוללת בנוסף אליו גם את מקסים גורקי ומיכאיל שולוחוב. הוא לא נחשב כמו איסאק באבל או פסטרנק או בולגקוב, סולז'ניצין או מנדלשטאם, אחמאטובה או צוויטבה. וזה אולי חלק מפתרון חידת ארנבורג. הוא היה סופר ומשורר מבריק לפחות בכמה מספריו, אך מכיוון שבמקביל הפך למגלם דמותו של איש הרוח הפוליטי הצמוד למשטר הוא נידון להיזכר כאחת הדמויות המרתקות בתקופת רוסיה הסטליניסטית, אך לאו דווקא כסופר. זה המחיר ששילם על התפקיד הפוליטי שמילא כמעט בעל כורחו.

היסטורית, ארנבורג הואשם על עצם הישרדותו. אם האיש יצא בחיים מכל כך הרבה שנים תחת שלטון סטלין הרי שיש בו אשמה. קודם כול אשמה של שיתוף פעולה עם משטר האימים ומתן לגיטימציה. אחרים העלו נגדו חשדות שהלשין לשלטונות במקרים מסוימים. לגבי האשמה הראשונה יש בה אמת, אך היא ניתנת להסבר ואף להצדקה לאור מה שעברה אירופה בכל אותן שנים. לגבי אשמת ההלשנה או ההסגרה של אישים, יהושע רובינשטיין מוכיח בצורה מספיק משכנעת שארנבורג לא בגד באף אחד מהאמנים, אנשי הרוח או הסופרים שחוסלו בגלי הטיהורים השונים שפקדו שוב ושוב את החברה הסובייטית.

היו שלושה סוגי אמנים ברוסיה הסובייטית: אלה שממש חוסלו, אם בירייה כמו הסופר הדגול איסאק באבל ובמאי התיאטרון מאיירהולד, או על ידי הגליה לגולאג כמו אוסיפ מנדלשטאם ורבים אחרים; והיו הגאונים המעטים שהמשטר פסל אותם ואסר את יצירותיהם באופן חלקי, כמו בולגקוב או פסטרנק, אבל לא חיסל אותם פיזית; והיו אלה שהזדהו בדרגות כאלה ואחרות עם המשטר הסובייטי ושירתו אותו ואת הקומוניזם הבינלאומי. איליה ארנבורג נמנה על אלה שהצליחו לשמור על עצמאות וחרות מסוימות תחת קורת הגג המשותפת עם סטלין. היה לו שם, היו לו ידידים בעולם, ולפחות בשתי תקופות מכריעות הוא הביא לסטלין תועלת מרובה.

בנותיו של במאי התיאטרון הגדול מיכאלס, שנרצח בידי קלגסי סטלין, דימו את ארנבורג ליוספוס פלביוס: מעין מצביא יהודי – במקרה זה מצביא אמנותי אינטלקטואלי – שהחליט בלית ברירה להיכנע לכוחות גדולים וחזקים ממנו. מי שגזר על עצמו לתעד את התקופה הנוראה של כניעתו, אך במקביל התפלל וקיווה לתקומתו של דור חדש של יהודים שלא יצטרכו לעבור את ההשפלות שהוא עבר. דוד בן גוריון ראה בו "היהודי הנתעב ביותר בעולם". נראה שאז עוד לא ידע את מלוא הפרטים על התקופה האפֵלה שעברה על יהודי ברית המועצות בין 1946 ל-1953, השנה שבה מת סטלין. אילו ידע, היה יודע להעריך את תפקודו של ארנבורג בתוך התופת הנאצית-סטליניסטית, שרבים במדינת ישראל סגדו לה בשם הקומוניזם.

האירוניה היא שאיליה ארנבורג בעיקרו של דבר התנגד למהפכה הבולשביקית כשזו התרחשה בשנים הקובעות של 1917-18. היה לו פרק מהפכני בולשביקי לפני מלחמת העולם הראשונה ובסיומו הוא ברח מרוסיה הצארית והתקיים כדלפון בפריז. הוא נולד למשפחה יהודית בקייב, אך פריז וצרפת בכלל הפכו למולדתו השנייה. בשיאה של מלחמת האזרחים הוא ביטא בישירות את שנאתו לאותם מהפכנים והעז לכתוב כי "הבולשביקים אינם אויבים פוליטיים, כי אם אנסים וכובשים… שוב באו עלינו המוות, ההרס והשנאה הפראית". אך הפוגרומים שערכו הכוחות הלבנים, בפיקודו של דניקין, היו עצומים יותר. "הרבה אנשים מאמינים היום", כתב ארנבורג, "כי יש בדם יהודי כדי לסייע נגד פגעי מגיפת הבולשביזם… אילו היה בכוחו של דם יהודי לרפא, כי אז הייתה רוסיה ארץ פורחת".

עד כמה שזה יישמע מוזר, דווקא שנאתו לבולשביזם בשנות המהפכה הפכה אותו לכשיר יותר, פחות חשוד, בעיני סטלין, מאשר אותם אנשי רוח מהפכנים שהצטרפו בחדווה וגיל למהפכה מראשיתה. לארנבורג הייתה תמיד פריז. פריז של מודיליאני, פיקאסו, קוקטו, מאלרו, ז'יד ושאר האמנים הגדולים. כולם חבריו. אך שוב ושוב לאורך חייו הוא נמשך חזרה לרוסיה. במעמד שרכש לעצמו הוא יכול היה להשתקע במערב אירופה, או אפילו באנגליה או באמריקה. היו לא מעט יוצרים רוסים גדולים שעשו זאת בעקבות המהפכה. אך ארנבורג הרגיש שבכך ינתק את כוח החיות והיצירה שלו והעדיף את הטנגו עם הקומוניזם ואת הזירה הפוליטית האירופית על פני ניתוק מגע מוסרי כביכול מהבולשביזם.

קשה היום לחדור לתודעתו של אדם כמו ארנבורג. מה אנחנו יכולים לדעת על אדם שעבר מתוך התנסות אישית את מלחמת העולם הראשונה, את מלחמת האזרחים ברוסיה שלאחר 1917, את מלחמת האזרחים בספרד ואת מלחמת העולם השנייה? תלאות מהסוג הזה יש בהן כדי לחסן את האישיות מצד אחד ומצד שני הן מציבות הרבה מהסבל של תקופת הסטליניזם בפריזמה של יחסיות. מי שרוצה להבין את שורשי ההסתאבות של אנשי הרוח במערב ובמדינת ישראל חייב לקרוא את כל אותם קטעים העוסקים בארנבורג העסקן הספרותי. אם היום יש פסטיבלי סופרים כל שני וחמישי, הרי בשנות השלושים ועד שנות השישים בערך היו אלה קונגרסים וועידות של סופרים ואנשי רוח. הם התקיימו ברוח הציווי של מהנדס התעמולה הקומוניסטית הגדול, וילי מינצנברג: "ארגון". יש לצרף עוד ועוד סופרים ואמנים למעגלי התמיכה בברית המועצות. "אם הסופר הוא מהנדס של נשמות", השתמש הסופר הצרפתי אנדרה מאלרו במטבע לשון סטליניסטי, "אל תשכחו שתפקידו הנשגב ביותר של מהנדס הוא להמציא! האמנות אינה כניעה וקבלת מרות, אלא כיבוש… כמעט תמיד כיבוש של תת-ההכרה, לא פעם כיבוש ההיגיון". את הדברים הוא אמר בקונגרס הסופרים הראשון שהסובייטים ערכו ב-1935.

ארנבורג היה למעשה הרוח החיה מאחורי הקונגרסים האלה, מי שדאג שכל המי ומי במערב אירופה ישתפו פעולה. אך את מעמדו החסין בתוך המשטר הסטליניסטי הוא רכש לו במלחמת העולם השנייה. מיד לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941, קיבל ארנבורג טור בעיתון הצבא האדום 'קרסניה זווזדה'. ארנבורג מספר כי חש שהעם אינו מבין את טבעו של האויב העומד מולו. הייתה תמימות: אם רק יספרו לחייל הגרמני את האמת, הוא יניח את נשקו. "ארנבורג קיבל עליו משימה אישית, לנפץ את המיתוסים האלה וללמד את הצבא האדום איך לשנוא", כותב רובנשטיין. מי שזוכר את הדף הקרבי שכתב אבא קובנר בגבעתי בזמן מלחמת העצמאות, יכול להבין מהיכן שאב את השראתו. ארנבורג ידע איך להלהיב את החייל הרוסי לקרב, איך לחשל שנאה מתוך הסבל, ואיך להפיק מהשנאה לגרמנים תקווה. היסטוריונים של המלחמה קובעים שכל חייל בצבא האדום קרא בתשוקה את מאמריו, ואלה נמצאו בבגדי חיילים שנפלו; טענו שארנבורג היה שווה לברית המועצות כמה וכמה דיוויזיות, ולא לחינם התחייב היטלר בין השאר לתלות גם את איליה ארנבורג. על חישול רוח החייל הרוסי דומה שלא רק הרוסים חייבים משהו לארנבורג אלא גם העם היהודי. וארנבורג זכר כל העת שהוא יהודי. הוא נהג לצטט את דברי יוליאן טובים כי לא רק הדם הזורם בעורקים קושר אותנו אלא גם הדם הפורץ מהעורקים החוצה.

אלא שארנבורג הוא גם אותו דובר המשטר שמאמרו בספטמבר 1948 נגד הציונות מציין את נקודת המפנה ביחסה של ברית המועצות למדינת ישראל. התפנית החדה ביחס לישראל מקבילה לתפנית במדיניות הדיכוי ואחר כך כוונות ההשמדה כלפי יהודי ברית המועצות. רובנשטיין טוען שבמאמר התכוון ארנבורג להזהיר את יהודי בריה"מ שלא יפגינו התלהבות לאומית עם הקמתה של מדינת ישראל. כביכול רצה למנוע את מימוש כוונות הזדון של סטלין. ייתכן שיש בזה אמת, אך אין היסטוריון שאינו מציין את מאמרו של ארנבורג כיריית הפתיחה במסע האנטי-ציוני, האנטי-ישראלי והאנטישמי של ברית המועצות.

ארנבורג ידע שסטלין פותח במסע לחיסול האליטה היהודית. הוא לא ידע האם יבוא תורו ומתי. תקופה זו שבין 48' ל-53' מתוארת בספר זה בפירוט רב יותר מבספרים אחרים. כאן עשה רובנשטיין עבודה גדולה, משום שההיסטוריונים הישראלים רק רפרפו על תקופה זו עד היום והצליחו למנוע מהתודעה הקולקטיבית של הישראלים לקלוט את העובדה שסטלין הכין למעשה שואה נוספת ליהודי בריה"מ. האירועים שהובילו אל ניסיון ההגליה והחיסול ידועים: משפטי פראג, הוצאתם להורג של הסופרים היהודים באוגוסט 52', ועלילת הרופאים בינואר 53'. הרצף היה אמור להכניס את האוכלוסייה הסובייטית להיסטריה אנטישמית שתוביל לפוגרומים. ואז כמה עסקנים יהודים בכירים מטעם סטלין ניסחו מכתב שעליו רצו להחתים את גדולי הסופרים ואת אנשי האליטה היהודים בברית המועצות. במכתב הם היו אמורים לבקש מסטלין שיציל את היהודים וכצעד להגנתם הם היו אמורים להיות מובלים ברכבות – עד אחד – לבירוביג'אן ולסיביר. ללא ספק שלב הכנה לכיליונם. לעומת אחרים שחתמו מרוב פחד, איליה ארנבורג סירב לחתום על המכתב תוך סיכון חייו, למעשה. במקום זאת הוא שיגר מכתב אישי לסטלין שבו הסביר לו בהגיון איזו טעות הוא עושה. למותר לציין שרק מותו של סטלין ב-5 במארס 1953 עצר את הרכבות.

רובנשטיין נמנע מלציין את העובדה שבישראל היו קהילות פוליטיות רבות משקל, קרוב לרבע מהאוכלוסייה, שסגדו ממש באותם זמנים לסטלין. שטיפת המוח נגד משוררים וסופרים מסוימים חלחלה עמוק לתודעת אנשי הרוח המקומיים. עולם הרוח בישראל של אותן שנים נפרש כשטיח סטליניסטי מקיר אל קיר. המסורת הממאירה הזאת של דו קיום סימביוטי בין סופרים לאידיאולוגיה ומשטר הפכה לדפוס שמעכיר את חיי התרבות והפוליטיקה בישראל עד היום. מי שרוצה להבין את השורשים של ההוויה הזאת של הסופרים והאמנים המאורגנים והמגויסים, חייב לקרוא את הביוגרפיה המיוחדת במינה הזאת.

 ————————————————————————————————

 איליה ארנבורג – הנקודה היהודית והישראלית / עקיבא צימרמן

איליה ארנבורג נולד בקייב בשנת 1891. אביו נטה להתבוללות ואמו הייתה שומרת מצוות. בני הזוג התגרשו. ארנבורג התייחס בחיבה לאמו ובמהלך המלחמה בנאצים קרא לעצמו בשם "אליהו בן חנה". לארנבורג הצעיר נערכה חגיגת בר מצווה ומי שהכין אותו לכך היה בן ציון דינבורג (לימים דינור – שר החינוך והתרבות בשנים 1951-1955).

פרופ' דינור פירסם רשימה של ילדים יהודים שהכינם לבר מצווה. הוא השמיט את שמו של ארנבורג מרשימת התלמידים משום שבעיניו היה ארנבורג "חתיכת נבלה" (עמ' 388). כמו בן-גוריון ורבים אחרים, דינור טעה בארנבורג וביחסו ליהודים. אנקדוטה מעניינת היא ש"הספר השחור" שערך ארנבורג עם וסילי גרוסמן, ובו תיאורים של הטבח האכזרי שערך היטלר בעיירות היהודיות בברית המועצות ובמחנות ההשמדה בפולין, נשלח ביוזמת ארנבורג ליד ושם בירושלים (והופיע  בהוצאת "עם עובד" בשנת 1991). נשיא "יד ושם" אז היה זה פרופ' דינור שהדביק לארנבורג את התואר הלא מחמיא.

ארנבורג בילה בילדותו בבית סבו, אבי אמו, שהיה יהודי אורתודוקסי, ש"כל מצוות הדת נשמרו בביתו בקפדנות" (עמ' 22-23). בהספד על הסבא אמר ארנבורג: "אדם נדיר להפליא… אבל מה הדבר שהבדיל את סבא מהאנשים שמסביבו? את הסיבה אפשר למצוא בטיב המיוחד של אופיו… הוא גדל על ברכי התנ"ך והיה דתי באופן עמוק, אבל הוא לא היה קנאי. הוא קיים בקפדנות את כל מצוות הדת, אבל אפילו מילדיו לא דרש לנהוג כמותו. הדת לא הייתה בעיניו רק ים של חוקים שהכתיבו מנהגים מסוימים… אלא מערכת של כללי התנהגות מוסרית המגבירה את יחסו של אדם אל עצמו ואל אחרים" (עמ' 23). ארנבורג מספר כי על אף הכבוד שרחש לסבו, "עשיתי הכול לא נכון, כתבתי בשבת, כיביתי את הנרות הלא נכונים והסרתי את הכובע בשעה שהייתי אמור להשאירו על ראשי".

בזמן טיהוריו של סטלין, סייע ארנבורג לאלמנות הסופרים ולא פחד כלל מלהזדהות עם הסופרים היהודים שסר חינם בעיני הרודן. מאוחר יותר, כאשר ברית המועצות התייצבה בגלוי נגד מדינת ישראל, נתבקש ארנבורג לחתום על עצומה נגד ישראל מחרחרת המלחמה, אבל סירב. הוא שם נפשו בכפו כאשר סירב לחתום על עצומות מעין אלה הן בעת מערכת סיני ב-1956 והן במלחמת ששת הימים ב-1967. הוא דחה את דרישת המשטר מכול וכול ואף התלהב מניצחונותיה של ישראל.

האשימו את ארנבורג כי ביזה את גולדה מאיר, השגרירה הראשונה של ישראל בברית המועצות. אף כאן טעו המאשימים. ארנבורג הבין כי ההתקהלות סביב גולדה בבית הכנסת במוסקבה וברחובות הסמוכים לו עלולה להזיק ליהודים ולהביא לחשד בנאמנות כפולה. ארנבורג פגש בגולדה בשגרירות צ'כוסלובקיה במוסקבה בסתיו 1948. הוא ידע מה שלא ידעו אחרים, כי במסיבה נמצא עיתונאי שמאלני מבריטניה בשם פארקר, שהיה ידוע כמשתף פעולה עם המשטרה החשאית הרוסית. הוא הפגיש בין ארנבורג ובין גולדה. ארנבורג עשה עצמו כשיכור ונזף בגולדה. הוא ידע כי הזדהות עם גולדה ועם מדינת ישראל עלולה להמיט אסון הן על הקהילה היהודית בברית המועצות והן על היחסים עם ברית המועצות. הוא נפגש עם איש השגרירות מרדכי נמיר, שעם תום כהונתה של גולדה נתמנה לשגריר בברית המועצות. ארנבורג הדגיש בפני נמיר כי הוא מדבר איתו כ"ידיד" והציע כי ינהגו לפי עצתו (עמ' 238). שנים רבות לאחר מכן הגיעו למסקנה כי ארנבורג צדק ונהג בפיקחות.

הספר מתאר את זיקותיו של ארנבורג ליהדות ואת מגעיו עם יהודים שונים. עניין מיוחד יש בידידות שבין ארנבורג למשורר הפרטיזן אברהם סוצקובר. סוצקובר מספר כי ארנבורג גילה עניין בשירתו של המשורר העברי האחרון בברית המועצות אלישע רודין. בנו של רודין נהרג בעת שירותו בצבא הרוסי ואביו חיבר מחזור שירים מיוחד לזכר בנו. סוצקובר מציין כי בזכות ארנבורג הגיעו השירים לארץ ישראל והם ראו אור בת"א (עמ' 212). כמו כן מרתק תיאור ביקורו של ארנבורג בחצרו של הרבי מגור. בשנת 1927 ביקר בפולין בקהילות יהודיות שונות. הוא התרשם מחסידי ברסלב שרחשו כבוד לרבם שנפטר ולא מינו לו יורש. עם שניים מחבריו נסע בשבת לגור. הם עצרו בפרברי העיר וצעדו ברגל לחצר הרבי, כדי להסתיר את חילול השבת.

הספר מכיל מידע רב ומלווה בתמונות רבות. צער נמצא לי במלאכת המתרגם, שבחר לנהוג כמנהג המגונה שנהגו אלו המתכחשים לשם "ארץ ישראל". בכל פעם שמוזכרת ארץ ישראל היא נקראת בפיו "פלסטינה". הדבר גרוע יותר מהגזרה שגזרו שלטונות המנדט הבריטי. אפילו אז, השם הרשמי של ארץ ישראל, כפי שנכתב במסמכי הממשלה, בבולים ובשטרות הכסף היה "פלסטינה א"י". גם אם המקור הוא כך, לדעתי ראוי היה לתרגום העברי לשאת בפיו את שמה העברי של הארץ.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011

פורסמה ב-14 ביולי 2011, ב-גיליון פינחס תשע"א - 727, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: