מאברהם צבי לגיא / אסף שניאור

 

דמות הבני"ש עוזבת את ימי התיכון העליזים ונכנסת לעולמה הטוטאלי של ישיבת ההסדר. הצגה חדשה מבקשת להאיר את עולמה הפנימי של הדמות שלא זכתה עד כה לעלות על הבמה

לפני כמה שנים, כשעוד ניסיתי לשמור על קשרים עם חבריי מהישיבה התיכונית, הרמתי טלפון לחבר טוב, תלמיד בישיבת הסדר זה כמה שנים. "מה נשמע?", פתחתי את השיחה בגמגום. "הכול בסדר", ענה לי חברי בלקוניות. "איך הלימוד, הכול כרגיל?", "כן", ענה. "הכול כרגיל, אבל אף פעם לא אותו הדבר, כל יום זה סיפור אחר".

למארג החברתי של הציונות הדתית נוספה דמות חדשה בשלושים השנים האחרונות, בחור ישיבת ההסדר הקרוי בפי כול – 'בייני"ש' (עיוות של הביטוי הצה"לי 'בני"ש' – 'בן ישיבה'). לרוב מדובר בנער לאחר סיום לימודיו בישיבה התיכונית, המגיע מבית בעל רקע תורני מסוים ומבקש לברר ולהעמיק את זהותו הרוחנית. אותו בחור שואף ומצפה לבנות את עולמו במרחב ובאווירה שונים מאלו שהכיר, בתקווה שייפתח לעולם חדש שיהווה לו בית רוחני וממשי כאחד בשנים הבאות.

עוזב שם מהמקורות

חננאל אמיתי וביני ברויאר הם שני שחקנים בתחילת דרכם שחזותם מסגירה את עברם הישיבתי, המבקשים באמצעות ההצגה "לשם שינוי", שאותה הם מעלים בחודשים האחרונים, להפגיש את הקהל עם דמותו של תלמיד ישיבת ההסדר מנקודת מבט מרעננת. ההצגה מתארת את הגשר הצר שעל בחור הישיבה לבנות בעצמו בין העולמות השונים שהוא מבקש לחיות, גשר שנועד לעזור לו לגשר על פער שהופך לפעמים לקרע. ההצגה מבקשת לספק הצצה לעולמה המורכב של אותה דמות עלומה, שכל כך מוכרת מבחוץ אך לא תמיד מבפנים, ובכך בעצם לגאול אותה מהדימוי השטחי שדבק בה.

בסצנת הפתיחה נראית דמות של אדם מבוגר המארגן את חייו לארגזים לקראת מעברו לדירה חדשה. במהלך סידור החפצים הוא נתקל כבדרך אגב בספרי קודש ישנים שקנה בתקופה שבה היה תלמיד ישיבה. המפגש המחודש עם האותיות והריחות גורם לו געגוע ומחזיר אותו לאחור לימים שבהם למד בישיבה.

בתמונה שאחריה אנו פוגשים בחור צעיר שהחליט לעזוב את הישיבה ומבקש לשנות את שמו מאברהם צבי לגיא בתעודת הזהות. גוף ההצגה בנוי מהמפגש בין אברהם צבי לבין פקיד הקבלה במשרד הפנים. הפקיד מזועזע מהמחשבה לשנות את השם הקדוש, ומבקש מאברהם צבי לגולל בפניו את השתלשלות האירועים שהביאו אותו להחלטה המשונה לשנות את שמו. שכן "בשביל לעזוב 'שם מהמקורות' צריכה להיות סיבה של ממש".

לאן הוא שייך

אחד המתחים המרכזיים של בחור הישיבה שבהם עוסקת ההצגה הוא המתח בין העולם שממנו מגיע אותו עלם צעיר – עולם של שעות פנאי, חבר'ה ומוזיקה – לעולם החדש והטוטאלי שאליו הוא נכנס. בעולם זה הוא מתבקש לבטל את עצמו. זהו עולם של לימוד נשגב והתעמקות אין סופית בנבכי הנפש והתורה. על הבני"ש כדמות כלאיים, בדומה כנראה למרחב החברתי שממנו בא, נגזר ללכת על הקו הדק המתוח בין שני העולמות הללו. על אף הנכונות לעזוב את העולם שממנו בא על מנת להצליח בעולם החדש, ברוב המקרים לא ברור לו באיזה משני העולמות הוא אכן רוצה יותר, לאן הוא באמת שייך.

באחת הסצנות מתיישב אברהם צבי מול המחשב בישיבה לאחר שסיים את הלימוד עם החברותא הבוגרת שלו, וקורא "מיילים" מהעולם שבחוץ. מכתב מהאחות הגדולה המטיילת בעולם ומספרת על הטוב והכיף שבחוץ, החבר מהצבא המספר על האימונים הקשים וההתפכחות מהישיבה. המפגש עם העולם שבחוץ קורע אותו. הוא מודע להחלטה שקיבל ורוצה להתמיד בה, אבל העולם שזה מכבר עזב לא מניח לו לעזוב בקלות ומזכיר לו שיש לו פנים נוספות.

נקודה נוספת שאיתה מתמודדים השחקנים, באומץ יש לומר, היא התלמיד כאישיות.
בסבב סצנות של שיחות עם דמויות סמכות כגון ראש הישיבה והחברותא הבוגרת מוצפת תופעה מוכרת. הסגל החינוכי בישיבה רואה בכל אחד מהתלמידים חומר גלם שעליו רק לעבור את הדרך הנכונה עם הכוונה מסוימת כדי לצאת מוצר מוגמר מוכן לשימוש, ללא לבטים ושאלות, תוך כדי התעלמות פוגעת מהפנים של כל תלמיד ותלמיד. אברהם צבי מבקש מישהו שיהיה מוכן להקשיב לו, כאינדיבידואל, ולא  כתלמיד בישיבה. באופן פרדוקסלי למדי, את אותה אוזן קשבת מוצא לבסוף אברהם צבי רק כאשר הוא יוצא מהישיבה, כאשר פקיד משרד הפנים האפור מפנה מזמנו כדי להקשיב לסיפורו.

אחת מנקודות השיא בהצגה מתרחשת לקראת סופה, בסצנה שבה נעמד אברהם צבי, ומתוך תחושה כי איש לא מצליח להבין אותו ואין מי שביכולתו לעזור לו, הוא מתחיל לבכות ולהתפלל. תוך כדי הבכי – שמצליח לגעת בקהל בצורה יוצאת דופן – מבין אברהם צבי שאין הדבר תלוי אלא בו.

הצצה נדירה

באמצעות שלל הסצנות מצליחים השחקנים לאפשר לקהל לטעום, ולו במעט, מהמתרחש בתוך עולמו הפנימי של תלמיד ישיבת הסדר ממוצע. השחקנים, במידה רבה, 'משחקים את עצמם' מבעד לדמויות, דבר שתורם לתחושה של אותנטיות, והשילוב של שני שחקנים בגילאים שונים תורם גם הוא. יחד עם זה, המשחק בתולי למדי ובחלקן של הסצנות ישנו משחק מוגזם מדי. עם תפאורה מעט מושקעת יותר וקצת יותר סדר על הבמה ההצגה הייתה יכולה לקבל גוון מקצועי שחָסר קצת.

ההצגה לא תחדש הרבה לבקיאים בנעשה במעגלים הפנימיים של ישיבות ההסדר ולמצויים בנפשם של תלמידיהן, אך יש בכוחה ליצור הזדהות ולהעלות זיכרונות, דבר שנעים תמיד. לעומת זאת, לציבור הרחב שמקיף מעגלים אלו, הורים וחברים הפוגשים בבני"שים מחוץ לישיבה, מספקת ההצגה הצצה נדירה לנעשה בישיבות אלו ובנפשם של תלמידיהן גם יחד. למעגלים החיצוניים הללו, שרואים את הבני"שים לעתים קרובות באור משעמם ומונוטוני, יכולה ההצגה לתרום מבט מעמיק וחדש על התרחשות לא מוכרת. 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בתמוז תשע"א, 8.7.2011

פורסמה ב-10 ביולי 2011, ב-גיליון בלק תשע"א - 726 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ההצגה הזו ממש חשובה מעין כמוה!
    ראיתי את ההצגה יחד עם אישתי והיא התרגשה יותר ממני אף שהיא לא
    באמת הגיע מהעולם הישיבתי,בסיום ההצגה היא אמרה"עכשיו אני מבינה מה ילדינו עברו"!
    משחק טוב,מתומצתת וחזקה!

להגיב על שלום לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: