לחשוף את ההעלם שבעולם

ר' צדוק הכהן אינו רואה בעולם הזה – בתאווה לאכול וביחסי איש ואישה – חציצה בפני הקשר עם הבורא אלא דווקא להפך. פניו של הקב"ה יכולות להתגלות כנעימות ומשמחות

פלוריס ואן דייק, 1613

ההיענות "אל מול פניו" של הא-לוהים במשנתו של ר' צדוק הכהן מלובלין תוארה במאמרו של ישי מבורך כבעלת שני פנים שהם לדעתו אחד: התמסרות גמורה ונִגזרתהּ – חוויית המצוות כהפרעה וכעול. האינטנסיביות הרוחנית הדורשת התמסרות גמורה לא-לוהים וממילא התנכרות לעולם הזה, תפיסה הדוגלת כי "עצם הרצון לאכול ועצם התאווה לאישות הם העומדים כחוצץ בפני הא-לוהים", אכן קיימת בקורפוס הספרות היהודית, אולם אינה התפיסה היחידה וגם אינה הקריאה היחידה האפשרית בכתביו של ר' צדוק עצמו.

אכן "הכרת הנוכח" הינה המוצא ולא התכלית, ודווקא בשל כך ביכולתה לכונן זהות והזדהות עם ה"מותרות" ולא התנכרות. כשאני מתבונן בילדים המתרוצצים הנה והנה, פירות תאוות האישות כידוע, אני רואה את הא-לוהי המתגלה בעולם – דרך השתוממותי מעצם קיומם של ילדים אלו. כשאני עומד אל מול היופי והמתיקות של תפוח, אני עומד מול הא-לוהי – בהתפעלותי. "הכרת הנוכח" כמוצא מאפשרת לי לזהות את הופעת הפנים בתאוות המותרות.

האתגר אינו התנתקות ו"קריעת הקשר לתאוות העולם הזה", כי אם מציאת הא-לוהי שבתוכו. כמובן, יש להדגיש, אין מדובר במציאת הא-לוהי שבאיסורים, שהרי הם אסורים בידי החיצונים ואי אפשר להעלות הניצוצות מתוכם, כפי שמסייג באופן עמוק וביופי לשוני בעל התניא. מדובר בקידוש המותר, בפיתוח רגישות דתית שכה עומעמה ונשחקה בתרבותנו המודרנית, רגישות המאפשרת להתבונן בהיסטוריה כמהלך א-לוהי, לחוש את העולם והחומר שבו כבריאתו ורצונו של הא-ל. בכך מתמסר האדם באופן מלא לא-לוהיו.    

תפיסת העולם כהעלם א-לוהי שיש לחשוף, כפי שלימד הבעל שם טוב, מולידה מפגש חי דווקא דרך העולם. העולם הוא שער ולא חומה:

שאין לך דבר מזה העולם שאין בו ניצוץ הקדוש שנאצל מדבורו של הקודשא בריך הוא המחיה אותו הדבר. והוא הטעם שבדבר ההוא המתוק לחיך… ולכן בשעה שאוכל האדם המאכל נתייחד הניצוץ ההוא אל חיותו של האדם ההוא האוכלו וניתוסף בו כח, וכשמאמין אמונה שלמה גמורה שזה מזון רוחני שהוא אלקותו יתברך המלובש שם… אזי מביא גם כן הניצוץ הקדוש שהיה עד עכשיו בשבירה ובגלות אליו יתברך (ר' מנחם נחום מצ'רנוביל, מאור עינים, פרשת מטות).

  התפיסה כי המפגש עם הא-לוהים, "התגלות הפנים", כרוך בעול במובן של מועקה, חרדה, אימה, חיסרון והלאה מעוגן היטב בפילוסופיה המערבית המושתתת רבות על הגות והשפעה נוצרית. רודולף אוטו, בספרו על הקדושה, ראה בחרדה (או בהפרעה כפי שמבורך מציג) את התמצית לחוויה הדתית, על סמך הניגוד בין הנשגב ליפה שהציע הפילוסוף האירי אדמונד בֻּרק. למרות שקאנט חלק על ברק ועל הניגוד שלו בין היפה לנשגב הוא קיבל את תפיסתו כי תחושת הנשגב, שהיא חווית המפגש עם הא-לוהי, מזוהה עם חרדה, יראה נוראה וכדומה.

תורתו של א"י השל יכולה להציע אלטרנטיבה ודרך מילוט למה שהוצג עד כה, מילוט שאנו כה זקוקים לו כדי לכונן מפגש רך יותר והרמוני. השל שלל את הניגוד בין היפה לנשגב וטען שאפשר לחוש את הנשגב בדברים יפים כמו גם במעשי חסד ובחיפוש אחר האמת. פעמים שהיפה הוא ראשיתה של חוויית הנשגב. לענייננו, המפגש עם הא-לוהי יכול להיערך דרך היפה שבעולם ולא על ידי התנתקות ממנו. זאת ועוד, מפגש זה לא חייב להיות כרוך בחרדה.

האינדיבידואל כתוצר המגיב לפנים הא-לוהיות מוצא שמחה בהיענותו, שמחה של מצווה. הנִדרשוּת אכן מכוננת את האדם, אולם אינה חייבת לכונן במקביל חוויה של מועקה וחרדה. הנדרשוּת שנדרש לה ילד קטן במפגש עם הוריו – כפי שהורים מעידים, מעניקה לו שלווה, רגיעה וביטחון. המצוות כמגלמות "אי נחת בתרבות", כהפרעה, כעודף לחץ, אכן מופיעות בתורתו של ישעיהו לייבוביץ ואף אצל הרי"ד סולובייצ'יק בבחינת "עבודה ביראה" (לעומת "עבודה באהבה"), אולם גם אצלם אין הן מוליכות לתפיסה של ניכור מן העולם.

המצוות אינן קודמות למפגש כי אם ההיענות למפגש עצמו! ההשתוממות העולה במפגש עם העולם הזה דווקא, אצל האדם הרגיש, גוזרת את המפגש עם האלוהי ואת הרצון להיענות לו, כפי שהמפגש עם האהובה גוזר את הרצון להעניק לה את כולי. הענקה זו מתקיימת על ידי המצוות ויכולה להתקיים אף בשמחה ולא רק בכפייה, בבחינת "הדור קיבלוה" ולא בבחינת "כפה עליהם הר כגיגית".  

אני קורא אפוא את דבריו של ר' צדוק שצוטטו על ידי מבורך באופן אחר. בתורתו ההתמסרות הגמורה אינה רואה את המותרות כחוצצים וכמונעים את קרבת הא-ל, כי אם כאתגר לאדם לחשוף את ההעלם שבעולם. הברכה לפי ר' צדוק, שהיא כאמור על מותרות המספקים את תאוות האכילה, מזכירה לאדם את הצורך בחשיפה זו, את הכרת הא-לוהים שבמעשה הגשמי: "וזהו הברכה לפני כל מעשה ליחד כל מעשיו לה', כמו שנאמר 'בכל דרכיך דעהו' כמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ג ה"ג)". ומה באמת אמר הרמב"ם בהלכות דעות?

ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב… נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל… ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא… והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו.

הרמב"ם לא רואה את תאוות האכילה, האישות והשינה כחוצצות וכמונעות את יכולת העמידה אל מול פני הא-לוהים, כי אם ככוחות ניטרליים, אשר אתגרו של האדם הוא להשתמש בהם עד ש"נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא"! השינה עצמה היא עבודת ה'. הכרת הא-לוהים אינה דוחה את היצר כפי שהציע מבורך. הכרת האלוהים מבטיחה את השימוש הנכון ביצר ואת הפיכתו למקום מפגש. 

דברים דומים שאינם משתמעים לשני פנים עולים מתוך פסקה אחרת של ר' צדוק (פרי צדיק, מאמר קדושת שבת, מאמר ד):

ויצחק יצא לשוח בשדה שהוא מסר גם עניני השדה הכל להשם יתברך ולהיות גם בעניני השדה ועסקי עולם הזה מקום השראת שכינה ואינו צריך מקום מסוים בהתרוממות כהר או בהגדרה סביב כבית להיות מרומם או מוגדר ומובדל מכל. רק גם שינהג מדת דרך ארץ חורש בשעת חרישה כו', וכל מעשיו לשם שמים לקיים בכל דרכיך דעהו, יהיה לבינו משכן לה'.

אין צריך, קורא ר' צדוק, מָקום מרומם, ובמילים אחרות: להתנתק ממקום שפל, או להיבדל מן החומר-שדה כדי לעבוד את ה'. אפשר להפוך את השדה ואת הלבנה למשכן ה'.

פניו של הא-ל לא חייבות להתגלות כהפרעה, כדרישה לניתוק מן העונג והנעים שבעולם וכהטלת עול מצוות מעיק ומפריע. פניו של הא-ל יכולות להתגלות כנעימות וכמשמחות כפי דבריו של נעים זמירות ישראל: "שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח" (תהילים טז, יא). כל כך נעימות שאנו כמהים לפנים אלו ומבקשים אותם בכל רוחנו ומאודנו: "אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ". צדיקים נהנין מזיו השכינה.

דניאל רייזר הוא ר"מ בישיבת "המִבְתר – תורת יוסף" באפרת, ודוקטורנט למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט בסיון תשע"א, 1.7.2011