הפרסומאי החרדי דודי זילברשלג חבר לתיאטרון הפלייבק 'פרשנדתא' למופע שהוא בן כלאיים של פסיכולוגיה, תיאטרון וסיפור חסידי

תיאטרון פרשנדתא

על הבמה הקטנה של מרכז "שורשים" עומדים שלושה שחקנים לבושים שחור. הם נעים כגוש אחד ומביטים במבט ריק אל החלל; ואז, כמעט בבת אחת, הם מתחילים לזרוק מילים אל חלל האוויר: ערב, פייסבוק, זהות, אני, אפליקציה, שקט, חיפוש. בצד יושב מתי שריקי ליד סינתיסייזר ויוצר אפקט דרמטי; הקהל מבין שזו רק ההתחלה, וממתין בסבלנות. ואז עולה על הבמה דמות מוכרת: איש גבוה בלבוש חסידי, שאוחז את המיקרופון ומתחיל לשיר. זהו דודי זילברשלג, יזם ואיש תקשורת חרדי; ובשבועות האחרונים, הוא גם השותף החדש לתיאטרון הפלייבק הירושלמי "פרשנדתא".

תיאטרון פלייבק הוא בן כלאיים משונה של פסיכודרמה ותיאטרון. משמעה היווני של המילה "תיאטרון" הוא "המקום שבו צופים". לאורך אלפי שנות התפתחותו של הז'אנר הבימתי השתנו שוב ושוב התכנים שבהם נאסף הקהל לצפות – ואיתם התחלפו גם כלי הבמה, הטכניקות התיאטרוניות, אפיון המשחק וסגנונות עבודת השחקן. אבל בכולם נשאר גורם אחד קבוע: לתיאטרון הגיע קהל על מנת לצפות בסיפור. הסיפור השתנה, התפרק, הודגש, הוגחך – אבל תמיד נשאר, כמו עצם הלוז של הז'אנר.

סיפורו של אדם

תיאטרון הפלייבק הוא תיאטרון מסוג אחר, שונה מכל סוגה תיאטרלית או בימתית; קשה לומר עליו שהוא נעדר סיפור – אבל הסיפור שמגיע אל הבמה נולד תוך כדי ההצגה, ובכל זאת אינו אלתור מושלם. הסגנון כולו הוא תולדה של מוטיבציה טיפולית-אנתרופולוגית: הוגי הז'אנר, ג'ונתן פוקס וג'ו סיילס, שירתו שניהם כמתנדבים הומניטאריים בארצות מתפתחות ברחבי העולם. שניהם השתמשו בהכשרתם המקצועית (פוקס כשחקן אימפרוביזציה, מנחה בפסיכודרמה ומספר סיפורים, וסיילס כמוסיקאי) על מנת לקדם מטרה משותפת: עידוד זכותו של האדם באשר הוא לספר את סיפורו. קבוצת התיאטרון שפתחו בשנות השבעים נדדה בין פסטיבלים, כנסים, בתי ספר, בתי כלא, מרכזים לטיפול בקשישים – ובכל מקום, הטכניקה הייתה אותה טכניקה: השחקנים ביקשו ממתנדב מן הקהל לספר סיפור משמעותי עבורו, ולאחר מכן המחיזו אותו על הבמה.

ההמחזה מעולם לא הייתה שיקוף ריאליסטי של הסיפור; השחקנים שילבו בסיפור מטאפורות, הקצנות אמנותיות, קולות נוספים, מוטיבים חוזרים, שירה או קטעי תנועה – והכול כחלק מן הניסיון לפרק את הסיפור ולפרש אותו תוך כדי משחק. מספר הסיפור מקבל את סיפורו בחזרה, כשהוא משתקף אליו באופנים שלא דמיין; וקהל הצופים מקבל השראה מן המוטיבים האוניברסליים בסיפורו של המתנדב, שהועצמו ותוגברו על הבמה.

למותר לציין שהגבול המפריד בין טיפול נפשי ובין הצגת תיאטרון, שנראה בדרך כלל עב וברור – מיטשטש עד כדי שקיפות בז'אנר הזה, הן באופנים החיוביים של הטשטוש והן באופניו השליליים; חיוביים כיוון שהוא מעניק לצופים ובעיקר למספר הסיפור תחושת ייחוד וסיפוק, ושליליים עקב הבדלי ההכשרה שבין מטפל ושחקן.

ובתפקיד שולי

חן דיטמן, עמנואל סאלם ואבי גז הם המרכיבים את קבוצת "פרשנדתא", קבוצת תיאטרון פלייבק ירושלמית שפעילה כשנה לערך. כל אחד מהם מגיע מרקע שונה למדי: חן דיטמן הוא מטפל ב"מוח אחד" ובדמיון מודרך, עמנואל סאלם הוא שחקן תיאטרון פרינג' ירושלמי ותיק, ואבי גז הוא עיתונאי ובוגר המרכז לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן. יחד הם פעילים בקבוצת פלייבק לא שגרתית כבר מספר חודשים; ולפני מספר שבועות הצטרף אליהם שחקן חיזוק מפתיע, בדמותו של דודי זילברשלג.

אם השילוב נראה לכם מעט הזוי, הרי שאתם לא היחידים; איש פרסום חרדי בתיאטרון נשמע הרי כמו תחילתה של בדיחה. "אני מעולם לא נכנסתי לתיאטרון", הוא מספר, "אבל אני מכיר מחזות של חנוך לוין בעל פה, מקריאה. תמיד התעניינתי בז'אנר הזה, ותמיד חלמתי על יצירת גשרים חדשים בתוך החברה הישראלית; אני חושב שזו דווקא הזדמנות מצוינת וחדשה לשם כך".

תפקידו של זילברשלג על הבמה נע בין מספר סיפורים למנחה. הוא מעלה אנקדוטות וסיפורים חסידיים שעוסקים כולם בזהות עצמית ובחיפוש אחריה, ובכישרון ראוי לציון. בתיווכה של התלבושת החרדית הוא מזכיר את שולי רנד, והדממה בקהל מצדיקה את הדמיון. הוא מבקש מן הקהל להתנדב לספר סיפור אישי משמעותי שקשור לזהות עצמית, ובהיסוס מה עולה מתנדבת ראשונה לספר מסכת כאובה של אהבה נעורים נכזבת וגעגועים לאב ששילם עליה את המחיר.

אחרי כמה שאלות עולה הפאנל המשחק, שלובש את תפקידה של המקהלה היוונית הקלאסית; הם מתמקדים בחלק בסיפור שעוסק בקשר בין האב והבת, וממחיזים חלקים ממנו. כל שחקן לוקח על עצמו חלק אחר בסיפור ודמות אחרת מתוכו ברוטציה; הסיפורים המתערבבים והקולות יוצרים, במפתיע, מעין סיפור אחד, שאפילו שואף לסוג של פתרון. המתנדבת, אישה מבוגרת שהולכת בקושי, לא מסירה את עיניה הדומעות מן המתרחש על הבמה. כשההמחזה מסתיימת, מחיאות הכפיים מעידות על כך שגם הציניקנים שבקהל לא נותרו אדישים.

אישי ואוניברסלי

אחרי שדודי זילברשלג יספר את הסיפור החסידי הבא, מתרוממות ידיים נוספות להתנדב: אישה המספרת על ילדותה במושב סגור וקשוח של ניצולי שואה הונגרים, גבר המספר על הקושי התמידי שלו להישאר במקום אחד ולהתחייב לעבודה, למשפחה, להצלחה, אישה המספרת על ההתמודדות שלה עם אלימות שגילה בנה כלפי בתה. הסיפורים עוברים עיון קצר, ומיתרגמים בזה אחר זה למסכת מורכבת של דימויים צבעוניים, צעקניים כמעט; השחקנים מתרוצצים על הבמה, נעים בין גילאים וזהויות ופריטי לבוש – ונראה כאילו תוך כדי המשחק עצמו מתבהרת בהם דמות פתרונו של הסיפור, שאליה הם שואפים יחד בתזמון כמעט מושלם.

השילוב בין הסיפורים החסידיים, הסיפורים האישיים והתיאטרון יוצר דיאלקטיקה יוצאת דופן: הסימבוליקה הכמעט מיסטית של הסיפורים החסידיים מעניקה איזה תוקף אוניברסלי לסיפורים האישיים, תוקף שמהלך על הקו הדק בין האמפתי לדידקטי; והפתרונות והקולות השונים שמציעים השחקנים לסיפורים מעניקים להם אסתטיקה וחיזוק, שמצידם מהלכים על הקו הדק שבין הסימבולי לפשטני. בסך הכול, הדיאלקטיקה יוצרת חוויה לא אחידה, אך מרגשת ומעוררת מחשבה, שמאירה באור סתום ומפתיע את הפנים השונות והפשוטות לכאורה של היושבים בקהל והמהלכים ברחוב. וזאת, כנראה, הייתה הכוונה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בתמוז תשע"א, 8.7.2011