תגובות לביקורות

בתגובה ל"מעורבת – כן, לכתחילה – לא" מאת יעקב שפירא, גיליון פרשת קרח, כ"ב בסיון תשע"א (24.6.2011)

ובתגובה ל"מאבק הישרדות שעבר זמנו" מאת מתן בנימין, גיליון פרשת קרח, כ"ב בסיון תשע"א (24.6.2011)

החברה המעורבת – ומה אמרו חז"ל? / חיים נבון

אפשר להוכיח ממקורות חז"ל, בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים, שהם התנזרו מהשימוש באנטיביוטיקה. מי שמתעלם מכך מסלף את דברי חז"ל. חשבתי על התובנה הזו כשקראתי את דבריו של הרב יעקב שפירא בנושא החברה המעורבת. הרב שפירא התייחס לחוברת שכתבו בנושא זה הרב יובל שרלו ותלמידו רן חורי. הוא מאשים אותם במניפולציה של המקורות, כדי להכחיש את משמעם הפשוט: החברה היהודית של חכמינו הייתה חברה נפרדת. זה כמובן נכון, כשם שהחברה של חכמינו התנזרה מאנטיביוטיקה.  

אמנם, ההשוואה לאנטיביוטיקה אינה לגמרי הוגנת. שהרי האנטיביוטיקה מתארת מציאות טכנולוגית, ושאלת ההפרדה מתארת הנחיה חינוכית. השתמשתי בדוגמה זו רק כדי להמחיש עד כמה צריך להיזהר כשאנו באים ללמוד מדבריהם וממעשיהם של חכמינו. הטענה היסודית שממנה התעלם הרב שפירא היא שיש להבדיל בין הליבה של דברי חז"ל לבין הפריפריה שלהם. בליבה עומדת ההלכה: דיני דאורייתא ותקנות חכמים. בפריפריה נמצאות עובדות חברתיות, וגם הדרכות חינוכיות הנכונות לתקופה מסוימת, ואין להן תוקף נצחי.

לא תמיד קל להבחין בין אלו לבין אלו. יש גם תחום אפור נרחב של מנהגים ומסורות, שקשה להציב בו מסמרות. איך בכל זאת נוכל להבחין בין הליבה הנצחית לפריפריה שהזמן גרמה? לשם כך עלינו לחזור אל הגמרא והמשנה, ולבדוק את מקורן של האמרות השונות. אם מדובר בדין מבוסס, בין אם הלכה דאורייתא ובין אם דין דרבנן – עלינו לכבדו ולקיימו, בלי קשר לשיקול דעתנו. מהסוגיות עולה בבירור שדין "קול באישה ערווה" אינו רק הדרכה חינוכית אלא דין מוצק. לכן דין זה מחייב אותנו, אף שהוא קשה לקיום וגם קשה להבנה. קשה לי להבין דין זה, וקשה לי להסביר אותו לתלמידותיי. אך אני עומד על כך שאיננו יכולים להתחמק מדין "קול באישה ערווה", שהרי איננו מבטלים הלכות.

אך יש גם מקרים אחרים. הרב שפירא דן בהרחבה בהדרכה הנזכרת בהלכות יום טוב של הרמב"ם, הדרכה שאכן מביעה ביקורת על פעילות משותפת של גברים ונשים. אך הבה נבדוק על מה מבוססים דברי הרמב"ם. הפרשנים מפנים לשלוש מילים המופיעות במסכת קידושין: "אמר אבין: סקבא דשתא – ריגלא" (קידושין פא ע"א). אבין (או שמא אביי) אומר שהרגל הוא זמן מועד לפורענות מבחינת צניעות; נקודת התורפה של השנה כולה. אבין אינו מציין כל מקור לדבריו, וגם לא מזכיר כל השלכה מעשית. ודאי שלא מוזכרת בדבריו הלכה או תקנה כלשהי. האם לאור עיון במקורו של הרמב"ם אפשר לומר שדבריו הם הלכה נחרצת, או שמא סביר יותר לומר שמדובר בהדרכה חינוכית מעשית, הנכונה לזמנה ולשעתה?

בספר משנה תורה לרמב"ם יש אמירות רבות שאינן פסק הלכתי ממש, אלא הדרכה חינוכית-מוסרית. ניקח לדוגמה אמירה אחרת של הרמב"ם באותו נושא: "גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש כפי הצורך" (רמב"ם, הלכות אישות י"ג, יא). האם יש מישהו משלומי אמוני ישראל שמקיים "הלכה" זו? הדברים פשוטים שאין כאן הלכה כלל, אלא הדרכה חינוכית לחברה מסוימת בזמן מסוים.

אבחנה זו אינה קביעה שרירותית הנגזרת מטעם אישי, אלא אמירה שאפשר להוכיחה מתוך עיון במקורותיו של הרמב"ם. בספרי "גשר בנות יעקב" אני דן בהרחבה בסוגיה זו. אין כל מקור קדום המדריך את הבעל לתת לאשתו לצאת מן הבית פעם או פעמיים בחודש. לא נמצא כל דיון בשאלה זו במדרשי ההלכה, במשנה, בתוספתא או בגמרא. אין גם כל קביעה הלכתית קדומה המפקידה בידי הבעל את האחריות לסדר היום של אשתו. אם כך, מדובר בהדרכה חינוכית שכתב הרמב"ם, שהייתה נכונה למקומו ולשעתו. יתר על כן: הרמב"ם נוזף בבעלים שאינם מניחים לנשותיהם לצאת מן הבית כלל, ומדבריו משתמע שבנסיבות זמנו הכרעתו בנושא זה נחשבה ליברלית ומתונה.

המתנגדים לחברה מעורבת מצטטים תדיר את הגמרא במסכת סוכה (נא ע"ב), המדברת על הפרדה בין גברים לנשים שנהגה במקדש בזמן שמחת בית השואבה. אלא שמכאן בדיוק ראיה לסתור: אפילו בבית המקדש, נראה שהקפידו על הפרדה רק בעת ריקודי ההתלהבות המתפרצת של שמחת בית השואבה. ממקור זה משתמע שבשאר ימות השנה היו בעזרת הנשים של המקדש נשים וגברים יחדיו.

כאן אני מגיע לנקודה מרכזית בדבריו של הרב יובל שרלו, שהרב שפירא התעלם ממנה כליל בביקורתו. הרב שרלו שואל: מדוע אנו דורשים מילדינו מה שאיננו דורשים מעצמנו? הרי כולנו המבוגרים – חוץ ממעטים, נער יספרם – חיים ועובדים בחברה מעורבת. אנו עובדים לצד נשים ומארחים בביתנו משפחות ידידים וקרובים, גברים ונשים יחדיו. למה כשמדובר בילדינו הדבר נראה לנו אסור ופגום?

רבים משיבים: הניסיונות העומדים בפני נערים ונערות קשים פי כמה מאלו העומדים בפני אדם נשוי. על כך השיב הרב שרלו, שיש גם צד שני: אם אדם נשוי נופל בעריות, ההרס גדול הרבה יותר. אני מוסיף טיעון אחר: הרי מי שמעלה תשובה זו מודה למעשה שאין מדובר באיסור הלכתי. אם מבחינה הלכתית אסור לשהות בחברה מעורבת, כולנו צריכים להתפטר מעבודותינו, ולהסתגר בעזרת הגברים של בית הכנסת. איננו עושים זאת כי אנו מבינים שאין מדובר באיסור הלכתי ממש, אלא במדיניות חינוכית. עצם השיקול בדבר עוצמת הניסיונות העומדים בפני הנערים לעומת המבוגרים הוא שיקול חינוכי ולא הלכתי. ואם כך, יש גם מקום לשיקול חינוכי הפוך: עדיף שהמפגש הראשון של צעירינו עם החברה המעורבת יהיה במסגרת מפוקחת ומבוקרת של תנועת נוער, ולא בעולם הפרוע של הרחוב (או הצבא).

אפשר לקיים את דברי הרמב"ם בהלכות יום טוב; אך רק בתנאי שמקיימים גם את דבריו בהלכות אישות. בעולם שבו הנשים סגורות בבית, אפשר לקיים חברה נפרדת. אך אם הנשים לומדות, משכילות ועובדות – ומי מאיתנו יוותר על זה?! – אין שום אפשרות מעשית לקיים חברה נפרדת. האם נקים חברות הי-טק נפרדות לגברים ולנשים? האם נדרוש מעמיתינו מחו"ל להקים גם הם חברות נפרדות וכנסים נפרדים? האם נקים בורסות נפרדות לחברות הנשיות ולחברות הגבריות? ברגע שאנו מסרבים לסגור את נשותינו בבית, אנו צריכים לוותר על ההפרדה המוחלטת.

מעתה, עומדת בפנינו שאלה אחרת: עד כמה יש להפריד, ועד כמה יש לערב. בציבור הדתי-לאומי נהוג בדרך כלל שהחינוך הפורמלי הוא נפרד, והחינוך הבלתי-פורמלי מעורב. אישה שאני מאוד מעריך את שיקול דעתה החינוכי אמרה לי שלדעתה ההיגיון אומר לנהוג הפוך. בדרך כלל אשתי צודקת, ולכן אני שוקל את דבריה ברצינות. כך או כך, אפשר וראוי לבדוק שוב את המוסכמות בנוגע לחברה מעורבת. אך מרגע שנכיר בכך שמדובר בשאלה חינוכית ולא הלכתית, אפשר יהיה לדון בה באופן ענייני.

 ————————————————————————————————

לא מאמין באלוהי הפערים / מיכאל אברהם

ראיתי את שתי הסקירות על ספרי "אלוהים משחק בקוביות" ואני מודה לשני הכותבים, מתן בנימין וגבי אביטל, על שקראו את הספר ועל שכתבו את הדברים. רציתי רק  להעיר הערת הבהרה על דבריו של מתן בנימין, שכן יש בהם הצגה מאוד מטעה (ברור לי שבשוגג) של העיקרון היסודי ביותר בספרי, ומתוך כך הוא גוזר, שלא בצדק, את ביקורתו העיקרית על תוכן דבריי. בשולי הדברים, אוסיף עוד שתי נקודות צדדיות יותר.

בחלק הראשון של דבריו בנימין טוען שאני מצמצם את התיאוריה האבולוציונית כדי לדחוק לתוכה את האמונה בא-לוהים. לקראת סוף דבריו הוא גם מוסיף שאני נופל במלכודת שאותה אני מציב לדוקינס: ערבוב בין המישור הפילוסופי לזה המדעי. אני בונה את האמונה בא-לוהים על לאקונות בידע  ובהבנה המדעית (זה כנראה הצמצום שהוזכר גם קודם לכן).

על כך אני חייב לומר שאיני רואה לדברים אלו כל מקור בספר, ולא בכדי. לא בניתי בספר מאומה על לאקונה מדעית, כי אני לא מאמין בזה. לכל היותר הצבעתי על כך שהנחרצות האתיאיסטית והביטחון בתוצאות המדעיות הם מעט מופרזים, שכן עדיין ישנם פערים בתיאוריה. אך זה עלה במסגרת דיונים שעוסקים בשיח ובפולמוס הבריאתני-אתיאיסטי, ובהחלט לא בהקשר של הטיעונים שלי לטובת האמונה בא-לוהים, או בקשר של האבולוציה לשאלה זו.

אני מוסר כאן מודעא רבה לאורייתא: אני לא  מאמין ב-god of the gaps, כלומר בביסוס האמונה על חוסרים בתיאוריה ובהבנה המדעית. יש לי אמון בסיסי בממצאים המדעיים (בעיקר במדעי הטבע), ובכללם באבולוציה. כמובן לא אמון מוחלט. התיאוריה עדיין דורשת לא מעט השלמות, אך זו בעיה מדעית ולא תיאולוגית, ואין לה קשר לשאלת האמונה בא-לוהים. גישת god of the gaps היא נחלתם של אנשי התכנון התבוני. טיעוני העיקרי בספר הוא בדיוק הפוך, והוא מוצג בניגוד לאנשי התכנון התבוני כמו גם בניגוד לניאו דרוויניזם האתיאיסטי: גם לאחר שייסגרו כל הפערים המדעיים (במהרה בימינו אמן), אם אכן זה יקרה, המסקנה המתבקשת מן העובדות המדעיות היא שיש א-לוהים. זו לא מסקנה מדעית אלא פילוסופית, אבל עדיין מסקנה מתבקשת. טענתי היא שגם לאחר ממצאי האבולוציה, וגם אם מאמצים אותם על קרבם וכרעיהם, האתיאיזם נותר בלתי רציונלי ובלתי סביר בעליל. עד כאן ההערה העיקרית. בשולי דבריי שתי הערות נוספות:

א. קביעתו של בנימין, שלפיה חובשי כיפות נוהרים ללמוד ולחקור אבולוציה, נראית לי מעט מנותקת מהמציאות. אמנם לא עשיתי סטטיסטיקה מקיפה, אך צא וראה מה קורה במערכת החינוך הממ"ד (שם כמעט לא לומדים אבולוציה). ועוד יותר כדאי לבחון מה קורה בשיח המדעי-אינטלקטואלי כאן בארץ. אינני מכיר מקורות ומאמרים שמעלים את הטיעונים הללו (הם עולים בדרך כלל על ידי מטיפים דתיים למיניהם, שהטובים שבהם נוהגים לתקוף את האבולוציה במישור המדעי, כלומר אוחזים בגישת god of the gaps, והאחרים סתם משתלחים ללא כל הנמקה ממשית). הבמה נותרת כולה לניאו דרוויניסטים פונדמנטליסטים שמסבירים לכל מי שרק מוכן לשמוע שאמונה בא-לוהים היא אנכרוניזם של אנשים לא מעודכנים.

ברקע הדברים, כדאי לזכור מה קרה לד"ר גבי אביטל במשרד החינוך לפני כמה חודשים, ואת ההתלהמות המגוחכת והאווילית שהתלוותה לכך, כאשר עיתונאים ואנשי מדע שונים משתלטים על השיח ועל החשיבה בספירה הציבורית, ומשליטים את צורת החשיבה שלהם עד לרמה פוליטית. זו כבר  ממש תופעה אמריקנית, שמציגה את השלווה שמשתמעת מדבריו של בנימין באור מעט מנותק.

יתר על כן, לא מעט צעירים דתיים הגיעו אליי אישית, ותחושתם היא שאין באמת תשובות טובות לטענות הניאו דרוויניסטיות, והם נבוכים. לפעמים אנחנו נותרים עם אלו שלא מעִזים לחשוב ולשאול, ומעדיפים להמשיך לפסוע בתלם בלי להיטרד בשאלות קשות. חלק מהצעירים האמיצים והנבונים יותר (שמטבע הדברים הם מיעוט, ולכן אולי לא מרגישים בהם) חשים שאין לגיטימציה לשאול שאלות ולעסוק בהן, ונוטשים את הספינה הטובעת. את הספר כתבתי עבור אלה, כמו גם עבור עמיתיהם מהצד השני. על כן, למיטב שיפוטי המצב בשטח שונה ממה שמתאר בנימין.

ב. השאלה שבה מסיים בנימין, מדוע לא כתבתי על הממדים הקיומיים של השאלות הללו, גם היא לא מובנת לי. הממדים הללו לא ממש מטרידים אותי, ואין לי שום דבר אינטליגנטי לומר לגביהם. כמובן איני רואה מניעה שאנשים אחרים יבואו ויעשו את המלאכה, ויכתבו ספרים ומאמרים ככל העולה על רוחם. אני גם בחרתי שלא לכתוב ספרי חסידות, מוסר או פרשנות לתנ"ך, מאותן סיבות עצמן. כתבתי את הספר בנושא שהיה נראה לי חשוב והיה לי מה לומר לגביו. לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בתמוז תשע"א, 8.7.2011

פורסמה ב-7 ביולי 2011, ב-גיליון בלק תשע"א - 726, תגובות ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. מעניין שהרב נבון -שלהוט לקיים את הלכות הפסוקות גרידא- שכח לפי שעה את לשון השו"ע ר"ס כא: "צריך אדם להתרחק מהנשים "מאוד מאוד"… ולא פירט שהאיסור הוא בריקודים דייקא. וכבר כל הפוסקים החמירו להתערב בכל צורה ואופן של אסיפה, מגדולי הראשונים ועד אחרון שבאחרונים!!! ראה נא באוצר הפוסקים.
    כל זה נשכח ממנו: כן תמוה שהוא אינו מצליח להסביר לפני תלמידותיו את האיסור של 'קול באשה'
    והאם הוא מנסה להסביר לפני תלמידיו את טעמו של איסור אכילת בשר וחלב או הפרשת תרו"מ ואיבודם, או איסור כלאים!
    כבוד הרב נבון: איננו מפלים בין מצוה ואיסור אחד לשני, בין אם הוא מובן ובין אם לאו!!!

  2. יחיאל היקר,
    ראוי לקרוא את החוברת המדוברת (של הרב שרלו ורן חורי) כדי להתייחס לדברים.
    תאמין לי – גם הרב שרלו וגם הרב חיים נבון שניהם תלמידי חכמים גדולים ומכירים את המקורות האלה.
    אלא, שהשאלה העולה מדברי השו"ע היא – עד כמה? מה זאת אומרת "מאד מאד"? האם אנחנו צריכים להפריד את הרחובות, את האוטובוסים? אצל סבתא שלי בבית לדוגמה, בפולין החסידית, לא היה מסכים סבא שלה מסכים לשבת לשולחן שבת עם חברה של נכדתו.
    אז אם אתה מביא את המקור מהשו"ע, בוא ותסביר איך אתה מקיים אותו לפי איך שאתה מבין אותו.

    מלבד זאת, הרב נבון התעמת עם הטענה שאצל חז"ל היתה חברה נפרדת… ועל זה הביא את עניין הריקודים, וזאת עפ"י הגמרא במסכת סוכה שהביא לעיל.

  3. יחיאל,
    אנא דייק – משפט זו בפתח הלכות צניעות באבן העזר לא נשכח, משמעותו היא גופא שנתונה במחלוקת.

  4. הנושא איננו דיון הלכתי במקורות, אלא בהשקפת עולם, הבאה לידי ביטוי בקריאת המקורות ובפסיקת ההלכה (רק להדגיש שאין עם זה שום בעיה, אנחנו בני אדם וככה הקב"ה ברא, אז סימן שככה הוא רוצה שיהיה ואכמ"ל).

    הגישה היסודית, הן של הרב שרלו והרב נבון והן של המתנגדים, היא מה היחס כלפי המציאות. כלומר הרי אף אחד לא חולק שהחברה שלנו, בתור בוגרים, היא מעורבת. עצם זה שנשים לא יושבות רק בבית יוצר חברה מעורבת, וגם התומכים בהפרדה עובדים ביחד נשים וגברים (לדוגמא גם בבתי ספר הכי דוסים ורק של בנים עדיין יש מזכירות וכדו' וזה נכון לעוד תחומים בחיים) וכולם מודים שגם בחברה מעורבת צריכה להתנהל בצניעות (למשל לשבת בבית קפה, נשים וגברים יחד בערבוביה במשך שעות, באווירה של קלות דעת, ולדבר על איזה תופעה קיימת הכי מאוסה ולנהל בזה פליאוף לכו"ע לא נחשב חברה מעורבת בצניעות). השאלה היא איך אנחנו מתייחסים לעניין, האם אנחנו רואים את המציאות ומוותרים לה כפי שהיא שהרי היא לא תשתנה, ולכן מנסים לפעול מתוך הנתונים הקיימים או שמא מחזיקים בשני החשבונות – גם מתחשבים במציאות וגם חיים את האידאל של קדש עצמך במותר לך, ומתוך כך פועלים.

    הדבר בא לידי ביטוי בבחירות שלנו. לדוג', שבאים לבחור איפה ללמוד לימודים אקדמיים ויש מקום נפרד או מעורב, בהתחשב בנתונים זהים, אזי לדעת המתנגדים נבחר בנפרד. שבאים להתארח זוג אחד אצל הנשי, הגבר ינהל את עיקר שיחותיו עם הגבר והאישה עם האישה, ולמרות שייתכן ויתפתח דיון משותף וכדומה, עדיין לאף אחד/ת אין עניין לנהל שיחות מיותרות עם בן המין השני, גם אם זה לא שחנ"ש. או למשל, במקום העבודה, האם השאיפה היא שהיחסים יהיו קורקטיים ומקצועיים בלבד, או שמא יש אווירה "פתוחה" ו"חופשית". וכן הלאה. ולכן, לדעת המתנגדים, במקום שבו אין צורך בחברה מעורבת, כמו בגיל הנעורים, אין עניין לבזבז אנרגיה מיותרת ליצירת צניעות בחברה מעורבת, ואפשר להשקיע את כוחות הנעורים בהתפתחות אישית, מידותית, ביראת שמים, בתורה ובהעצמה של החלק המיוחד של הנערה והנער.

    אין בדברים אלו לטעון שלרב שרלו לא אכפת מהדברים הנ"ל, אלא שהתפיסה הזאת, לא באמת תגרום ליצירת חברה מעורבת בצניעות. דווקא מי שאידאל שלו הוא הפרדה, אזי כשייווצר מצב של מעורבות, יש יותר סיכוי שהיא באמת תהיה בצניעות. אני חושב שכל מי שמצוי באמת בשטח רואה את זה מיד, גם בבני עקיבא, גם באוניברסיטה וגם בכל מקום, מי שדוגל בתפיסה של נפרדות יחיה יותר בצניעות, ומי שדוגל במעורב, גם אם הוא יר"ש, קשה לו/ה באמת להתנהל בצורה שהרב שרלו מתיר (בלי קלות ראש לדגו' – בזמנו ניסו בצוות בית מדרש של מחנה סיירים בבני עקיבא להביא גם בחורי ישיבה וגם בנות מדרשה (שיעור א'), ושניהם באו מהאסכולה הנ"ל, ולצערי לא הייתה בדיוק אווירה של חברה מעורבת בצניעות ולכן הפסיקו זאת אחרי פעם אחת). מה גם שהרבה תופסים טרמפ על הפסיקה של הרב שרלו, ועושים אידאליזציה של החולשות שלהם במסווה של היתלות באילן גבוה (זה קורה גם להפך אבל הרבה פחות).

    לא נכנסתי לדיון של האם זה נכון נפשית-פסיכולוגית, והאם זה גורם לקשיים במציאת בן/ת זוג ובחיי הנישואין אח"כ וכו' וכו', משום שלאף אחד אין באמת נתונים אובייקטיביים בנושא, וכל אחד מדבר מתוך משנתו החינוכית ו/או האידאולוגית, ומתוך מפגש שלו עם מקרים שונים ועשה מזה דדוקציה לכלל האוכלוסייה.

  5. קראתי את החוברת של הרב שרלו ורן חורי, שמעתי תגובה עליה מתלמיד חכן שאני מאוד מעריך, קראתי את הביקורת של הרב יעקב שפירא ואת התגובה של הרב חיים נבון לביקורת.
    אחרי כל זה, אני די בטוח שעיקר הבעיה בדיון הזה הוא מה זה בדיוק 'חברה מעורבת'. כל ההלכה בנויה על הגדרות מדויקות וחד משמעויות, וכך גם הלכות צניעות (קול באישה – דיבור\שירה, תרי קלי לא משתמעי וכו', נגיעה – טרוד באומנותו וכו') עד שזה מגיע ל'חברה מעורבת'. מה זה בדיוק חברה מעורבת? כינוס מתוכנן לאותו מקום? ישיבה משותפת באותם שולחנות? שיחה משותפת? ישיבה בצדדים שונים?
    הגיע הזמן לדון בזה בצורה הלכתית חד משמעית. לא 'סניף מעורב' או 'פעילויות מעורבות' וכל מיני הגדרות שכל אחד יכול להבין בצורה אחרת. בהנחה שמקבלים את ההיתר (של הרב פיינשטיין זצ"ל והרב רבינוביץ' שליט"א) לארועים מעורבים (=ישיבה מעורבת בשולחנות), מה בדיוק החידוש של הרב שרלו? (מלבד שאיפה למצב כזה בחברה באופן כללי, דבר בו אין חידוש הלכתי אלא מחשבתי).

    בסופו של דבר החולקים על הרב שרלו (וסיעתו) טוענים שמדובר באיסור הלכתי. השאלה מה הכי בריא לנוער (ולמבוגרים) ומה ייצור אווירה צנועה באמת או מה יעזור לנוער להתמודד עם בעיות אחרות בנושא זה משניות לשאלה הקודמת לכל – האם זה מותר הלכתית. אע"פ שהרב יעקב אריאל שליט"א ניסה לעשות הבחנה מענינת בין 'חברה מעורבת' ל'תערובת בחברה' בגליון של פרשת פנחס, ההרגשה שלי היא שאין נקודה הלכתית מוגדרת עליה יש מחלוקת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: