ספר חדש מחליף עמדות וחוקר את מאפייניה האנתרופולוגיים של התרבות החילונית. מבט אחר על יחסי דת וחילוניות

כינון החילוניות – נצרות, איסלאם, מודרניות, טלאל אסד; מאנגלית: זהר כוכבי, רסלינג, 2010, 346 עמ'

הספר שלפנינו מצביע על שינוי במחקר האנתרופולוגי. המחקר האנתרופולוגי התחיל את דרכו בהתבוננות של האדם הלבן, האירופי והנוצרי, בבני הקולוניות באפריקה, באסיה ובאמריקה, ועתה הוא הולך ומתקרב לאנתרופולוגים עצמם, לעולמם התרבותי-פסיכולוגי. בספר זה מבקש אסד לנתח מאפיין מהותי של האדם הלבן בעל התרבות המערבית: החילוניות. אותו חילוני ואותה חילוניות שעמדו ברקעם של האנתרופולוגים מתבקשים אפוא להחליף עמדה ולהיות כעת מושאי תצפית ומחקר, ואת הניתוח הזה עורך אדם שנולד בערב הסעודית, גדל בהודו ובפקיסטן, וכנראה רק עם מעברו לבריטניה נחשף לאותה תרבות.

אז מהי חילוניות? אסד מונה מספר מאפיינים. הראשון שבהם הוא המודעות לכך שסיפורים מכונני תודעה ותרבות גם בכתבי הקודש (התנ"ך, הברית החדשה) הם בסך הכול מיתוסים, כלומר סיפורים שלכל הפחות אינם ניתנים לאימות וקרוב לוודאי שאינם אמיתיים. אלא שמודעות זאת איננה מונעת מהחילוניות עצמה להזדקק למיתוסים. כך, למשל, נזקק הליברליזם החילוני לשורה של מיתוסים, שלפיהם כל בני האדם נולדו שווים, שיש להם זכויות טבעיות ושהליברליזם אלים מטבעו.

מאפיין נוסף הוא שלילת כוחות על-טבעיים מהטבע. מעתה, כל תופעה הנגלית לנגד עינינו מקורה בהסבר טבעי. כך למשל מחלה איננה נובעת מחטא כלפי האל או האלילים אלא מחטא כלפי גוף האדם, חטא שמקורו בתזונה לא נכונה או בהימנעות מתרגול הגוף.

קשור לכך יחס החילוני לכאב. אם הכאב איננו נגרם על ידי גורם על טבעי כתגובה למעשי האדם, אין סיבה לסבול אותו. לפיכך, עבור החילוני התגברות על הכאב היא משימה מתבקשת. היא מחייבת פעולה לשליטה נפשית ומעשית עליו. הכאב הופך לדבר מאוד אישי, קשה להצגה בפני הזולת שאינו חווה אותו. באופן זה משתנה גם היחס ללידה, שאותה חותר החילוני לחוות באופן פעיל ולא כתהליך שבו האישה סבילה לחלוטין.

מכיוון שהחילוני חרד מהכאב הפיזי, הוא מפתח שאיפה לשים קץ לכל גילויי האכזריות הפיזיים, כולל ענישה גופנית ועינויים. שאיפה זאת נוטה להתפשט גם אל בעלי החיים, ומכאן המאבקים נגד ניסויים בבעליי חיים, אופן גידולם לצורכי מזון (פיטום אווזים למשל) ושימושים אחרים בגופם. התפשטות נוספת היא לעבר התנגדות לכאבים נפשיים ולאכזריות נפשית.

מאפיין שלישי של החילוני הוא האמונה – בדגש על אמונה, לא ידיעה – בקיומן של זכויות טבעיות שאינן ניתנות להפקעה, גם לא על ידי האדם עצמו (למשל, אם הוא מוכר עצמו לעבד), ושאינן תלויות במילוי חובות. אמונה זאת גם אמורה להביא "גאולה" לאדם. מובן שמאפיין זה של החילוניות מעורר קושי ביחסו של האדם לזולת או לקבוצה שבה הוא חבר, ובמיוחד למדינה שבה הוא חי, שכן הכיצד יכול החילוני לוותר על זכויותיו ולהתחייב למלא חובות אם הזכויות הטבעיות אינן ניתנות להפקעה? ובעיה נוספת: זכויות האדם הן אוניברסליות מטבען, אך ניתנות למימוש רק במסגרת המדינה והלאום שלו, כלומר, במסגרת מדינת הלאום. האם אין בכך פגיעה בזכויות טבעיות אלה, במיוחד כשהמדינה מבקשת ליצור זהות לאומית אחידה לאזרחיה?

מאפיין רביעי היא התפיסה העצמית של האדם. החילוני נוטה לתפוס את האדם כיצור בעל יכולות בתחומים שונים, ולכן מוטל על החברה ועל המדינה לעשות הכול כדי לאפשר לו לממש את יכולותיו אלה, ובמיוחד להסיר מכשולים מדרכו. תפיסה זו היא מאוד אינדיבידואליסטית, שכן היא רואה באדם יצור עצמאי הנזקק לחברה רק אם הוא מרגיש בכך צורך לקידום יכולותיו הוא. היא גם מעוררת שאלות לא פשוטות שעניינן זהות יכולותיו של האדם ומה שנחשב למכשול בדרכו. דרך אגב, היא מעוררת שאלה על הגדרת הקולקטיב האנושי: האם הוא כולל גם בעלי חיים הדומים לבני אדם כמו שימפנזים ושימפנזים ננסיים (בונובו)?

מאפיין חמישי קשור ליחסו של החילוני למי שאינו חילוני. מאפיין זה נבחן דרך יחסם של האירופים, הנתפסים כחילונים במהותם, למיעוט המוסלמי במדינות אירופה. בחינה זאת חושפת את הקשר בין החילוניות לבין תרבות מסוימת, שהמוסלמים אינם חלק ממנה. משמעות הדבר היא שאין החילוניות תפיסה אוניברסלית, כפי שהיא מתיימרת להיות, אלא תפיסה פרטיקולריסטית, השייכת לחלק אחד בלבד בעולם. מובן שמאפיין זה מעורר אי-נוחות בקרב החילוני האידיאולוגי, אך עבור רבים מהם זהו מאפיין בסיסי המאפשר להן להעלים אי-נוחות זאת או למצוא צידוקים להתגבר עליה. ממילא, זכויות המיעוטים שפותחו באירופה אינן פותרות את הבעיה, מכיוון שאלו קשורות, בסופו של דבר, בציפייה מהמיעוטים לאמץ את התפיסות המהותיות של הרוב.

מכאן המאפיין השישי של החילוניות: היא עצמה הפכה למעין "דת" הנאבקת מול דתות אחרות. החילוניות התגבשה ללאומיות – שהיא הלבוש של ה"דת" החדשה – וככזאת היא תובעת את הנאמנות של האזרחים לעצמה. מובן שמאפיין זה איננו הולם את תזת החילון שפיתחו חוקרים מודרניים רבים, ולפיה הדת בעידן המודרני (צריכה להיות) מודרת מתחומי חיים רבים (כמו כלכלה ומדע), היא עניינו האישי של האדם (ולא של המדינה), והיא נידונה להיחלשות הולכת וגוברת. לא רק שהמציאות של סוף המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת מערערת לפחות על ממד ההיחלשות של הדת, אלא שאם החילוניות עצמה היא "דת", אז היא עצמה איננה סותרת את מאפייני הדת לפי תזת החילון.

בישראל אנו רגילים למחקרים על הדת והדתיים ולכן מעניין להכיר מחקרים העוסקים ב"אחר" של הדתי, בחילוני ובאמונתו. עניין זה מסייע להתגבר על ספר שלעתים אינו ברור למי שאינו מצוי בתחום, אך מעוניין לקבל נקודת מבט שונה להבנת החילוניות והדת במדינת ישראל. חבל שהוצאת רסלינג, שטרחה לתרגם ולהוציא לאור ספר מקורי זה, לא טרחה גם לצרף מפתח עניינים לספר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט בסיון תשע"א, 1.7.2011