השימוש הגמיש של העברית ביחס לצבעים עשוי לגרום לקורא בן ימינו לחשוב שהספרות המסורתית ציירה קומיקס מטורף

פרשני המקרא אינם מפרשים כל מילה. לרוב המילים יש משמעות ברורה, והלומד הסביר אינו נזקק לסיוע בהבנתן. ככל שהמילה נדירה יותר, הלומד נוטה להזדקק לפרשנות, ובדרך-כלל אף ימצא אותה.

כך היו פני הדברים מאות רבות בשנים, ואולם תחיית הדיבור העברי יצרה מצב חדש: לומד התורה היום מכיר, לכאורה, חלק גדול מאוצר המילים המקראי כחלק משפת הדיבור שלו. בדרך-כלל הדבר פועל לטובתו, והוא נצרך פחות לעזרת הפרשנים.

אבל לעתים, הידע של דובר העברית מטה אותו ומטעה אותו. הוא מכיר, הוא יודע, הוא מוותר על עיון נוסף במחשבתו שלו או בפרשנים, ונופל בפח – משום שהעברית החדשה חידשה משמעויות, שינתה משמעויות והדביקה מילות-עבר למושגי-הווה.

כאשר המילה הידועה רחוקה בעליל מן ההקשר שבפני הלומד, הוא לא יכפה אותה. ברור לו של"שמעו נא המורים" אין דבר עם חדר המורים; ברור לו שהפרה התמימה איננה נאיבית. אך כאשר הוא נתקל ב"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם; את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר יא, ה), הוא לא יטרח לברר אם אכן חציר הוא חציר וקישוא הוא קישוא – ויטעה.

נמחיש את הדברים מעולם הצבעים. הפרשנים הקלאסיים לא פירשו לנו את צבעה של הפרה. הם ידעו פרה אדומה מהי, וראו כמותה מדי פעם. לתלמיד הצעיר בימינו – יש בעיה. הוא מכיר עגבנייה אדומה ורמזור אדום, אבל פרה בצבע-עגבנייה לא ראה מעולם. מה יחשוב במפגש הראשון שלו עם הפרה האדומה?

אני, את חטאיי אני מזכיר, אמרתי לעצמי: אין חיה כזאת. יש פרות שחורות ולבנות, יש פרות חומות. פעם, אולי בדרך נס, היו גם פרות אדומות כעגבנייה; וכאשר למדתי על נדירותה של הפרה האדומה (למשל, בסיפור כיבוד האב של דמא בן נתינא בקידושין לא ע"א) – הכול הסתדר לי. פרות חומות יש בשפע, אבל פרות אדומות?

תלמיד נבון יותר מגיע למסקנה שמדובר בפרה מציאותית ונורמלית בהחלט. בשפתנו: פרה חומה. אחרי הצצה ברש"י הוא מבין שפרה חומה-לגמרי, שאין בה שמץ של צבע אחר ("אדומה תמימה"), היא היא הנדירה.

לא רק ברפת החום כלול באדום. זכריה הנביא מתאר בנבואתו:

וָאָשֻׁב וָאֶשָׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה
וְהִנֵה אַרְבַּע מַרְכָבוֹת יֹצְאוֹת מִבֵין שְׁנֵי הֶהָרִים – וְהֶהָרִים הָרֵי נְחֹשֶׁת.

בַמֶרְכָבָה הָרִאשֹׁנָה סוּסִים אֲדֻמִים וּבַמֶרְכָבָה הַשֵּנִית סוּסִים שְׁחֹרִים
וּבַמֶרְכָבָה הַשְּלִשִׁית סוּסִים לְבָנִים וּבַמֶרְכָּבָה הָרְבִעִית סוּסִים בְּרֻדִּים אֲמֻצִּים

אמנם זוהי נבואה, אך הסוסים נראים מציאותיים. יש שחורים, יש לבנים, יש אפורים (אמוצים) ויש אדומים (=חומים).

 בצרפתית זה אחרת

נראה אם כן, שבימי קדם הצביעה המילה "אדום" לפחות על שני הצבעים שמוכרים לנו היום כאדום (כדם) וכחום (כאדמה). מתוך כך שחז"ל והפרשנים לדורותיהם אינם טורחים להעיר על כך, סביר להניח שגם בימיהם לא היה האדום מצומצם כבימינו.

המדרש הידוע קושר את הפרה האדומה לחטא העגל:

אמר רבי איבו: משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמר המלך תבוא אמו ותקנח את הצואה כך אמר הקב"ה תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל.

הקשר בין פרה לעגל ברור לכולנו, אך בשפתו של הדרשן (וגם בשפתו של רש"י), גם צבע הזהב כלול באדום, והאסוציאציה חזקה כפליים.

נראה שהצהוב שלנו היה אף הוא בכלל אדום: אתרוג, למשל, יכול להיות אדום (ר' רש"י ערובין נ"ג ע"ב ד"ה אתרוגי לפחמין), וגם החלמון שבביצה הוא אדום (ר' אב"ע השיטה האחרת, בראשית א, א ד"ה הגאון אמר).

השפות האירופיות היו "צבעוניות" יותר, וכאשר התעורר צורך להבחין בין אדום לאדום בעברית, היו השפות האחרות לעזר. בעברית של רש"י לא הייתה מילה לאדום-כמו-עגבנייה, וכאשר הוא מבקש להתייחס לצבע המסוים הזה הוא כותב "אדום הרבה, רו"ש בלעז" (רש"י לברכות נ"ח ע"ב ד"ה גיחור). משום שהתואר אדום הוא רחב מדי, נאלץ רש"י להדגיש "אדום הרבה", לא סתם אדום. וכדי שלא תהיינה אי-הבנות הוא מוסיף את המילה הצרפתית rouge.

בספרות השו"ת, הנזקקת לעתים להבחנה זהירה בין דין לדין ובין דם לדם, המינוח יכול לחרוץ הלכה לכאן ולכאן. בדוגמה הבאה ביקש בעל שו"ת שאילת יעבץ (גרמניה, המאה ה-18) להצביע על הצבע הידוע לנו כחום. במקום מילה אחת, הוא נאלץ להכביר 9 מילים:

מראה דם הנוטה לצבע ברוין… שהוא כעין קליפת הערמונים וכמשקה הקאוי – לא נתבאר בש"ע ובאחרונים אם הוא ממראות דמים טמאים (חלק א', סימן מ"ד ד"ה מראה דם).

רוחב יריעת האדום שתואר לעיל עמד בעינו עד לדורות האחרונים. הנה למשל קטע משו"ת "אגרות משה" (המאה ה-20):

…דאיכא שוורים ופרות שחורות ולבנות ואדומות… ורק בעכברים הם מינים מחולקים שיש מין עכברים שחורים ויש מין לבנים ויש מין אדומים… (חלק חו"מ, ב' סימן מ"ז, ד"ה ועובדא דרבי).

הדוגמה הבאה מראה כי אף בעברית של הרב קוק אין עדיין מילים לכתום ולצהוב. הכתום משויך לאדומים, אם כי הצהוב (געל) – לא:

…ובוודאי מראה תפוחי זהב הגמורים לגמרי אינו כמראה אתרוג, שהוא דומה לחלמון ביצה ולזהב ירוק, שהוא געל בלע"ז, כי אם הוא אדום. וחלילה להקל בכתמים כעין תפוחי זהב גמורים (שו"ת משפט כהן, סימן נ').

 מכל אלה ראינו שבמשך אלפי שנים כלל בתוכו התואר אדום קשת רחבה של גוונים, אולי כל "הצבעים החמים". כאשר דובר העברית בן זמננו נתקל באדום בלשון המקרא או בלשון חכמים עליו להבין שהנזיד האדום-אדום יכול להיות חום, ושדוד ועשו האדמוניים היו אולי שחומים (ולא ג'ינג'ים) וכך הלאה.

איש כחול

ככלל, העברית של פעם קימצה במילות צבע, משום שלא היה לה צורך לדקדק בכך. נראה על קצה המזלג שתולדות הירוק דומות לתולדות האדום: הירוק המקורי כלל קשת רחבה של "צבעים קרים", לרבות הכחול והסגול שלנו, ועולם הצבעים נחלק למעשה לארבעה "צבעי יסוד": שחור, לבן, אדום וירוק. לדוגמה:

מה סמים הללו מהן ירוקין מהן אדומים מהן שחורים מהן לבנים, כך שמיים פעמים ירוקין פעמים אדומים פעמים שחורים פעמים לבנים (בראשית רבה פרשה ד' ד"ה ויקרא).

דמיינו לכם תמונה פסטורלית: פרות אדומות, על רקע אדמה אדומה, מלחכות עשב ירוק, ומעליהן – שמש אדומה ושמים ירוקים.

הצבעים הם קצה הקרחון. הלומד של ימינו, דווקא משום שהוא מכיר את העברית היטב, עלול להיכשל שוב ושוב בפרשנות, משום שהוא משליך את מילון היום-יום שלו על הטקסטים הקדומים. הנה כבר בתחילת פרשת חוקת, חוקה שהוא מכיר מקשה עליו להבין מהי חוקה, ותורה שבלשונו מסתירה לו את התורה שבתורה…

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט בסיון תשע"א, 1.7.2011