בתגובה ל'תולה תורה על בלי מה' מאת ראובן אוריה הכהן, ולתגובות הנוספות למאמר 'בחירה בהתגלות' מגיליון שבועות / משה מאיר

 

תליית התורה על הבלימה

 

ראובן הכהן אוריה טוען כי תמונת ההתגלות ששרטטתי איננה התמונה המסורתית. זו טענה קשה, שהרי היא חוסמת את הדרך בפני כל חידוש. האם כך נבטל את דברי הרמב"ם, מפני שלפניו איש לא לקח כל כך ברצינות את אחרותו של א-לוהים ואת הצורך לקרוא את התנ"ך מחדש ללא כל הגשמה? האם כך נבטל את דברי רבי נחמן מברסלב, מכיוון שאיש לפניו לא הורה שיש קושיות מהחלל הפנוי שאין להן תשובה בשפה?

ראובן גם טוען כי תמונתי המבססת את המחויבות על רצון לא יכולה לעבור הלאה מאב לבן וממורה לתלמיד.

הוגה הוא אדם הקשוב ללִבו ולדורו, ומתוך תודעת שבר וקושי יוצר תמונות חדשות. הוגה דתי הוא זה שתמונותיו מתיימרות להחזיק את בניין הדת בעולם משתנה. יש אימה ופחד מפני החדש, אבל הישן איננו בטוח יותר. בעולמנו שבו תופעת החילון של אנשים דתיים כל כך רחבה, תהיה זו נאיביות לומר שהתמונה המקובלת מבטיחה את המסירה הלאה. הסיפור הוא מורכב. יש אנשים שעולמם יתפרק אם תצויר להם תמונה שבסיסה הרצון ולא ההכרח, ויש אחרים שדווקא הארה זו תאפשר להם לבחור בדרך המסורת. יתרה מזו, כשהאופציה לזנוח את המסורת כל כך זמינה ופשוטה כבדורנו, הרי מי שלא עוזב על כורחך עושה זאת מתוך בחירה ולא מתוך הכרח שכבר איננו קיים.

ראובן טוען שההכרה בביקורת המקורות זרה לאיש המסורת ו'הוא איננו מעוניין לדעת את הטקסט הקנוני המקודש כפי שהוא'. ואני טוען לעומתו: אי אפשר לבחור את אתגרי האמונה שדורנו עומד בפניהם. אי אפשר לעצום עיניים מול רוח התקופה שכן היא חודרת לתודעתנו בין אם נרצה ובין אם לא. האומץ להאמין בדור של חילון כולל את האומץ להכיר באשר אי אפשר לעצום עיניים בעדו ולחפש דרך של אמונה למרות התפרקות ודאויות שהיו נחלת הדורות הקודמים.

בתמונתי ההתגלות עומדת ופורחת, היא אמנם לא ודאית, אבל אפשרותה קיימת הן בין דפי כתבי הקודש והן בחיים הקיומיים של המאמין. ההבחנה בין ההתגלות ובין עקרון 'תורה מן השמים' מחַיָּה את הפרדוקס שבין אחרותו של א-לוהים ובין התגלותו, ובכך מחיה את החיים הדתיים. אכן, משימת המחויבות ומילוי התשוקה לעשות רצון אבינו שבשמים מוטלים על הרצון, והמשימה גדולה וקשה. אבל הקושי מחיה ומאתגר. היום להיות אדם מאמין ומקיים מצוות זו משימה קשה של הליכה נגד הזרם.

צודק שמעון אליעזר הלוי ספירו, באומרו שגם אם נקבל את עקרון 'תורה מן השמים' עדיין צריך להיות רצון לקבל את הצו ולקיימו. אלא שהוא צודק מבחינה לוגית ולא מבחינה קיומית. התפקוד של העיקרון הזה במציאות הקיומית הוא להרדים את הרצון החופשי ולעורר באדם תודעה שהוא כפוי לקיים את הצו. ההכרעה לקיים את המצוות כדרך לעבוד את ריבונו של עולם היא הכרעת חיים – ולא כדבריו של שמעון. היא כוללת את אמונתו של האדם שהוא עומד לפני א-ל חי והוא רוצה להתקרב אליו.

יוסף שפירא תהה על מקומו של הספק בתמונתי. לדידו סופה של האמונה תמיד הוא בוודאות. אני חולק עליו. הוודאות – אם היא קיימת – הרי היא תמיד ביחס לנתוני החושים. אני בטוח שאני רואה מכונית קרבה אליי, ועל כן אסור הצידה כדי לא להיפגע. אבל ביחס לא-לוהים, כל ודאות גוררת הגשמה והפיכת הא-ל האחר למצוי בין הבריות ולחלק מהעולם. הספק הוא התכונה של התודעה המכוונת אל אשר מעבר לטבע. אי אפשר להפוך אותו לוודאות. זאת ההטעיה של התודעה הרגילה במושאים מהעולם ולא בזה שמעבר לו. מה שכן יכולה להיות ודאית היא ההכרעה לחיות את חיי לפני הא-ל שאני מאמין בו, כלומר שהספק שלי 'אולי באמת…' הוא המניע אותי לחיות חיים מלאים לפניו.

בניגוד לפרשנות של ראובן, לדידי 'הדור קיבלוה בימי אחשוורוש' איננו אישוש לסיני, אלא המרה של קבלה בכפייה בקבלה מרצון שהיא המאפשרת מחויבות מלאה ולא כזאת הנופלת בפח של 'מודעה רבה לאורייתא', כלומר אי תוקף למחויבות שניתנה באונס.

אכן, 'תולה תורה על בלימה', על בלימת התודעה המתיימרת לוודאות במקום שהיא איננה מן האפשר. הצניעות הזאת סופה לאפשר החזקה במה שכל כך קשה להחזיק בו: אמונה ומחויבות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בתמוז תשע"א, 8.7.2011

פורסם ב-7 ביולי 2011,ב-גיליון בלק תשע"א - 726, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: