מכונן הגלריה / אריאלה הירש-ישראלי

 

מוטי עומר היה מסור לאמנות הישראלית ונתן עבורה את כוחותיו – ואלה היו רבים ומרשימים. על איש ישר דרך, מרצה מעמיק ויסודי, שהיה נאמן לשורשיו. לקראת שלושים לפטירתו

 פרופ' מרדכי (מוטי) עומר, שנפטר ביום ו', ח' בסיוון, 10.6.11, שימש מנהל מוזיאון ת"א ב-18 השנים האחרונות. עומר ניהל והקים את הגלריה האוניברסיטאית באוניברסיטת ת"א ב-1993, היה ראש תוכנית והוגה לימודי התעודה במוזיאולוגיה, עמד בראש ועדת האמנות בקמפוס אוניברסיטת תל-אביב וסייע בפיזור פסלים ויצירות אמנות בשטחו עד שהפך לאחד הקמפוסים היפים ביותר בארץ, אם לא היפה שבהם. עומר היה מרצה מרתק וסוחף. בחייו הפרטיים ובשיעוריו הרבים, שלהם האזינו אלפי תלמידים, דומה היה שאיש לא יכול לו; הוא מוגר במלחמתו במחלת הסרטן. היה איש ואיננו עוד.

"אין אומרים איש אלא לאדם חשוב, שנאמר 'והאיש משה ענו מאד'". מוטי עומר לא הלך לרעות בשדות זרים. נאמן היה לארץ, לתרבותה ולאמנות שנוצרה בה. מסור לחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב; לסטודנטים ולסטודנטיות שצבאו בהמוניהם על פתחי הרצאותיו; מכור ליצירה האמנותית הארץ-ישראלית לדורותיה; מעודד ומביא פסלים רבים למתחם אוניברסיטת תל-אביב, עד שהקמפוס הפך לגן פסלים גדול ואיכותי; במו ידיו, צעד אחר צעד, הקים את הגלריה האוניברסיטאית בת"א; כל מאודו היה קודש ליהדות ולאמנות. היה בר-סמכא בכל הנעשה באמנות הישראלית ובחינוך לאמנות.

בקיאותו, יכולתו הרטורית, המעיין שממנו שתה, ההוויה היהודית כמו גם ההוויה הפילוסופית הבינלאומית, עמדו בבסיס אורח חייו והתנהגותו. "איש פנאטי, אינטנסיבי וטוטאלי", כדברי תלמידתו האוצרת שרית שפירא. קפדן היה כלפי תלמידיו ובעיקר כלפי עצמו. דרש נאמנות לעובדות, חקר מעמיק ויושרה אינטלקטואלית. אמינות ונאמנות לאמן שעבודתו נחקרת וליצירתו המוצגת, יחד עם ביטוי אישי כמו יוצר-אוצר, המשקף את ה"צייט גייסט", "רוח התקופה" של אותו אמן.

דמותו ודיבורו הדינמי שיוו לו מראה צעיר משבעים שנותיו. לבושו המרושל בקפידה, תמיד כובע קסקט על ראשו. בשנים הראשונות כמרצה באוניברסיטת ת"א הופיע לבוש ז'קט. בשנים שאחר כך הרשה לעצמו להסתפק בחולצה בהירה.

כשהיה נכנס לכיתה, השתררה דממה. איש לא צייץ. תחושה של כבוד למוסד, למחקר, למרצה ולחומר הנלמד. בקורס "מבוא לאמנות מודרנית" בשנותיו הראשונות באוניברסיטה היה מקריא ממחברותיו שיעורים שלמים על הפילוסופיה של המאה העשרים, בלי להראות אף תמונה לרפואה. רבים מחו, תחילה בקיטוּר שקט, בהמשך בקולות רמים יותר. אבל הוא בשלו: "הצייט גייסט".

בחלוף כמעט סמסטר, היה מביא מקרן שקופיות (אותו לא זנח גם בעידן המצגות הדיגיטליות), ואז הייתה נשמעת אנחת רווחה מחזות השומעים. כל יצירה גררה דיון מעמיק. כל עבודה של אמן, לדבריו, יכולה להוות דגם ליצירת האמן כולו, ובה חבויות כל תולדות האמן ויצירתו. בסמינרים היה עלינו הסטודנטים להוכיח את הדברים. רק לקראת הבחינות, כשקראנו את החומר כולו, ירדנו לסוף דעתו והבנו את עומק הדברים. היצירות, ללא ביסוסן התיאורטי, היו לעיתים "סתם מריחות של צבע על בד".

התערוכות הראשונות שאצר במסגרת "הגלריה האוניברסיטאית" הוצגו במבואה של בניין הפקולטה לאמנויות בבניין מכסיקו, בחלל הפתוח (אז עוד לא הייתה שם קפיטריה). הוא העמיד בדים על קוליסות, ועליהם יצר תערוכות. ב-1982 הוקצה לתצוגות הגלריה אולם תערוכות זמני בתחומי הבניין. "מראות ת"א מעל הגג של זריצקי", תערוכה לכבודו של "מאטיס", גם לכבוד "ג'אקומטי" ועוד. רק אחר כך הוקמה הגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר בתרומת בנה ולצידה גן פסלים. מבנה מודרני, ייחודי בצורתו ובצבעיו הוורודים אפורים, בחלל המואר בחלקו באופן טבעי. מבנה שבו היה גאה כטווס, המקדם את כל העולה אל הקמפוס מרח' איינשטיין.

מוטי היה נחוש להביא לסטודנטים את המיטב שבמיטב. היה מרצה ומדבר בלהט על כל עבודה ואמן שהעריך ורבים היו כאלה. רבים מהאמנים הארץ ישראלים העלה מתהום הנשייה, ביניהם זריצקי ודנציגר, שאותם הפך בדיבורו הסוחף ובמאמריו המעמיקים למרכז השיח התרבותי-אמנותי, ללב הקונצנזוס.

מוטי היה מורה, יוצר, אוצר. נושאים רבים שהעלה לתערוכות הפכו להיות קורסים. מושגים בתולדות האמנות ליותר מדור שלם, מאז 1986 עת החל לכהן באוניברסיטת ת"א. מוטי חָבַר למוזיאון ת"א עוד בהיותו אחד המורים הבכירים באוניברסיטה. בכך המשיך את קשריו עם מנהל המוזיאון חיים גמזו בעת שירותו כקצין חינוך. כבר ב-1964 הקים את מפעל הנוער של מוזיאון תל-אביב.

מפעלו האחרון והחשוב ביותר עבורו היה להקים משכן לאמנות הישראלית, בדמות האגף החדש של מוזיאון תל-אביב, שאמור להכפיל כמעט את שטחי התצוגה במוזיאון ולהיפתח באוקטובר הקרוב. מפעל זה הוא העדות למחויבותו לאמנות ישראלית ולמוזיאון ישראל. עומר שהיה אופטימי לגבי מחלתו, היה בטוח שיֵצא מזה. בראיון לפני כשנה אמר לאלי ערמון אזולאי: "אני באמצע פרויקט גדול – אני רוצה לממש אותו, להריץ אותו וללכת".

בינואר האחרון קיימה הפקולטה לאמנות באוניברסיטת תל אביב טקס השקת ספר מחווה, שהוציאה לאור לכבוד פרישתו של פרופ' עומר לגמלאות לאחר יותר מ- 25 שנות הוראה כמרצה בכיר וכראש החוג לתולדות האמנות. האנתולוגיה "The Beauty of Japheth in the Tents of Shem" נערכה ע"י ד"ר נסים גל ופרופ' חנה טרגן. משולבים בה דיוקנאות של עומר שיצרו אמנים שונים, ומחקרים ומאמרים  מאת ארתורו שוורץ, ג'אד נאמן, משה ניניו, שרית שפירא ועוד, העוסקים בנושאי עיסוקיו הרבים של עומר, שהיה מדמויות המפתח בשדה האמנות הישראלי.

 פרופ' מרדכי עומר למשפחת גרשקוביץ, שנולד בחיפה, נקבר בלוויה דתית בהר המנוחות בירושלים, שם ספד לו גם רון חולדאי ראש העיר תל אביב, באמרו כי עומר הציב את מוזיאון תל-אביב על מפת המוזיאונים החשובים בעולם. "כואב הלב שגורלו של עומר כגורלו של משה רבנו, אשר ראה את הארץ אך מנגד ומעולם לא זכה להגיע אליה". מן הראוי להודות לו ולקרוא את האגף החדש על שמו. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

 אריאלה הירש-ישראלי היא מרצה לתולדות האמנות, למקרא וליהדות. לתגובות: hirshariela@walla.co.il

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט בסיון תשע"א, 1.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 ביוני 2011, ב-גיליון חוקת תשע"א - 725 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: