בתגובה ל"באין מנהיג" מאת יעל ציגלר, גיליון פרשת שלח לך

 

תגובותיהם של אביעזר ויס ואיתי כהן

חוק וסדר בשערי העיר. אנטון סייז, 1857

אנרכיה מבורכת / אביעזר ויס

מבט נטול הנחות מוקדמות אל פשטי המקראות מלמד כי הפסוק המסכם את ספר שופטים, "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה", איננו מבטא מצב ירוד אלא מציאות טבעית וברוכה, שאין לה צורך במלוכה

לפני שפניתי לקרוא את מאמרה של יעל ציגלר, עיינתי בכתוב במסגרת בתחתית העמוד. שם צוין שהמאמר הוא תקציר הרצאה שניתנה במסגרת "על הפרק" שהיא "יוזמה חדשה וייחודית שקמה במטרה להחזיר את לימוד התנ"ך למרכז במת הלימוד". מטרה ראויה וחשובה זו שבתה את תשומת לבי ושמחתי עליה, שכן גם לדעתי הגיע הזמן לראות מה באמת אומר לנו התנ"ך, ובירכתי על כך בלבי את בית המדרש "מתן" שבמסגרתו ננקטה היוזמה.

ואולם הייתה זו שמחה בטרם עת, כיוון שכבר עם פתיחת המאמר הבנתי שלא בשיעור בתנ"ך מדובר אלא בשיעור במדרשים (גמרא, מדרש רבה, ילקוט שמעוני). ואם במדרשים עסקינן – לא ברור לי כיצד חוזר כאן לימוד התנ"ך "אל קדמת הבמה", שהרי מדובר בעצם בהצגת השקפת העולם של מדרשים (וביניהם אף כאלו שאינם מדרשי חז"ל) ולא בלימוד התנ"ך מנקודת מבט של בן-חורין העוסק בתורה מבלי שיכפוף את עצמו לאוטוריטה פרשנית, תהיה מי שתהיה.

כדי להבהיר כוונתי מבקש אני להציע מבט אחר על ספר שופטים, מבט מהופך לגמרי מזה שמציג המאמר באמצעות המדרשים.

טוב שאין מלך

את הפסוק "בימים ההם אין מלך בישראל" המופיע פעמים אחדות לקראת סוף הספר נהוג לפרש כהסבר לירידה מוסרית ודתית. אין לכך אחיזה במקרא. מסיבות שאין זה המקום לפרטן הביעו חכמי ישראל בדרכים שונות ערגה למלכות. ערגה כזאת רווחה בכל הדורות ובתקופה המודרנית היא אפיינה אנשי רוח רבים כאורי צבי גרינברג, זאב ז'בוטינסקי ו… נסים אלוני. ואולם בתנ"ך, בדרך כלל, לא נתפסה המלכות כערובה להתנהגות נאותה. מי שהטיף והדריך להתנהגות דתית ומוסרית נאותה היו נביאים, לא מלכים. אילו הייתה כוונת הכתוב לתת סיבה להידרדרות מוסרית ראוי היה אפוא לכתוב "בימים ההם אין נביא בישראל".

מלכים נכשלו כישלונות מוסריים ודתיים ללא הרף, חטאו והחטיאו את ישראל. כישלונו של דוד גרם לו להיות בלתי ראוי לבנות את בית המקדש, ועונשו היה שלא תסור חרב מביתו; ושלמה נכשל גם בעבודה זרה וגם בשעבוד העם לבנייה המגלומנית שלו. העם אומר לבנו רחבעם שאביו הכביד את עולו והבן מודה שהאב ייסר את העם בשוטים. הפעולה הראשונה שהעם עושה לאחר מות שלמה היא רצח אדונירם אשר על המס, שהיה ממונה ודאי לא רק על המס הכספי אלא גם על המס האנושי – שמונה חודשים של עבדות בלבנון. על מי שבאו אחר כך אין צורך אפילו להרחיב את הדיבור. הם הרעו והשחיתו והביאו את חורבן שתי הממלכות. מה אפוא הייתה התועלת במלך בימי השופטים?

נביאים מוכיחים בשער קמו לעם בתקופת המלכים ולא בתקופת השופטים. כאשר השרים סוררים וחברי גנבים, רודפי בצע ושלמונים, יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם – אז צריך נביא. כשהמלך שולח את קצינו הנאמן מול המלחמה החזקה כדי שייהרג מפני שהוא חומד את אשתו – אז צריך נביא שיאמר לו "אתה האיש". בתקופת השופטים, לעומת זאת, לא היה צורך בנביאים.

אין צורך באחדות

התורה אמרה "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". היא לא אמרה למנות מלך. ודאי אני מכיר את הדעה האומרת שמינוי מלך היא מצווה מתרי"ג, אבל הכתוב אינו אומר זאת. שמואל הנביא מתקומם כנגד הדרישה הזאת בכל כוחו וישנם גם חכמים בישראל שאינם רואים את המצווה כך. בולט ביניהם הנצי"ב מוולוז'ין שבלשונו הזהב מהלך בעדינות בין מה שמחייב ההיגיון ובין עמדת חז"ל:

ואכן לפי לשון זה היה במשמע שאין זה מצווה במוחלט למנות מלך אלא רשות… והרי ידוע בדברי חז"ל דמצווה למנות מלך?… ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה – אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם. ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך היא כספינה בלי קברניט. ודבר זה אי אפשר לעשותו על פי הכרח מצוות עשה. שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה. משום הכי אי אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון… אלא על כן מצווה הוא, ומכל מקום אין סנהדרין מצווין עד שיאמרו העם שרוצים בהנהגת מלך. ומשום הכי כל משך שלוש מאות שנה שהיה המשכן בשילה לא היה מלך משום שלא היה בזה הסכמת העם (פירוש העמק דבר, דברים יז יד).

לפי הנצי"ב מצוות המלכת המלך מוטלת על הסנהדרין רק לאחר שהדרישה לכך באה מהעם, אבל כל אופציה אחרת, שבה בוחר העם, היא לגיטימית.

מאז יציאת מצרים ועד כיבוש הארץ מקפיד הקב"ה על שמירת השבטיות. המפקדים במדבר פוקדים את העם "למשפחותם לבית אבותם". מסע המחנות במדבר וחנייתם מסודרים לפי דגלי השבטים, "איש על מחנהו ואיש על דגלו". ארץ כנען הנכבשת מחולקת בדיוק לפי שבטים וכללי נחלה וירושה ברורים נקבעים כדי שלא תעבור נחלה משבט לשבט. מעולם לא הטיפה התורה לאחדות לאומית. אחדות צריכה להיות רק בעבודת השם, וזו נקבעת על ידי המנהיגים הרוחניים, לא על ידי מלכים. גישה זו נראית אולי תמוהה ואף בלתי מובנת בימינו, אבל יש בה מידה רבה של היגיון. שכן מאז ומעולם, ואף בתקופה המודרנית, הערבות ההדדית והאחריות לאחר חזקים יותר ככל שהמעגל מתקרב לגרעין המשפחתי. אדם רוצה לקדם את הקרובים אליו ויוצא להגן בהתלהבות על משפחתו ועל נחלתו.

ספר שופטים מתאר את ישראל שוכן לשבטיו, משתדל לשרוד ולקיים אורח חיים פשוט ועממי, ועושה מה שצריך לעשות כשצריך לעשות, בלי מנגנוני שלטון מנופחים, יקרים ואכזריים. דבורה שופטת את ישראל לא מתוך היכל ספון בארזים אלא תחת תומר על אם הדרך. גדעון הוא איכר חובט חיטים כשה' קורא לו להושיע את ישראל ויפתח הוא בן אישה זונה. כולם מתאמצים לעשות את הישר בעיניהם.

הטוב בעיני האדם

הביטוי "איש הישר בעיניו יעשה" מופיע רק פעמיים (ולא ארבע כפי שצוין במאמר) בפרקים האחרונים של הספר, כהמשך לאמירה "בימים ההם אין מלך בישראל". גם הוא נתפס כביטוי של שלילה המייצג כביכול מצב שבו כל אדם עושה "מה שבא לו". ואולם לא זה מה שהפסוק אומר.

כוונת הפסוק לומר שכיוון שאין מלך, מרגיש האדם מחויב להגדיר לעצמו את הישר ולעשות אותו. זהו מבחן המוסריות העליון – לעשות את הישר מבלי שהדבר ייכפה עליך. גדולי אנשי הרוח במערב, מסוקרטס ואריסטו דרך קאנט, שפינוזה, ניטשה, דוסטויבסקי ועוד רבים, הפכו בסוגיה הזאת. ספר שופטים מציג את הקיום הראוי מעבר לכל ההתפלספויות על אופיו של השלטון הראוי: אנרכיה שבה כל איש עושה את מה שהוא חושב לישר, לישר באמת. אפשר לטעות בהגדרת הישר. תמיד גם יהיו פושעים כמו בני בנימין במעשה פילגש בגבעה, אבל האתוס שבו כל אחד עושה את הישר הוא המפתח להתנהגות הנאותה והוא טוב עשרת מונים מרודנות שמייסרת את העם בשוטים או שולחת קצינים נאמנים אל מותם בגלל חמדנות.

מיכיהו, שבהקשר למעשיו מופיע הפסוק בפעם הראשונה, הוא חוזר בתשובה שמחליט לעשות את הישר ולהחזיר לאמו את הכסף שגנב ממנה. האם, שמחה על המעשה המוסרי של בנה, אומרת: "ברוך בני לה'". אין לנו עניין כאן עם עובדי עבודה זרה, אלא עם עובדי ה' המאמינים בו בתמימות. אנו מבינים גם מהכתובים שעדיין לא קבע הקב"ה את המקום שבו ישכן את שמו ושהיו מקדשים בבית אל ובבית לחם. מיכיהו מקים עוד מקדש לפי בקשת אמו ובו פסל ותרפים, בניגוד מוחלט לאיסור התורה, אבל במישור שבין אדם לחברו הוא פועל באופן מוסרי. גם דרכו בעבודת ה' אינה בעיטה בדת ישראל. הוא עושה את מה שלפי הבנתו, וכך כנראה היה מקובל כפי שנראה מהמשך הסיפור, הוא המעשה הישר. ראוי גם לציין שהמספר אינו מביע כל עמדה – שלילית או חיובית – לגבי דרך עבודת ה' של מיכיהו. יתרה מזאת, אנו מבינים מהסיפור שרוח ה' קיימת במקדש המוזר הזה, שכן ה"כהן" שמשרת בו אומר לבני דן "לכו לשלום, נוכח ה' דרככם אשר תלכו בה", ודבריו אכן מתממשים ובני דן כובשים לעצמם את ליש ומרחיבים את גבולה של ארץ ישראל.

משפט לכול

מן הפעם השנייה שבה מופיע הפסוק, כחתימה לספר שופטים, ודאי אין ללמוד שהוא מציין מצב שלילי. מעשה בני בנימין בפילגש בגבעה – זוועתי ככל שהיה – הוא מעשה חריג. "לא נהיתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים עד היום הזה". לא מדובר כאן בהידרדרות מוסרית של עם ישראל כולו. אדרבה, העם כולו נחלץ לטפל במעשה המביש: "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים". צבא של ארבע מאות אלף איש מתגייס להילחם בבני בנימין שפועלים כפי שציינתי קודם: הם נחלצים להגן על בני שבטם הגם שהם פושעים וחטאים. סופה של המלחמה האיומה ידוע ובני ישראל משלמים גם הם מחיר יקר על המעשה – עשרה אחוזים מהצבא הענק נופלים בקרב. אבל הגדולה המוסרית של העם מתגלית מיד אחרי המלחמה: לא שמחת ניצחון אלא "בכי גדול", "למה ה' א-להי ישראל היתה זאת בישראל להיפקד היום מישראל שבט אחד". זקני העם מחליטים על שיקומו של שבט בנימין והדברים ידועים. ממנו מתחילה המלוכה בישראל. ככה זה כשאיש מבקש לעשות את הישר.

את התיאור הנעלה ביותר של האנרכיה המבורכת בתקופת השופטים נותנת מגילת רות. היא מתרחשת בימי "שפוט השופטים", כלומר בזמן שהיו שופטים פעילים שאכן שפטו (וידוע המדרש "דור ששפטו את שופטיהם"). המשפט היה זמין, לא צריך היה להגיע עד היכל המלך כפי שעושות שתי הזונות שבאות לפני שלמה. המשפט היה תחת התומר או בשער העיר שאליו מגיע בועז למחרת הלילה בגורן ויכול להתחיל מיד בהליכים הראויים. איש מבית לחם ששמו אלימלך (אפילו לא ירובעל…) הולך לגור בשדה מואב. הכרנו במקרא אנשים גדולים ממנו שירדו מן הארץ בתקופת רעב. יעקב אפילו נשאר במצרים ולא חזר לארץ כתום שנות הרעב. המשפחה נהרסת שם, בשדה מואב, אבל מיד כשמגיעה הבשורה על סיום הרעב, נעמי חוזרת ארצה. מעניינת לשון הבשורה: "כי שמעו בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם". הבשורה מנוסחת בלשון של יראת ה' אמיתית וכנה. כאלו היו בני ישראל אז. ברכתם הייתה "ה' עמכם" ותשובתם "יברכך ה'". הם הניחו לעניים ללקט בשדות באופן מוסדר והתעניינו במה שקורה לזולת. בועז עושה את המעשה הראוי, הישר בעיניו, ונושא את רות למרות הפרובלמטיקה של "לא יבוא מואבי" (אין כאן המקום להיכנס לעוביה של סוגיה זו). יש שופטים בבית לחם ואיש הישר בעיניו יעשה. לא צריך מלך.

————————————————————————————————-

 אחדות מוסרית ולא פוליטית / איתי כהן

סיפור פילגש בגבעה מוכיח כי האחדות האמיתית מצויה בהתאגדות המוסרית ואיננה תלויה במוסד המלוכה, שאימוצו מהתרבות הכנענית היה עלול דווקא להזיק במקום להועיל  

בסיום מאמרה הטוען שחסרון המלוכה הוא שגרם להתדרדרות הדתית והחברתית בתקופת השופטים, יעל ציגלר מזכירה את העובדה שדווקא בסיפור פילגש בגבעה, שאמור להיות שיאה של התפוררות הלכידות החברתית, מופיעים ביטויי אחדות רבים. לטענתה ביטויים אלו, כאשר הם מופיעים במרכזה של מלחמת אחים, אינם אלא "אירוניה ברורה ומצמררת". ציגלר גם מתייחסת לעובדה שלמעשה העם התגייס "למדן ועד לבאר שבע" כדי לטפל בבעיה חברתית, אך היא רואה את הבעיה של השחיתות החברתית כעיקר ואת ההתגייסות לטיפול בה כחלקו הטפל של הסיפור, אף על פי שחלק זה תופס את רובו.

הקשיים שהזכירה ציגלר חמורים לטעמי הרבה יותר משתיארה, ואין בהסבריה כדי להניח את הדעת. האם התיאור "ויתיצבו פנות כל העם כל שבטי ישראל בקהל עם הא-להים ארבע מאות אלף רגלי שולף חרב" (כ ב) נשמע אירוני? כיצד יהיה הביטוי "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" (שם יא), ביטוי שאינו מופיע בשום מקום אחר בתנ"ך, רמז לגנאי? האם שמענו במהלך ההיסטוריה על עם שאסף את כל מנהיגיו, התאחד "כאיש אחד" (ביטוי המופיע שלוש פעמים בסיפור!) והכריז מלחמה לא כדי להילחם באויב חיצוני אלא כדי לדחות מתוכו שחיתות מוסרית? "הנשמע כדבר הזה או הנהיה כמוהו"?

לא הייתי מטריח בשאלות אלו, הנוגעות לסיפור פילגש בגבעה לבדו, אלמלא הייתי סבור שהטעות בהבנת מסרו של הסיפור אינה אלא "טעות נגררת" שראשיתה בהבנה שגויה של המסר העולה מספר שופטים כולו, ואסביר את דבריי.

ייבוא תרבותי

רגילים אנו לקרוא את ספר שופטים לאחר שכבר קראנו את ספרי שמואל ומלכים, ולאחר שדמויותיהם של דוד ושלמה ניצבות לנגד עינינו. כיוון שכך, חסרונו של מלך נראה לנו כ"חיסרון שלא יוכל להימנות". התיאור "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" נשמע לנו כשלילי מעיקרו. אולם אם ננתח את ספר שופטים כשלעצמו ואת תקופתו כשלעצמה נוכל להביט מחדש אל "חיסרון" זה.

כאשר הגיעו בני ישראל אל הארץ הם נמצאו נחותים מ"יושב הארץ" מבחינת תרבותם החומרית ומבחינת ארגונם הפוליטי (ראו פירושו של יהודה אליצור ב"דעת מקרא"). כפי שקבלתה של התרבות הכנענית נעשתה בעירבון מוגבל ובזהירות המתבקשת ("השמר לך פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת … וכסף וזהב ירבה לך…", דברים ח, יב-יג), גם אימוצן של שיטות הנהגה מתקדמות יותר לווה בחשש. סירובו של גדעון למלוך ואמירתו "ה' ימשל בכם" (שופטים ח, כג) הם דוגמה לכך. עם סופו של ספר שופטים ותחילתו של ספר שמואל, עולה פולמוס המלוכה. שמואל רואה בבקשת המלוכה ("לשפטנו ככל הגויים", שמואל א ח ה) ניסיון היטמעות בארץ ובסביבתה ונטישת הברית עם ה', לא פחות. על הרקע הזה יש לקרוא מחדש את הספר כולו וגם את סיפור פילגש בגבעה.

בכל הספר ההתייחסות למלוכה היא שלילית, ובשום מקום לא מתייחס המספר לחיסרון זה אצל בני ישראל. החטאים, ההליכה אחר הבעלים ונטישת הברית עם ה' מוזכרים, אבל לא חסרון השלטון המרכזי. דבריו של גדעון (שהוזכרו למעלה) ומעשהו של אבימלך בשכם מוכיחים לנו שמלכות מן הסוג הכנעני יכולה להוסיף שחיתות ואין כל ערובה שתצליח לאחד את העם.

טענתה של ציגלר שמלכות חזקה ומסודרת הייתה מצליחה להוריש את הכנעני ולבער את עבודת האלילים שהותיר אחריו אינה מובנת, כיוון שהתנ"ך מלא במלכים ש"עשו את הרע בעיני ה'" ודווקא בתקופת המלוכה התפצל העם לשתי ממלכות. מהי אם-כן ההוכחה שמנהיגות חזקה הייתה מצליחה לתקן את דרכו של העם בתקופה זו?

לדעתי המסר העיקרי העולה מן הספר קשור לעונש על עזיבת הברית עם ה' ואינו קשור כלל לשיטת הארגון הפוליטי של העם. יתרה מכך, ייתכן שהספר אף מדגיש ששיטת המלוכה כאשר היא "מיובאת" מן הכנענים, ללא ההתאמות הדרושות בה עבור עם ישראל (התאמות שחלקן מפורט בפרשת המלך, דברים יז, יג-כ), יכולה להזיק יותר מאשר להועיל. לצורך הבהרתו של המסר הזה בא סיפור פילגש בגבעה.

לכידות מוסרית

סיפור ההיחלצות של עם ישראל כולו לטיפול בבעיה של שחיתות חברתית מוכיח יותר מכול את היותם "כאיש אחד חברים". כיצד ייתכן שעל מקרה רצח, מזעזע ככל שיהיה, ייאספו כל איש ישראל "למדן ועד לבאר שבע"? הדבר מצביע על אחדותו של העם ועל תפיסתו את עצמו כיחידה אחת. כאן, לכאורה בניגוד למגמה שנראתה לאורכו של הספר, לא קם מנהיג מקומי שטיפל בבעיה, אלא נאספו כל שבטי ישראל כאיש אחד. אי-אפשר להפריז בחשיבותו של המסר. בכל הנוגע לענייני חוץ וביטחון, כיבוש ומלחמות –  שבט שבט לעצמו; אך כאשר הדבר נוגע לעמדה מוסרית העם כולו ניצב כאחד. מעין דבריו של רס"ג: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה"!

העובדה שההתגייסות הכללית הזאת הופיעה עקב משבר מוסרי פנימי ולא עקב איום חיצוני (מול איומים כאלו לא היה העם מאוחד) מוכיחה שטבעה של הגדרתו העצמית של העם באותה תקופה הייתה מיוחדת במינה, בוודאי בהשוואה למקובל בעמים אחרים באותה תקופה. נדמה שלא נגזים אם נאמר שבדיוק לסוג כזה של הגדרה עצמית התכוונה התורה כאשר העמידה את יסוד התיקון החברתי במרכז ואת הקשר אל הארץ כנובע ממנו וכתלוי בו. הרי מספר המקרים שבהם התורה מזהירה את עם ישראל שאם לא ישמור את חוקי התורה (ולאו דווקא את המצוות שבין אדם למקום) יאבד מן הארץ רב מלמנות. דברי העם "לא נהיתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים" (יט ל, הביטוי לא מופיע בשום מקום אחר בתנ"ך!) מוכיחים לנו שההשחתה המוסרית שנתגלתה בקרב בני בנימין עמדה בנפשו של העם. קידוש המלחמה לנוכח שחיתות זו הוא המרשים בכל הסיפור, וכך הוא מוצג בפסוקים, אם קוראים אותם ללא הנחה מוקדמת.

לפי דברינו נמצא שמהלכו של הספר כולו שונה מזה שהציעה ציגלר במאמרה. אין חיסרון מהותי בכך שאין מלוכה. יש התגייסות מרשימה לביעור נגע חברתי והאחדות בנושא זה היא אמיתית לגמרי, "כאיש אחד חברים", ובפירוש לא אחדות הרסנית. המסר העולה מספר שופטים הוא אפוא שהארגון הפוליטי אינו מעלה ואינו מוריד. מה שמגדיר את מצבו של העם הוא רמתו המוסרית. אפשר עם מלך או בלי מלך, אך כל זה לא ממש משנה. המלך הוא כלי ביצועי בלבד ואין בו לא מן הקודש ולא מן החול. החשובים הם העמדה המוסרית, הצו החברתי ואחדות העם. בראייה זו יש אף במלוכה סכנה, שכן ביכולתה לקשר את העם לארצו בקשר "טבעי" מדי, קשר שאינו מותנה בשמירה על התיקון החברתי שהתורה מצווה עליו.

תודעה מוסטת

לפי הגמרא בבבא בתרא (י"ד ע"ב), "שמואל כתב ספרו ושופטים ורות". את עמדתו של שמואל בנוגע לפולמוס המלוכה כבר הזכרנו (ותמוה הדבר שציגלר מזכירה את שמואל בהקשר של הכנת הקרקע למלוכה). אם כך, האם ייתכן שספר שופטים נכתב ונערך בצורה כזו כדי שנוכל להבחין בהסתייגות משיטת המלוכה או לפחות בהזהרה מפני הסכנות הטמונות בה?

גם אם נכריע לבסוף שיש צורך במלוכה, גם אם יסתבר שצריך לקבל את התרבות החומרית הכנענית, האם אין עלינו לקחת איתנו משהו מהתקופה שבה אין מנהיג, אין מלך, איש הישר בעיניו יעשה, ובכל זאת – כאשר דבר נבלה נעשה בישראל נאספים פינות כל העם ונשבעים שלא יחזרו איש למקומו עד אשר יבערו את הרע מקרבם? האם המלך, המערכת הפוליטית הכלל ארצית, ה"ממלכתיות", לא מסיטים את תודעתנו אל עבר סמלים לאומיים שנדמה שהם ניצבים על מקומם חזקים ובטוחים מבלי שצריך לדאוג לבסיס המוסרי שעליו, ורק עליו, הם יכולים לעמוד? לדעתי ספר שופטים בהחלט מנסה לתת לנו תשובה על שאלות אלו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט בסיון תשע"א, 1.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 ביוני 2011, ב-גיליון חוקת תשע"א - 725, תגובות ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. מאמר יפה מאד

  2. גבי ירושלמי

    בתגובה ל: 'אנרכיה מבורכת' מאת אביעזר וויס.
    בתור הקדמה יש לומר: חז"ל אינם מוקצים מחמת מדרש .גם את דבריהם יש לבחון בעיון ולא להחרימם מראש. יש ודבריהם מכוונים אל פשטי המקראות. משום כך אין 'להאשים' כל כותב המצטט מן המדרש כאילו רחק מן הפשט.
    ולגופו של עניין:דומה כי אי אפשר להתייחס לפרשת פילגש בגבעה, אף לא לתקופת השופטים כולה, מבלי להתייחס למלחמתו הראשונה של שאול בעמון וכבר עשו זאת רבים (דעת מקרא, הרב יגאל אריאל ועוד).
    קווי הדמיון בין מלחמת שאול לבין סיפור פילגש בגבעה זועקים להשוואה: בשניהם יש גיוס כללי בתקופה בה הדבר אינו נפוץ .ההתרחשויות בשני המקרים הן במקומות זהים:יבש גלעד – מאויימת בימי שאול, נכחדת בסיפור פילגש בגבעה. גבעה – מקום מושבו של שאול, חוטאת ומותקפת בשופטים. בשני המקומות ביטויים דומים שאין ספק כי מתכתבים הם זה עם זה:
    האיש,בעל הפילגש מנתח ושולח: וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (יט, כט).
    גם שאול נוהג כך: ויִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (יא,ז).
    בשני המקורות מוזכרת אחדות נדירה: וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד, בשופטים(כ,א), וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד בשמואל (יא,ז) . בשני המקורות אף מופיעה התבנית של: תנו האנשים ונמיתם: בסיפור הפילגש בתביעת אנשי ישראל מאנשי בנימין: וְעַתָּה תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל (כ,יג). ואצל שאול לאחר הניצחון, עת דורשים הלוחמים 'לסגור חשבון' עם בני הבליעל שביזו את שאול: וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל מִי הָאֹמֵר שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם (יא,יב) .
    השוואה זו אינה מותירה ספק בדבר הפניית תשומת ליבנו לדמיון. אך מהי מטרת שמואל הנביא, מחבר ספרי שופטים ושמואל עפ"י המסורת בהשוואה זו ?
    לשם כך יש לשים לב לקווי ההיפוך בין שופטים לבין שמואל:
    סיפור הפילגש מתחיל באמירה ברורה: וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל (יט,א) ומסתיים, לאחר שלושה פרקים וזוועות רבות, באותה מטבע: בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה (כא,כה) .
    סיפור מלחמת שאול בעמון מגיע בעקבות שלושה פרקים בהם ישראל מבקשים להם מלך, שאול נבחר, נמשח, מומלך – ועתה הוא מתחיל למלוך.
    עניין נוסף: האחדות. האחדות המדומה בסיפור פילגש בגבעה תכליתה מלחמה, פירוד ופילוג האומה וסופה שהכריתה כמעט שבט שלם מישראל. האחדות בימי שאול משמעה ערבות הדדית. עם ישראל מתאחד כדי להציל את אחיו.
    גם הניתוח הוא בעל קווים הפכיים: ניתוח האישה בשופטים הוא מזעזע, וולגרי, ונעשה כמניפולציה על ידי אדם שאינו זך ונקי כפיים (ככלל, כל המעורבים בסיפור הפילגש אינם זכים: הפילגש-זנתה , בעלה-הוציאה לידי מאנסיה, המארח-הציע להמון את ביתו הבתולה ואין צורך להתעכב על אנשי בנימין המחפים על אנשי גבעה בעלי המנהגים הסדומיים, וגם לא על אנשי ישראל המכריתים את יבש גלעד ללא משפט כדי להתיר שבועתם ומוסיפים פתרון יצירתי של חטיפת חפות מפשע) .מול כל אלה שאול מנתח שני פרים והדבר נעשה בידי אדם זך שנמשח למלך על ישראל.
    ועוד: בסופה של הפרשה בשופטים מושמדת (כמעט) יבש גלעד בעוד בסופה של הפרשה בשמואל ניצלת יבש גלעד.
    הרב יגאל אריאל מסכם זאת במשפט קצר וחד: "מלכות שאול מופיעה באופן מודגש כתיקון לחטא פילגש בגבעה. משום כך כל שנעשה שם חוזר עתה שנית בצורה מיושרת ומתוקנת".
    בקשת העם והתעקשותו:"כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ" (שמו"א ח,יט), נראית כהסקת מסקנות מתקופת האופל – תקופת השופטים.הסקת מסקנות כי הפירוד, השיטה בה כל שבט דואג לעצמו ועסוק באינטרסים הצרים שלו, אינם טובים לכלל ישראל ולכל שבט בנפרד. שאול, עת מתחיל למלוך, מלכד את העם ומגשים בעצם את כוונת העם בבקשו מלך כאשר כוונתם המוצהרת היא: "וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ".
    אם להיכנס עוד לדעות השונות שהובעו בשבועות האחרונים, הרי שהמשכו של ספר שמואל מונה עוד תיקונים שנעשים בתקופת המלוכה הראשונה לקלקולים שנעשו בימי שפוט השופטים:
     פדיון יונתן, הנופל בגורל ושאול אומר לו: כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן , ע"י העם – נראה כתיקון נדר יפתח ואי הפקעת הנדר .
     מלחמת שאול במנהגי ע"ז (אכילה על הדם, בעלת האוב) – נראית כתיקון פסל מיכה .
     נבואה נפוצה, חבורות נביאים בימי שמואל – תיקון היעדר הנבואה בתקוםת השופטים (אין חזון נפרץ) .
     אנשי יבש מצילי גופת שאול – תיקון אי השתתפותם במלחמה בבנימין .
     מות שאול – מות אבימלך . שני מקרים דומים אשר השוני בהם הוא במניע ההתאבדות, האחד, הבזוי, בן תקופת השופטים, כדי שלא ייזכר כמי שהומת בידי אישה, השני, מלך ישראל הראשון, מתוך רצון לשמור על כבוד ישראל (ניתן ללמוד זאת מדברי שאול על הפלישתים כערלים, ביטוי המופיע אצל דוד ויהונתן בהקשר לפלישתים ואצל שאול רק כאן, ואין זה המקום לפרט) .
    נראים דברי איתי כהן שהציע כי המסר העיקרי קשור לעונש על עזיבת הברית עם ה', אך עם זאת נראה כי לפנינו משולש: ספר שופטים – ספר האנרכיה הלא מבורכת, ספר בו הלך ישראל מדחי אל דחי וגלש אל מעשים נוראים שסופם הכרתת שבט מישראל . ספר שמואל – ספר המלכים הראויים ההולכים בדרך ה', אשר גם לפתחם חטאת רובץ, גם הם נכשלים, אך עדיין ראויים. ספר מלכים – ספר המציג את מורכבות המלכות, על יתרונותיה וחסרונותיה.

  3. המאמר המצוין והמחכים של אביעזר ויס גרם לי לתהות האם הוא קרא את הספר "העם הישראלי – התרבות האבודה" מאת און זית, שהציב את היסודות לתפיסה בדבר התרבות הישראלית הקדומה כתרבות אנרכיסטית, כפועל יוצא של עקרונות היסוד של האמונה שהנחיל משה לשבטי ישראל. ניתן לקריאה כאן
    http://vbook.dyndns.info/amy/toGoogleBooks.html

  1. פינגבק: באין מנהיג / יעל ציגלר « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להגיב על גבי ירושלמי לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: