"אם יהיה צורך, תירו בכולם עם מכונות ירייה" / אליהו שפרן

 

כאב עלום נשא אבי ז"ל, רבה של קהילת יאסי שברומניה, כל ימי חייו. רק חודשים ספורים לפני מיתתו נחשפתי לעוצמת הזוועות שחווה. במלאת שבעים שנה לפוגרום יאסי

 

איסוף ומעצר יהודים ביאסי בזמן הפרעות, 1941

אבי היה אישיות מיוחדת – מלומד, ירא שמים וחכם; יהודי שעיניו הביעו חכמה, חכמה שלא הבנתי בצעירותי, ואשר כוחו ונוכחותו היו ברורים לי רק בבגרותי.

הורים הם תמיד תעלומה בעיני ילדיהם. אותם הורים שחיו בתקופת השואה האיומה מהווים לעתים קרובות תעלומה עמוקה אף יותר לילדיהם, ואני ביניהם. הכאב של אותה התקופה כמו הפך חלקים מאישיותם לבלתי מושגים. רק חודשים ספורים לפני פטירתו של אבי התחלתי באמת לתפוס את העבר הנורא ההוא שחווה בחייו.  

בחזרה לשם

הרב שפרן

בעודי מפשפש במזוודה שבה שמר את המסמכים החשובים ואת החפצים יקרי הערך, מצאתי מסמך הכתוב ברומנית. תמיד ידעתי שהרומנית הייתה חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי, אך אני אישית לא קורא או דובר שפה זו.

פניתי לאחותי הגדולה, מרים, כדי להבין את תוכן המכתב. מרים גדולה ממני בעשר שנים, ונולדה ביאסי. רומנית היא שפת האם שלה.

כאשר מסרתי לה את המסמכים היא בחנה אותם מקרוב. הבעת פניה השתנתה באחת. ידה החלה לרעוד. היא השליכה את המסמכים על הרצפה בעוד פניה נמלאו כאב וצער ודמעות הופיעו בעיניה.

"מרים, מה קרה?", שאלתי, מוטרד מתגובתה.

אך מרים לאענתה. עברו כמה דקות עד שיכלה לדבר. "עכשיו אני מבינה", היא לחשה, התכופפה ואספה את המסמכים שנתתי לה, "עכשיו אני מבינה הכול…"

"הכול?"

אחותי סבלה רבות במשך חייה. הסיוטים מהייסורים שעברה הפריעו את שנתה במשך השנים ולא הרפו ממנה. אך המסמך שקראה כעת החזיר אותה באופן מוחשי לשם. הוא תיאר את סיוטיה אחד לאחד; שלדים זרוקים בערבוביה בצדי הכביש, גופות תלויות על פנסי הרחוב ויהודים מושפלים בכיכר העיר נופלים על ברכיהם.

המסמך תיאר עדות של ניצול מפוגרום יאסי.

מה שהיא קראה לא היה הזיה של סיוט. זו הייתה אמת קרה וקשה.

מרים הייתה רק בת שלוש כאשר התרחש הפוגרום ביאסי, אך התמונות שהניצול תיאר היו צרובות בדמיונה הצעיר, וחזרו בסיוטים לענות אותה לאורך כל חייה. ה"סיוט" היה אמיתי.

הפוגרום ההוא ביאסי לא היה הראשון, ובוודאי שלא האחרון בסדרת הפוגרומים שהתרחשו בקהילות יהודיות ברחבי אירופה באותה תקופה נוראית. אך יאסי הייתה הקהילה שבה אבי שימש כרב ראשי. היא הייתה קהילתו. קהילה שלאחר שלושה ימי זוועות, שבהם הוא נורה ברגלו, נזקקה למנהיגותו יותר מתמיד.

יהודים על הכוונת

מעל ארבע מאות שנים חיו יהודים ביאסי, ארבע מאות שנים שנקטעו באותו סוף חודש יוני של שנת 1941. הקהילה, שיוסדה במאה ה-16, הייתה מפותחת מאוד מבחינה דתית ותרבותית, והשתלבה היטב עם זרמי החסידות והציונות שבה כמו גם עם התיאטרון היידישאי המצליח שלה.

בין שנת 1930 ל-1940 גדלה האוכלוסייה היהודית מ-30,000 נפשות ליותר מ-50,000. מצד אחד, הייתה זו קהילה יהודית מושלמת ומזמינה. מצד שני, היא הייתה ידועה כקרבן לאנטישמיות עוינת, ולא רבים רצו לקחת בה חלק. כבר בשנים 1899 ו-1923 ערכו סטודנטים רומנים פשיסטים ואנטישמים פוגרומים בקהילה היהודית הזאת.

ממשלת רומניה מעולם לא כיבדה את ההתחייבות שלה מוועידת ורסאי בשנת 1919 להעניק ליהודים אזרחות, ולכן למעשה מעולם לא הייתה יאסי מקום בטוח ליהודים. אף על פי כן, דבר לא רמז על מה שעמד להתרחש ב-28 ביוני 1941. אז, בה בעת שמעצמות הציר הכינו עצמן למלחמה נגד הסובייטים, החלה הזוועה.  

בחודשים שלפני כן הפיצו הרשויות שמועות שקריות בעליל, מוזרות, אבסורדיות, לא אמינות; עלילות זדוניות שמטרתן הייתה אחת: להסיט את האשמה לעבר היהודים בשל קשיי המלחמה. שקרים נבנו על גבי שקרים בזה אחר זה; עיקרם היה בהאשמת היהודים בעזרה לסובייטים להפציץ את העיר. שקרים אלו קנו בסופו של דבר שביתה מוחלטת בלב הקהילה הלא-יהודית שבעיר.

כמו הרעמים הנשמעים מיד לאחר הופעת הברק, כך לא היה ספק מה עומד להתרחש. כשהחלו הפרעות נגד היהודים, הם ניסו להגן על עצמם מהאלימות הנוצרית באמצעות תליית שלטים על בתיהם, שבהם נכתב: "כאן מתגוררים נוצרים, לא יהודים!". בדרך כלל זה לא עזר.

אך האמת הנוראית עוד טרם הגיעה. היה נדמה שכל יאסי עוצרת את נשימתה, מחכה לאותו רגע איום. והוא אכן הגיע. עם שנאה עמוקה, צמאת דמים בעליל.

בחסות הצבא

האות לפתיחת הפוגרום צוין ביריית רקטה. שובל העשן עוד לא הספיק להתפוגג כאשר המוות וההרס הגיעו לכל אזור מגורים יהודי בעיר. התקיפות תוזמנו בדיוק לאותה השעה שבה כוחות רומניים וגרמניים התקדמו לעבר החזית הרוסית.

"היהודים יורים על הצבא הרומני!"

החיילים, שהתקדמו בשקט קדימה, החלו לפתע לירות על הבתים שעליהם הצביעו "מומחים", כביכול  נורו מהם יריות לעבר חבריהם. היסטריה נוראית פרצה.

השלטונות הורו על חקירה "יסודית" של האירוע שבו נורו יריות לעבר חיילים. למרות שלא נמצא אף חייל שנהרג או נפצע, במהלך כל הלילה יהודים נעצרו באופן שרירותי ונלקחו לכמה מרכזי מעצר, רובם למפקדת המשטרה. היהודים נתלשו מבתיהם, ממיטותיהם, ממשפחתם. עד הזריחה של שבת בבוקר, נמנו במפקדת המשטרה מעל אלפיים יהודים. עד הצהריים המספר קפץ לששת אלפים.

29 ביוני, 1941. Duminica Aceia – "יום ראשון הידוע".

היום הראשון. היום הרצחני ביותר בהיסטוריה של יהדות רומניה. בעוד המון יהודי כלוא בחצר מפקדת המשטרה, החלו החיילים לפתוח באש לעברם מכל הגגות שמסביב. מאות נהרגו, בעוד חיילים אחרים החלו להכות ביהודים הבודדים שנותרו בחיים עד מוות.

האם הצרחות והזעקות של קרבנות חסרי הגנה אלו עוררו רחמים בלִבותיהם של אותם חיילים נוצרים? לא. לבותיהם היו חירשים לזעקותיהם של חפים מפשע וחסרי הגנה.

החיילים לא היו לבד בביצוע הפשע. גם האוכלוסייה המקומית התפרצה בביטויי שנאה ורוע מרושעים. במקביל לטבח שהתרחש במפקדת המשטרה, השתולל הפוגרום בעיר כמו אש בשדה קוצים, זורע הרס וחורבן בכל בית יהודי.

12,000 יהודים נעצרו ונורו מחוץ למפקדת המשטרה. 4,300 יהודים נדחסו לתוך משאיות משא וקרונות בקר ברכבות. 2,650 מתו מצמא או מחנק. יש שיטענו שהיהודים שנספו הם בני מזל. ניצולי הפוגרום המשיכו לסבול מטראומה פיזית ונפשית כל חייהם, ביניהם הורי ואחותי. כך החל הפרק הרומני בפתרון הסופי של היטלר.

בספרו "השואה השקטה" מציין י"כ בוטנארט שבתאריך 8.7.1941 הצהיר מנהיג הקבינט אנטונסקו שמדיניות הממשלה שלו בנוגע ליהודים אינה מטרידה אותו כלל: "לא מטריד אותי שאנו ניזכר בהיסטוריה כברברים. האימפריה הרומנית ביצעה סדרה של מעשים ברבריים בהתאם לאמות המידה הנוכחיות שלנו, ואף על פי כן זה היה המפעל הפוליטי המפואר ביותר. לא היה עוד רגע יותר מבטיח ממנו בהיסטוריה שלנו. אם יהיה צורך, תירו בכולם עם מכונות ירייה".

הפראות הייתה כל כך ברוטלית, עד שאפילו האנס פרנק, המושל הכללי הגרמני של פולין, צפה בטבח של יאסי במידה מסוימת של שאט נפש. "מישהו אי פעם ראה טבח של יהודים ברחובות עיירה גרמנית? אנו משתמשים באמנות הניתוח, לא המשחטה!"

לקדש את העתיד

מה יכול לעשות מנהיג רוחני של קהילה שחוללה באופן כה נוראי? מה הוא אומר? מהי התגובה לתקיפה כה אכזרית שאפילו חיית-אדם כמו האנס פרנק התייחס אליה כ"משחטה"?

רק שלהבת האש הטהורה של האמונה היהודית יכולה לבעור בפניה של זוועה כזו. רק תעצומות נפש של 'ואמונתך בלילות' יכולות לעמוד נוכח הרוע.

מספרים שכאשר אבי זצ"ל דיבר, לימד והרצה, להבות של אש קודש קרנו החוצה ויקדו מהאנרגיה והדינמיות שלו. רבים ששמעו את אבי זצ"ל מלמד, אמרו לי: "אם היו שלושה תלמידים בכיתה או חמש מאות איש בהיכל הרצאות – כאשר אביך דיבר זה היה אותו מעמד הר סיני, כמו לשבת לרגליו של נביא".

אבי, שנבחר לכהן כרבה הראשי של יאסי בגיל צעיר מאוד, עשרים ושבע בלבד, צפה בלהבות הגיהנום ששרפו את קהילתו. כיצד היה יכול לשקם את חייו שלו, קל וחומר את חיי קהילתו? כיצד מנהיג של קהילה צופה בהרס שלה הנעשה בדרכים כה ברוטליות ומצליח להמשיך הלאה?

בספרו "מסע המוות" כותב ד"ר מנפרד רייפר על אודות יאסי: "מנהיגות הקהילה בראשות נשיאה, יוסף יעקב, והרב הראשי ד"ר יוסף שפרן, מיקדה מהר מאוד את מאמציה באיחוי פצעי הקהילה שנפגעה אנושות מטבח בניה. ראשון היה הצורך להקים מערכת עזרה ותמיכה חברתית שתושיט עזרה ליותר מעשרים אלף אלמנות ויתומים. קשה ממנו היה המשבר של בתי הספר היהודיים".

בספרו בעל שלושת הכרכים, 'מחקרים בהיסטוריה של החינוך היהודי', מציין אבי שלמרות הזעזוע העמוק שפקד את יהודי העיר, אזרו רבני הקהילה כוחות יש מאין, והצליחו למנף את הטבח ללהבות של ציפייה לגאולה השלמה.

"היה קושי גדול בתוך הגלמודיות של היתמות, שמנעה מהשכל לחשוב בכיוון של התחדשות… כל הקהילה הייתה צריכה להקים סכר לפני הסערה שקברה את עצם קיומנו. סאגה של כאב וסבל אינסופי ששברה צעירים וזקנים כאחד – הוכיחה באותה מידה עוצמה רוחנית גדולה ותעצומות נפש. בנסיבות מזעזעות אלו, לא יכולנו להתחמק מהשאלה: כיצד נוכל להמשיך את המסורת העתיקה והקדושה שלנו, שמירת התורה ומצוותיה? התשובה הבלתי אפשרית אך ההכרחית הייתה: אנו נחדש את להבות התקווה בלִבנו ונחיה את האמונה בכל דרך אפשרית. בחינוך, בהוראה, בלימוד בבתי ספר ובתפילה מחודשת. ואכן כך קרה. בתי ספר יהודיים ובתי כנסת נפתחו שוב ביאסי. עם מבטי חיזוק ועידוד, מורים ומחנכים פנו לתלמידיהם, השתדלו להחדיר נחמה בתוכם ולעודד אותם באהבה. אהבה חמה ונצחית מרעידה את לִבי, בזכרי את אותם המורים והתלמידים באותם ימים נוראים, ימים קשים לכלל ולפרט כאחד".

      מה למדנו מיאסי? להמשיך ללמד. ללמד, ללמד ושוב ללמד. בתורה יש התחדשות ותקומה. בנפשו של יהודי ישנן תעצומות גדולות. אבי היה אחד המלומדים הראשונים שחקרו, למדו והוציאו לאור חומרים בנושאים הלכתיים ושאלות שנשאלו בתקופת השואה. וכפי שכתב אבי, "אנו נשארים נאמנים לעברנו ולומדים ממנו כדי לקדש את העתיד. זה נשאר קשר נצחי ותמידי בין העבר, ההווה והעתיד בהבנת עמנו".

הרב ד"ר אליהו שפרן הוא בנו של הרב יוסף שפרן זצ"ל. משמש סגן נשיא ארגון הכשרות הבינלאומית O.U.

————————————————————————————————-

  רכבות המוות ותפילת החיים / שמואל פאוסט

ברומאן, לפני כשבוע

לא רק הרב אליהו שפרן, בנו של רב הקהילה, לא היה מודע למלוא זוועתו של הפוגרום ביאסי. עשרות שנים נדרשו לניצולי הטבח ולצאצאיהם כדי להעלות למודעות ציבורית את פשעיהם של בני העם הרומני ואת ממדי שואת יהודי רומניה בזמן מלחמת העולם השנייה. מסיבות שונות, שחלקן קשורות בזיוף מסמכים ובהסתרה שיטתית של השלטונות הרומניים וחלקן ביחסים שנקשרו בין מדינת ישראל הצעירה ובין רומניה, מעשי הזוועה הללו נותרו כמעט מכוסים.

לפני כמה שבועות הגיע לידי ספרו של שלמה ולדמן, 'דראקולה לא ניצח אותו: תיק יאסי – שואת יהודי רומניה שהועלמה'. ולדמן יצא למסע בעקבות עברו של אביו, ניצול הפוגרום, ולא נח עד שהשלים לאסוף נתונים ועדויות ולהביאם בפני מנהלי מוסדות ההנצחה ועורכי ספרי לימוד ואנציקלופדיות, שבכולם מצא חוסר דיוק הגובל בהשכחה של קורות יהודי רומניה בשואה. הספר הוא אישי, רגשי וסובייקטיבי ואינו ספר מחקרי, אף שמובאות בו עשרות עדויות, צילומים ותעודות. עריכה מהודקת וקפדנית הייתה בוודאי מיטיבה עמו, אך עוצמתו הרבה טמונה במידה רבה דווקא בכתיבה הראשונית, היצרית והגועשת, המיליטריסטית וחסרת הכללים.

אביו של המחבר, יוסף ולדמן, היה ניצול 'רכבות המוות' מיאסי. הרעיון השטני שהגו אנשי הצבא הרומני היה להעלות את אלפי היהודים שנותרו בחיים (בריאים או פצועי ירי ודקירות) על שתי רכבות משא כמסע גירוש מן העיר. אלא שכדי להעצים את הענישה ניתנה הוראה שלא לספק מים לנוסעים, לאטום את כל פתחי הרכבות ולהסיען בנסיעה איטית במיוחד לאורך קווי המסילה. פצועים ומטורפים מצמא בחום היוקד, נפחו אלפי יהודים את נשמתם בצימאון ובחנק. העדים הבודדים מספרים על מקרים רבים של אובדן שפיות הדעת ושל אובדן צלם אנוש בניסיון לסחוט כל טיפה מנוזלי הגוף כדי להרוות את הצמא הבלתי נסבל. בתחנות שבדרך עצרו הרכבות כדי להשליך מן הקרונות את גופות הנספים, שהיו מיד מטרה לביזה של המקומיים.

ב-4 ביולי 1941 הגיעה אחת הרכבות לגבולות העיר רומאן (Roman). הרכבת עצרה מול הנהר, דבר שהגביר את הייאוש, הסבל והשיגעון. זעקות הכלואים שיתירו להם לשתות ממי הנהר הושבו ריקם. השומרים הגו רעיון נוסף: הם אמרו שיתירו שתיית מים בתנאי שאחר כך יירו בשותים. כלואי הרכבת, המעונים בצמא, הסכימו מיד וכל היורדים לנהר אכן נורו בידי החיילים הרומנים. כמה שעות לאחר הגיעם לעיר רומאן נפסק העינוי. נשיאת הצלב האדום המקומי, גב' ויוריקה אגאריץ', דרשה להתיר ליהודים לקבל מים. דרישתה נענתה בסירוב והיהודים נצטוו להשליך את גוויות חבריהם ולא הורשו לשתות. במשך כמה שעות טרחה ויוריקה במשרדי מטה המלחמה הרומני עד שהשיגה את ההיתר המיוחל. בעידודה, סייעו יהודי העיר לאחיהם, נתנו להם מעט מים וסוכר, רחצו אותם ונתנו להם בגדים. רבים התקשו לשתות לאחר שגרונם יבש ואחרים מתו מיד מעודף מים. ויוריקה טרחה עוד והשיגה רשות לקיים הלוויה לנספים בניגוד לעמדת השלטונות שלא רצו לזהם את אדמת העיר בגופות היהודים. הגב' אגאריץ' שילמה במשרתה על מעשה החסד שלה שלא נשא חן בעיני חברותיה לצלב האדום ובעיני פרנסי העיר, אך שנים לאחר המלחמה ניסו רומנים רבים לייחס לעצמם את מעשה ההצלה ברומאן בהבינם שגלגל ההיסטוריה התהפך. ויוריקה אגאריץ' הוכרה בישראל כחסידת אומות העולם.

פינת הנצחה לפועלה להצלת חיים (ללא אזכור יהדותם) מצאתי לפני שבוע בתחנת הרכבת ברומאן. אל העיר הגעתי במסגרת סמינר 'בראשית' שמקיים ארגון הג'וינט לטובת יהדות רומניה המתחדשת. משתתפי הסמינר נטלו חלק בטקס רב-רושם לרגל חידושו של בית כנסת ותיק, ה'לייפציגר' בן המאה ה-19, שנותר יחיד מ-11 בתי כנסת שפיארו את העיר לפני המלחמה. צירוף הזמנים והמקרים של הגעת ספרו של ולדמן לידיי זמן קצר לפני נוכחותי במקום גרם לי לבקש ממארגני הסמינר לסטות מעט מהתוכנית המקורית ולקיים טקס קטן לזכרם של קרבנות הפוגרום. עצרנו לצד תחנת הרכבת של העיר וניגשנו אל פסי המסילה. סיפרתי לנוכחים – יהודים רומנים ברובם, שלא לכולם מוכר היה הסיפור לפרטיו – על מסע הזוועה של רכבות המוות ועל מעשה ההצלה של בת המקום. רב מישראל, הרב צביקה כפיר, נשא תפילת אל מלא רחמים וקדיש לעילוי נשמתם של בני ישראל המעונים שגופותיהם הושלכו בדיוק 70 שנה קודם לכן במקום שבו עמדנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בתמוז תשע"א, 8.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 ביולי 2011, ב-גיליון בלק תשע"א - 726 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. מרים מיה סנדרס

    כנכדה של אחד מרבני הקהילה שהיה ברכבת המוות ולא ניצל הרב בן ציון אברהמוביץ ששימש גם כחזן ושוחט וכונה החזן הציוני חוויתי את תוצאות הפוגרום מקרוב אבי ע"ה אחיו ואחיותיו שהיו כבר בארץ לא התאוששו מהאובדן ומההשפלה כל חייהם לוו בגעגועים שלא מוצו ובליקוט סיפורים בספרו של זאן אנצל הזמנה לרצח מופיע סיפור אחד מיני רבים על סבי ז"ל עריכת תפילת אל מלא רחמים ואמירת קדיש בתוך רכבת המוות ללציבור הנוסעים ולעצמו.סבתי עטל אחותו של אבי ליובא וילדיה יוסי ומירי ניצלו מהפוגרום אך טובעו באונייה סטרומה בדרכם לממש את החלום הציוני ולהתאחד עם משפחתם בארץ. סיפור נוסף על הפוגרום וסבי הוא נסיעתו של הרב רבינוביץ מראשי קהילת יאסי על הכתפיים כי הרב רבינוביץ היה מאד נמוך וסבי ז"ל היה גבוה והרומנים התעללו ברב רבינוביץ. הרב רבינוביץ החזיק בידיו ספר תורה ושמר עליו, ספר זה ניצל והועלה לארץ בידי בנו, כיום הספר נמצא אצל נכדו הרב שלמה רבינוביץ רב הדר גנים בפתח תקווה ורב בית הכנסת בו אנחנו מתפללים, זכינו ובשמחת תורה הספר מובא להקפות ובני ובעלי משתדלים לרקוד איתו עבורי זוהי סגירת מעגל אחד ממעגלים רבים שנותרו פתוחים בעקבות האסון הנורא וגדיעת השורשים של משפחתנו.
    סנדרס [אברהמי] מרים

    • שמואל פאוסט

      מרים,
      תודה רבה על תגובתך ועל המידע המרגש והמצמרר.
      מקווה שהמאמרים בעיתון, המעלים את העניין למודעות הציבור, יוסיפו אבן קטנה לגלעד לזכר סבך ובני המשפחה.
      מאחל למשפחתך שתדעו רק בניין ושמחה.
      שמואל

  2. לידיעתכם! ברומניה יצא לאור ספר"הפוגרום מיאסי" מאת היסטוריון רומני ראדו יואניד ותחת חסותו של מכון "אלי וויזל". הספר הוא למעשה אלבום של יותר מ200 תמונות עם הזוועות של הפוגרום ורכבות המוות. הספר הוא בהוצאת הוצאה לאור" curtea veche" .אם תתקשרו לאחת חנויות הספרים מיאסי דרך אינטרנט תוכלו להשיג כתובות ןאז הספר תשיגו במחיר 65 שקל לא כולל דמי משלוח. אני קניתי הספר והוא אצלי. אבי היה בין ניצולי רכבות המוות והתמונה שלו ראיתי בספר!!!!! הפוגרום מיאסי הוא אחד הפשעים הגדולים של הרומנים נגש היהודים ובחסות הגרמנים!!!!

  3. אני יליד יאסי.שאלתי את הוריי איך שרדו את הפוגרום. לא קיבלתי תשובה.
    אנחנו גרנו בפודול רוש.האם מישהו יודע למה לא נגעו ביהודים שגרו באיזור זה.?
    תודה
    אשר

  4. אהיה ביס השבוע … סבי הציל מאות יהודים בקניית מסעדה בעיר בה הוא נתן לנאצים אוכל ויין חינם למסעדה קראו אצל פשקנו
    מישהו הכיר?

  5. הרומנים האנטישמיים היו קבלני משנה של הנאצים בהרג ורצח יהודים , מדינת ישראל צריכה להנציח שואת יהודי יאסי כפי שמנציחים רצח יהודי פולין
    מדינת ישראל מתעלמת מרצח של העם הרומני , נרצחו 14,000 יהודים נקברו קבר אחים בשדות האזור יאסי והיום אוניברסיטת לרפואה ביאסי מוציאה עצמות , גולגולות של יהודים לצורך מחקר ???? איפה פה מדינת ישראל ? איפה פה יד ושם? כיהודי קשה להישאר אדיש ??? הוצאו יהודים מבתיהם בכוח ורוכזו למחנות לצורך השמדה , הרומנים הגויים היו קבלני משנה של היטלר

  6. אריה אדלשטיין

    אבי היה בן חמש היום הוא בן 86 ובחודש מרץ בעזרת ה אני חוזר איתו ליאסי לעיר הולדתו עד היום לא סיפר הרבה רציתי לדעת יש איזור יהודי או מאיפה להתחיל הוא סיפר לי על פרעות שהיו ואיך ברח ואיך סבא שלי הלך לבית הסוהר עצוב אבל אני חיב לסגור מעגל הוא למד בחדר למישהוא יש מוסג איך לכוון אותנו בבקשה כל תגובה חשובה לי המייל שלי aalektrik@012.net.il

    • אני גרוס יוכבד(לבית יוסיפוביץ)גם יתומה מה פרוגרום ביאסי.יש לי את הספר של שלמה ולדמן וקראתי כי זה נוגע לי.אני לא יודעת אפילו איפה אבא שלי קבור.

  7. אבא שלי אהרון בוטושניאנו ומרדכי בוטושניאנו
    הם ניצולי רכבת המוות שניהם כבר לו בחיים
    ישל נו ממסמכים מקורים של הארון בוטושניאנו

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: