הרצון מול הכישוף / ינאי ד' לוין (לפרשת בלק)

 

קוראי התורה מתבקשים להפנים את מה שבלק מלך מואב כלל לא יכול להבין: המאגיה שולטת רק בתמונת עולם אלילית, לא במציאות

מוקדש לרפואתה של אמי שירלי בת גרציה

איור: מנחם הלברשטט

"לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם – אבל אתה למד להבין ולהורות, כלומר להבין מעשיהם כמה הם מקולקלים" (רש"י דברים י"ח ט')

 די בקריאה שטחית בפרשתנו כדי להתרשם כי מראשיתה בלק ובלעם מנהלים דו שיח של חירשים. לא פחות משש פעמים חוזר בלעם בפני בלק או בפני שליחיו על היות קללתו וברכתו מותנית ברצון ה', ולאורך כל הפרשה נכשל בלק מלהבין מסר זה הנראה לכאורה פשוט. דו שיח של חירשים הוא אכן עקר מראשיתו. אף צד אינו מפתח את דבריו בעקבות דברי האחר, מה שנאמר בסוף הוא שנאמר בהתחלה.

תופעה זו, הרווחת למדי ביחסי אנוש, יכולה להיווצר כאשר אחד מבני השיח אינו רוצה מלכתחילה להבין את אשר נאמר לו, או, לחלופין, כאשר אחד המשוחחים איננו מסוגל להשיג את אשר נאמר לו – וזאת מכיוון שעולמו אינו מכיל את המושגים הבסיסיים ההופכים את דברי השני לנהירים. 

את שתי האפשרויות הללו ניתן לייחס לבלק. מתוך רצונו למגר את האויב על ידי שכירת שירותיו של מכשף בעל מוניטין אין הוא מוכן לשמוע תשובה שלילית, תהא סיבתה אשר תהא. ייתכן כי תערובת אופיינית של טיפשות ורשעות מחזקות את עיקשותו. אפשרות זו, גם אם תיתכן, נראית פחות סבירה ופחות מעניינת מזו השנייה: מתוך עולם מושגיו, בלק אינו יכול להבין את אמירותיו החוזרות של בלעם – "והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי"; "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' א-לוהי לעשות קטנה או גדולה".

מדוע בלק איננו מסוגל להבין את הכרזת בלעם על אודות תלותו המוחלטת ברצון החופשי של ה'? מה חסר בעולם מושגיו של בלק ההופך את דברי בלעם לקשים כל כך להשגה?

אין חופש לאל

העולם האלילי במזרח הקדום שבו חי בלק לא היה עשוי מקשה אחת. לא הרי המיתולוגיה הבבלית כזו הכנענית או המצרית. על מידת חירותם של האלים, על קיומם של צווים דתיים ועל התלות בין גורל האדם לבין התנהגותו נתנה כל אחת מן המערכות הללו תשובה שונה. מכאן שאין בהכרח למצוא באמונתו האלילית האישית של בלק את סיבת כישלונו להבין את דברי בלעם על הרצון החופשי של ה'. ייתכן שעולמו הפגאני של בלק הכיל מושג של אל בעל חרות רצון, אך דברי בלעם עצמם מכילים יותר מכך. באומרו "היכֹל אוכל דבר מאומה, הדבר אשר ישים א-להים בפי אותו אדבר", בלעם לא התייחס רק לחרות הא-ל אלא רמז לכך שהכול כפוף לחרות זו – ובכלל זה הוא עצמו.

 הגדרת האלילות המיוחסת לכל השיטות שהזכרנו כדוגמה מכילה מכנה משותף מובהק: כל הדתות הללו מניחות ריבוי ופיצול בעולם האלוהות. גם אם עובדי האלילים חלוקים ביניהם בעניין אופי הפיצול והאלילים שלהם הם עובדים, הרי ששבירת עולם האלוהות לרסיסים מכילה השלכות תרבותיות המשותפות לכולן. ביניהן: אין מציאות אלוהית אשר לה מסורה השליטה על עולם ומלואו. מכאן הפתח לקיום שלל רבדים ומימדים שהאדם יכול להפעיל בהתאם לרצונו בהעדר מנהיג אחר.

פתח זה הוא כנראה אחד המקורות העיקריים לתופעה שהייתה רווחת בכל המרחב הקדום: הכישוף. את העדר קיומו של כוח הנתון בלעדית בידי הכישוף ושרירות רצונו של המכשף בלק לא יכול היה לתפוס. בלק לא יכול היה להבין כי גדול המכשפים שביקש לשכור מודיע לו כי הכישוף הינו חסר כוח עצמי ועל כן במובן עמוק – בלתי קיים.

איני מתיימר כמובן להכריע כאן במחלוקת שחצתה ראשונים ואחרונים על ממשותו או אי ממשותו של הכישוף. החידוש שמחדשת התורה דרך דבריו של בלעם הוא כי הכישוף – גם מתוך הנחת קיומו – אינו עצמאי, אין הוא פועל ככוח עליון. אדרבה, כוח פעולתו מותנה ברצונו של הגבוה מעל גבוה. חידוש זה הוא הוא העוקר ומבטל את מעמדו של הכישוף בעיני מאמיניו, שעִמם נמנה בלק. במובן זה, הכישוף אכן אינו קיים.

אמונה מול מאגיה

בערך כשפים שבאנציקלופדיה העברית נמצא את הדברים הבאים: "האנתרופולוגים נוטים להבחין ארבעה גורמים או מרכיבים בכישוף: א. אישיות המכשף, ב. מלות הקסם, ג. המכשירים שבהם משתמש המכשף, ד. הטקס שהוא מבצע כדי להשיג את תוצאת הכישוף". הגדרה צורנית זו רחוקה מלהספיק. ישאל השואל, הרי ברבים מן הטקסים הדתיים ממלא אדם מסוים תפקיד חשוב ומרכזי, ומושמעות מילות תפילה תוך שימוש באביזרי מצווה, ואיש לא יעלה בדעתו לכנותם כשפים. נעשה צדק עם האנציקלופדיה העברית בהבאת החלק המשמעותי בדבריה: "אם התוצאה המופקת מיוחסת ישירות לפעולת האדם עצמו המפעיל את עצמי הטבע ואת הכוחות העל טבעיים להנאתו, היא נראית כביטוי למלאכת המאגיה. אם התוצאה מיוחסת ישירות לעצם או גורם רוחני שאותו מעריץ האדם אך אין הוא שולט עליו – היא מתפרשת במשמעות דתית כמעשה האל".

אפשרותו של האדם להשפיע על המציאות היא יסוד בתורה, אך מה עצום המרחק בין יסוד זה לבין אמונת הכישוף. יהודי המתפלל או המזדכה במעשה מצווה מאמין כי בכוח הדבר להשפיע בגלל היות המציאות משועבדת לרצונו של מי שהתפילות מכוונות אליו ושמעשי המצווה נעשים לפניו. המכשף לעומתו מאמין כי פעולותיו משפיעות על המציאות בגלל היותה משועבדת לו עצמו או לחוקיות המאגית שהוא מפעיל. בעולם הכשפים די במכשף ובקסמיו כדי לחרוץ מציאות. החוקיות המאגית, ככל חוקיות, היא עיוורת, ומכאן שהפעלתה אינה מותנית בערכיות כוונותיו של האדם המפעילה. בעולמם של המאמינים בכשפים, המציאות אינה תמונת ראי של ערך מעשי האדם אלא של שרירות רצונו.

מעניין לציין כי ישנן תרבויות אליליות שבהן שרירות רצונם של האלים והחוקיות העיוורת של הכישוף דרו זה לצד בכפיפה אחת. בסופו של דבר עניין אחד לפנינו. האלים והאדם נמצאו פועלים על פי אוות נפשם וכפי שכוחם מאפשר. האלים לפי גבורתם, והאדם בזכות כוח הכישוף שנמסר בידו.

התורה החרימה כתועבה את כל אלה. אין למצוא בה הבחנות מהותיות בין סוגי פולחן אלילי או בין סוגי כשפים, קסמים ויתר מעוננים, מנחשים, חוברי חבר, שואלי אוב, ידעונים ודורשי מתים. ה' צמצם את הנהגתו על פי אמות השכר והעונש שאותן גם כפה על האדם. מכאן שה' אינו נוהג בשרירותיות כלפי האדם והאדם אינו יכול להפעיל את המציאות על פי שרירות לִבו.

 אחריותו של מי

נחזור בקצרה לבלעם. למרות רשעותו הוא זכה לנבואה ונבואתו הינה נבואת אמת. אשר על כן, למרות מניעיו המושחתים, בלעם לא יכול היה להתכחש למה שידע והכיר כנביא: המציאות אינה סרה לרצונו כמכשף וממילא קללתו במקום שבו ה' החליט לברך תהיה קללת סרק ותו לא. זאת כאמור בלק לא יכול היה להבין.

התורה בכל זאת מזכירה במקום אחר (במדבר ל"א ט"ז) כי פגישתם של בלק ובלעם לא נשארה עקרה לחלוטין מבחינתם. על כך שישראל חסו על הנשים בעת מלחמתם במדיין אומר משה "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'" – עובדה הנעדרת לחלוטין מפרשתנו.

משהבין בלעם כי לא יוכל לקלל את ישראל בשם ה' החפץ בברכתם, נצמד הוא עצמו לחוקיות היחידה שהתורה מדברת בשמה – היות ה' גומל לאדם כפי מעשיו. הואיל ולא יכול היה להשפיע על רצון ה' באופן ישיר, הוא בחר להביא על ישראל את הקללה באופן עקיף. משזנו בעצתו ישראל אחרי בנות מדיין ומואב, הפיל עליהם א-להי ישראל שונא הזימה את הפורענות, "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף" (סוף הפרשה).

אפשר שהתורה הסתירה בפרשתנו את עצתו זו של בלעם כדי שלא נבוא לטעות חלילה ולומר כי כשפיו של בלעם הם בכל אופן אלה שגרמו. טעות זו יכולה הייתה להיווצר אם סיפור נפילתם של ישראל היה מובא כהמשך ישיר לעצה שיעץ בלעם, אשר הובא על ידי בלק כמכשף. בפרשתנו ישראל הם הנושאים לבדם באחריות. לא שרירות לִבו של המכשף להרע, אלא שרירות לִבם היא שגרמה.

 הכותב הוא סטודנט לתואר שני ומדריך סיורים בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בתמוז תשע"א, 8.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 ביולי 2011, ב-גיליון בלק תשע"א - 726, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: