ציטוט דברי המושלים בתורה מעיד על הרצון לבסס את כיבוש הארץ מתוך התייחסות לעמים החיים במרחב ולנורמות הבינלאומיות. המזרח התיכון החדש שכונן סיחון שינה את מסלול הכיבוש העברי

איור: מנחם הלברשטט

פרשת השבוע מצטטת, באופן שאין לו כל מקבילה בחמישה חומשי תורה, שני מקורות חיצוניים. הראשון נשמע כמקור 'כשר', ישראלי:

עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה':
אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן

וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר
וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב.

כעשרה פסוקים מאוחר יותר, התורה מצטטת שוב – הפעם מקור זר, אלילי:

 עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹשְׁלִים:
בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן
כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִרְיַת סִיחֹן
אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָמוֹת אַרְנֹן.

אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָ עַם כְמוֹשׁ
נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן

וַנִירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִיבוֹן
וַנַּשִּים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא

תופעה זו, של ציטוט מספרים חיצוניים, ישראליים, מוכרת לנו מן הנביאים והכתובים. כך למשל מוזכרים "ספר הישר" (יהושע י, י"ג; שמואל ב' א, י"ח), דברי הימים למלכי יהודה ומלכי ישראל (במספר מקומות בספר מלכים) ורשימות של נביאים (דבהי"א כט כ"ט). במגילת אסתר אף מוזכר ספר חיצוני: דברי הימים למלכי פרס ומדי.  

משפט בינלאומי

לכאורה, אין מקום להפניות כאלו בתורה, דברי א-לוהים חיים, ואכן אלה נעדרות ממנה – למעט שני הציטוטים הנזכרים לעיל, שניהם בפרשתנו. אזכורו של האל הזר "כמוש", שוב באופן יחידאי בתורה, מעמיק את התמיהה.

התשובה המתבקשת מצויה בהפטרה:

מלך עמון (נציג העמים-אחים מואב ועמון) תובע מיפתח את החזרת "השטחים הכבושים" מימי יציאת מצרים, זה 300 שנה. בהסתמך על המסופר בפרשתנו, יפתח מזכיר למלך שישראל נמנעו מעימות עם מואב והשטחים נכבשו מסיחון מלך האמורי. אם כן, סיפור מלחמת סיחון במואב בפרשתנו משמש כסנגוריה כנגד ערעור עתידי על הריבונות הישראלית על עבר הירדן המזרחי.

יפתח גם מוסיף טיעון דתי: "הלא את אשר יורישך כמוש אלוהיך אותו תירש ואת אשר הוריש ה' א-לוהינו מפנינו אותו נירש". בדבריו הוא רומז לעמון על האמור ב"שירת המושלים" המוכרת: "אוי לך מואב, אבדת עם כמוש, נתן בניו פלטים ובנותיו בשבית למלך אמורי סיחון". כלומר, כיבוש ישראל את ארץ סיחון, אשר נכבשה ממואב, נובע מעליונות ה' על כל אלוהי העמים.

הרעיון שסיפורי התורה נועדו (גם) לשמש טיעון "משפטי-דתי" לבעלותנו על הארץ כבר מופיע ברש"י הראשון על התורה. חסרונו של הרעיון הוא שבפועל טיעון זה לא התקבל אצל הגויים. כך גם 'אצלנו': "ולא שמע מלך בני עמון אל דברי יפתח".

נראה שגם אם הסיפור לא שכנע את הגויים, יש בו מסר לישראל. התורה דורשת לכבד את ריבונותם של העמים השכנים-האחים, כמפורט בפרק ב' של חומש דברים. בתיאור הנרחב של מלחמת סיחון במואב שבפרשתנו, מבקשת התורה לתרץ את שליטת ישראל על חלקים מנחלתו ההיסטורית של מואב, כדברי חז"ל בגיטין לח ע"ב: "עמון ומואב טהרו בסיחון".

התבוננות בפרשת מלחמת סיחון במואב תלמד שהשלכותיו רבות, ואינן מסתכמות בהצדקת הכיבוש של עבר הירדן המזרחי. קריאה זהירה בספר במדבר, והצלבתה עם תיאורי משה המספרים את שאירע בספר דברים, עשויות להאיר את השתלשלות האירועים ההיסטורית ואת השלכותיה על כיבוש הארץ.

עיכוב מחושב

בעקבות חטא המרגלים פונה עם ישראל אל המדבר "דרך ים סוף" (במדבר יד כה), אל אזור הערבה: "ונסב את הר שעיר ימים רבים" (דברים ב א). בחודש הראשון של שנת הארבעים מגיע העם לקדש שבמדבר צין, שם מצווה אותם ה': "רב לכם סוב את ההר הזה, פנו לכם צפונה" (דברים ב ג): זוהי פקודת ה"נוע" לכיבוש.

המסע מתוכנן להתחיל במעבר בשלום דרך ארצות ה"אחים" – אדום, מואב ועמון – עד לבשן, השטח הראשון שנועד לכיבוש. משם יפנו מערבה וימשיכו בכיבוש מתגלגל של ארץ כנען, מן הצפון לדרום.

בניגוד לתוכנית, מסרב מלך אדום לבקשת המעבר החוזרת של משה ומאיים צבאית (במדבר כ יד-כא). בני ישראל נעצרים וחוזרים לאחור להקיף את אדום. במות אהרן, ארבעה חודשים מאוחר יותר, הם רק בהֹר-ההר, התחנה הראשונה מקדש, מרחק של פחות מ-50 ק"מ לפי הזיהוי המקובל (קדש באזור פארן והר-ההר באזור פטרה).

ואכן, הירושלמי ביומא לומד שבמות אהרן חזרו בני ישראל שמונה מסעות לאחוריהם. למעשה, הם נטשו את המסע לכיבוש הארץ וחזרו ל"יטבתה, ארץ נחלי מים" (דברים י ז), לאזור שבו נדדו במשך שנות ה"נידוי" והנדוד הארוכות. גם אחרי שחזרו להר-ההר ויצאו שוב לדרך, נראה שההתקדמות לא הייתה בקצב משביע רצון, דבר שהתבטא במתואר: "ותקצר נפש העם בדרך" (במדבר כא ד).

מזרח תיכון חדש

אך בעוד עם ישראל מתעכב בתחילת דרכו, מתרחשות התפתחויות באמצעה. סיחון האמורי כובש את צפונה של ממלכת מואב עד הירדן. לאחר ניצחונו על "מלך מואב הראשון" (שם כו), הוא ממליך על שארית מואב מלך נוכרי, את בלק בן צפור הארמי (כב ה). מפרק י"ג ביהושע אנו למדים שסיחון שולט גם במדיין: בפסוק כ"א שם "חמשת שרי מדיין" (הם "מלכי מדיין" שנהרגו בימי משה) נקראים "נסיכי סיחון", ומפסוק כ"ה שם עולה שסיחון כבש גם את מחצית שטח בני עמון.

כיבושי סיחון, שאירעו סמוך להופעת ישראל באזור (להערכתי בזמן שישראל סבו את ארץ אדום), יצרו חיץ מהמדבר המזרחי (אזור מדיין) עד הירדן בפני התקדמות ישראל. ה' קורא למשה להתעמת עם סיחון ולכבוש את ארצו. כיוון שהאזור לא נכלל בשטח הכיבוש המתוכנן משה ניסה לעבור בשלום למרות הוראת ה', אך סיחון, בטוח בכוחו לאחר הצלחתו מול מואב ובחולשת ישראל שהוצגה בנסיגה מפני אדום, הפגין תוקפנות והפסיד.

ניצחון ישראל על סיחון פתח את הדרך לכיבוש הבשן. יתרה מזאת, הוא גם אפשר את סיפוח מה שהיה פעם צפון מואב ודרום בני-עמון ופתח גישה אל הירדן ואל מרכז עבר הירדן המערבי.

בהתאם, משה, במצוות ה', משפר את התוכנית. במקום הכיבוש המתוכנן מהצפון לדרום, כלומר מן הבשן שבעבר הירדן המזרחי אל הגליל ומשם ליהודה, משורטטת כעת מפת כיבוש אחרת, מן המרכז לשוליים: הוא משאיר את המחנה האזרחי בערבות מואב ושולח את הצבא לכבוש את הבשן. בהמשך, ממחנה זה יֵצא העם לעבור את הירדן ומולו, בגלגל, ימוקם המחנה המרכזי בעת כיבוש עבר הירדן המערבי.

חסד אי הלוחמה

לאחר מפלת סיחון הארצות הווסליות במבוכה ופחד, כפי שנראה בבירור בפרשה הבאה: בלק מלך מואב פונה למדיין בבקשת סיוע – לקדם את הסכנה ממחנה ישראל שבערבות מואב (במדבר כב ד). השותפים פונים לבלעם, נביא-קוסם בעל יכולות מיוחדות שיקלל את ישראל כהכנה למלחמה פיזית.

ה' הפר את תוכניתו של בלק.

וכבר שאל על-כך ר' יצחק אברבנאל: מה אכפת לו לקב"ה אם הגויים מקללים את ישראל, סוף-סוף ישראל "ברוך הוא", על ידי ה' עצמו?

התמיהה מתחזקת במיוחד על יסוד העולה מן המקרא, שלפיו מניעת הקללה מוצגת כדבר שנעשה מתוך דאגת ה' לישראל (דברים כג ו), וכפי שמודגש מהלשון 'ה' א-להיך' החוזרת בו שלוש פעמים:

וְלֹא אָבָה ה'  אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם
וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַקְלָלָה לִבְרָכָה
כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ.

ובהפטרה לפרשת בלק, במיכה ו, נאמר: "עמי, זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור, מן השיטים עד הגלגל, למען דעת צדקות ה'".

נראה לי ש"אהבת ה'" ו"צדקתו" באו לידי ביטוי, בראש ובראשונה, במניעת מלחמת "יש בררה" של ישראל במואב. כאמור, לפי דברים ב', רצון ה' היה שנכבד את ריבונותן של הארצות השכנות לכנען ובסופו של דבר נחיה איתן בשלום. על-כן, על-אף ניסיון הקללה שנכשל ופיתוי בעל-פעור, שהצליח לפגוע בישראל, לא יצאו הם להילחם במואב. המסקנה מהתנהגותו של מואב הייתה שינוי הגישה אליו: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם". (דברים כג ז').

בניגוד לתגובה המאופקת כלפי מואב, נצטוו ישראל על מלחמת נקם במדיין, השותף המשני ליוזמות הקללה והפיתוי. מואב, שהוביל יוזמות אלו, נענש רק בהוצאה מחוקי האחווה, משום ש"ויגר מואב מפני העם מאד" (כב ג). את מדיין, שלא הייתה לו שום סיבה לחשוש, נצטווינו לצרור "בנכליהם אשר נכלו לכם". יחס דומה נקבע לעמלק, שעל-אף היותו חלק מאדום שנחשב "אח" לישראל הפך לאויב עולם, משום שלא הייתה לו שום סיבה לפגוע בישראל, אלא "אשר קרך בדרך".

ואם יתקומם הקורא "יפה הנפש" על האכזריות ו"חוסר המידתיות" בענישת מדיין – השמדת כל זכר מטף עד זקן, וכן הנשים והנערות הבוגרות – ועל התיאור הנלהב והמפורט של חלוקת שלל המלחמה והמלקוח (פרק לא), נאמר לו "בואו חשבון", לא אבדה מדיין: כעבור כ-200 שנה כבר פושטים "השכוני באהלים", נוודים מדיינים וחבריהם, על "שדות שבעמק" – "כארבה לרוב" (שופטים ו-ח) ויוצאים גדעון ו"שלוש מאות איש המלקקים" להילחם באויב הישן-חדש.

כן, גם לאחר שהובסו במלחמה, שבים ועומדים אויבינו עלינו "בכל דור ודור" – במלחמה בפה, בערעור על מוסריותנו ובשוד חקלאי…

יצחק אלדרור הוא מהנדס בתעשייה האווירית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט בסיון תשע"א, 1.7.2011