אהבתי לשבת ולדבר איתך / חגית גרוסמן

 

ביומן מסע פואטי מייצרת רחל חלפי את השירה כקרום המגן על חייה. תוך שחזור תצלומים ישנים היא מבקשת לפתור את האהבה הראשונה בחייה, אהבת האם

תמונה של אמא וילדה, רחל חלפי; קשב לשירה, 2010, 279 עמ'

השירה בספר 'תמונה של אמא וילדה' שונה מכתיבתה של רחל חלפי כפי שהכרנוה עד כה. זו שירה שנכתבה מתוך רגעים מדממים. שירה שאינה מדברת או מתפלספת לאחר מרחק מן הכאב, אינה צופה מרחוק, אלא מנסה להכיל את תופת הפרידה: "אני אוהבת אותך מאוד—/ א-לוהים נתן לכל אחד—/ מספר —-לְחַיִים—/ ואני— בלעדיך אין לי חיים" (114).

שלא כמו שירים אחרים ומופלאים שכתבה חלפי מתוך דמיונה המשתלח והחד פעמי כבספרה הקודם, המופתי, 'מכשפות', הרי שבספר זה היא כותבת מתוך ייסוריה בעת התרחשותם ולא מעניקה לדברים הנכתבים מרחק או מראה מסנוור, מהפנט. היא מביאה את הדברים כפי שהם, בלתי פתורים, כמהים לפתרון, להיחבש בתחבושות השירה, כי אין תקנה לשברון הלב: "איבדתי את אמא שלי/ לא לבלוע לבלוע אי אפשר לבלוע/ לא אי אפשר/ אני מאבדת יום יום עוד מעצמי" (עמ' 166)

היא אינה יכולה עוד לנוס מן העולם אל מחוזות דמיון פראיים, אלא נותרת כלואה במחלת האם ובהמשך גם במותה: "את הבכי הזה אי אפשר לכתוב/ את הקרע הזה אי אפשר לתפור/ את הסמרטוט הזה אי אפשר לקרוע/עוד/ את היד הזאת המקרטעת על/ הדף הזה אי אפשר להבין למה מדוע היא/ מתעקשת לקרטע את הגמגום הזה" (עמ' 140). השירה הופכת למקלט והעט לחרב נוקמת אשר חובשת את הפצע הזב בתחבושות המילים: "ואני מלקטת אניצי מחשבה כלומית דקה/ ומזריקה אותה אל העט הדק הזה/ על שולחן הקפה/ כאילו היה בה שמץ/ רפואה" (עמ' 85).

מה נותר לגוף השבור המושתק וחסר האונים? רק  לדבר ולכתוב ולשיר ולספר, מתוך המקום האילם והמושתק של הכותבת ושל האם. האור שבחייה הולך ודועך: "לשאת את היבבה/ הנאלמת/ כאן פרקתי לרגע מגבי את השק האפור/ שבו כלוא האור" (עמ' 17). אך לעומת הכאב העצום שנמצא מעבר לכל מילים ואין באמת יכולת לבטאו, השירה היא שקר החותר אל האמת: "החפירה הנואשת הזאת באלף ציפורניים בתוך סלע ענקי/ אחר/ אמת…. החפירה העיקשת עיקשת הזאת/ שאינה מדלגת הלאה/ אל מחוז/ השתיקה/ אל המחוז שאין להבין/ אל המחוז שבו/ האמת/ זורמת בנהרות-/ חלקיקים/ אל אוקינוס-/ השקט/ המוחלט" (עמ' 35). השירה היא: "מוסיקה שמימית/ מעל לתהום" (עמ' 36).

השירים של חלפי מהדהדים מתהום הפרידה שהיא כעומק האהבה לאִמה: "אמי היפה יושבת/ מובסת/ איבריה/ שאצרו מתח חשמלי זוהר/ מותרים/ זרועה שהייתה נטויה/ מושטת באוויר לפנים בריק להיאחז// אחר כך אשיר איתה שירים מפעם/ והיא – אמנית המרי ילדת/ הטוהר והטוב והמרי/ חוברת בקול של אקורד הסכמה/ קבלה מוחלטת/ את הדין.// צלילים בודדים/ כנגד השיר העמוק/ המהדהד/ מן התהום" (עמ' 132). השירה היא המקום שבו נמשכים החיים. חלפי היא משוררת וירטואוזית וקולה העמוק נשמע כאן במלוא אהבתו, חמלתו ונאמנותו למפעל חייה של האם, מרים חלפי, הפסלת והמשוררת. הספר מציג את הערך הגבוה ביותר של המוסר, האהבה, שאינה מרפה גם לאחר המוות ומבקשת להשאיר ולעטוף ולאהוב עוד ועוד, לא להמשיך הלאה.

ניתן לקרוא את ספר השירים הזה גם כיומן מסע אל השאול, אשר הגיבורה המרכזית שבו עוד הייתה בין החיים בתחילת מעשה הכתיבה. גיבורה שגופה נשבר והיא נבגדת מצד הרופאים: "הקלות הבלתי נסבלת שבה/ הם נתנו לך לדעוך/ הקלות הבלתי נסבלת שבה הם נתנו לך לקדוח/ שעות על שעות על שעות וללהוט ולרעוד/ בלי לבוא ולראות אפילו" (עמ' 181). הכתיבה היא נצירת רגעיה האחרונים, אשר מובילים לפרידה והתמודדות עם ההישארות מאחור ועם מותה הטרגי שיכול היה להימנע אך נתקל בסירוב אכזרי מצד הרופאים. אולם ההתמודדות עם סיבוב הגב של אלו האמורים לסייע ולרפא היא בלתי אפשרית. איך אפשר להמשיך לחיות עם כל כך הרבה כאב? "מותך/ הכה/ בקרום הפלנטה/ הקטנה שלי/ במכת מטאוריט ענק" (עמ' 180).

חלפי נחבשת בשיריה. השירה היא הקרום המגן על חייה, כפי שאִמה הייתה לה בעבר. היא כותבת של אמת ונאחזת בשירה בכל כוחה. "ומה אני עושה לעזאזל/ ואיזו מין תחבושת עלובה זו/ השירה" (עמ' 35). היא כותבת בשביל לחיות וחיה בשביל לכתוב. "פצע תמיד בתוכי/ שלמד להגיף תריסיו" (עמ' 209). הכתיבה היא הגפת התריס על הפצע אך לא ריפויו. נדמה שלא נותר עוד דבר לאחר מות האם שיחזיק אותה בחיים. אך השירה היא כוחה להתבונן בה שוב: "להתבונן בך/ להתבונן באדם מסור/ להתבונן במסירות עצמה/ במי שמוסרת את כולה/ לחוש אם מסורה/ לראות איך המסה הפנימית/ שהיא את/ מתיקה עצמה" (עמ' 192). הכתיבה היא גם האפשרות היחידה להישארות הנפש האהובה, להנצחת הדמות ועיכוב הפרידה. היא היכולת להותיר את האדם האהוב, הנפרד, להשמיע את קולו. חלפי משבצת בספר את שירי אִמה ויוצרת דואט של קולות המשתרגים זה בזה כשם שהיא קשורה לאִמה: "הקשר הזה עוטף אותי/ משתרג אל תוכי" (עמ' 64).

רבים האנשים אשר סעדו את הוריהם ויכולים להזדהות בספר זה עם הבת הדואגת, המסייעת, הסועדת והתומכת, אשר אינה מוצאת מנוחה לצד מיטת אמה החולה. החוויה שמתארת חלפי בספר אינה זרה ותעורר הזדהות בכל מי אשר אהב ואיבד את אמו. חלפי משחזרת תצלומים ישנים ומבקשת לפתור את האהבה הראשונה בחייה, האהבה אל האם. האהבה הגדולה מכולן. "ואחרי שהייתי לפעמים ילדה מרדנית/ ורוגזת לפעמים/ איך אהבתי/ לשבת ולדבר איתך/ ולגלות לך את כל הסודות/ ואיזו אם חכמה היית לי/ וחברה מקשיבה בלהט וחובקת כל דבר/ וכל שאמרת לי/ היה כתחבושת על פצעי/ ואיך ראית בכל הדברים/ את הצד הנסתר" (עמ' 232).

רחל חלפי רוקמת אט אט ביד אמנית את דמותה המיוחדת, המיסטית, של האם מרים אשר קולה המרהיב נגלה בספר וקשה שלא להתאהב בו. לאחר שקראה באוזניה מכתב של מעריצת שירתה אמרה מרים חלפי: "טוב, אני צריכה/ לקנות לי/ כמה כנפיים/ ולהתחיל לעוף" (עמ' 101). מופלא לגלות את חוש ההומור שלה גם לאחר שנפלה למשכב. שירי האם עומדים מול שירי הבת ומעניקים חום והקלה לכאב. "בלילה/ נודדים כוכבים/ מחפשים/ אהבה" (עמ' 93). אין בהם כאב אלא יופי טהור ותמים: "שמעתי/ את צמיחת העלים/ בליל ירח/ קמים להיות// ועם בוקר/ נושקים את האור" (עמ' 89). האהבה לאם היא כאוקיינוס שאין לו חוף, שבו שטה חלפי, מנסה לא לטבוע, לאחוז ברפסודת השירה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט בסיון תשע"א, 1.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 ביולי 2011, ב-גיליון חוקת תשע"א - 725, שירה ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. אכן קונטרס ייחודי המקיף ומכיל את האהבה הפורצת מעבר לחיים מעבר להפרדות בתוך הכאב הבלתי פוסק של חיים. רחל חלפי היא טוטאלית ואמתית בהנגשת החוויה, ההתגלות.

    תודה על המאמר הרגיש והפועל.

    ספר מיוחד ביותר. מומלץ.

  1. פינגבק: רחל חלפי | יומן מסע

  2. פינגבק: על תמונה של אמא וילדה לרחל חלפי - אוקיינוס

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: