סקירת כתבי עת מהעולם:

תפוח רקוב

מי ששימש ראש מנהל החינוך הציבורי של ניו יורק תולה את כשלי החינוך במבנה ההעסקה ובאינטרסים של המורים

החופש הגדול מתחיל ביוני, ויחד איתו – מחשבות על מערכת החינוך. מאמר נרחב ב'אטלנטיק' נושא את הכותרת הפסימית "הכישלון של בתי הספר האמריקניים". המאמר נכתב בידי אדם בעל ניסיון משמעותי ביותר במערכת החינוך: יואל קליין (באמריקנית: ג'ואל או ג'ו), ששימש עד 2010 אחראי על מִנהל החינוך הציבורי של ניו יורק – מנהל החינוך הגדול בארה"ב, החולש על מעל מיליון תלמידים בכ-1,600 בתי ספר.

לדעתו של קליין, מערכת החינוך הציבורי בארה"ב סובלת ממשבר קשה, בעיקר כיוון שאינה מצליחה להעניק לתלמידיה ידע של ממש או להכשיר אותם לרכישת השכלה גבוהה. רק כשליש מבוגרי החינוך היסודי שולטים בחשבון, קריאה ומדעים, ורק כרבע ממסיימי התיכון כשירים מבחינת רמת הידע ללימודים אקדמיים. גם במדדים בינלאומיים רבים, תלמידים אמריקנים מפגרים אחרי הרבה מדינות מפותחות. כך נוצרים בארה"ב שני מעמדות: עילית עשירה של לבנים ומעמד נמוך חסר כלים להצליח.

לדעתו של קליין, מערכת החינוך הציבורית אינה מעוניינת במדידה של הישגי המורים ושל רמת ההצלחה שלהם, זאת כיוון שלא פעם מערכת זו משרתת בעיקר את האינטרסים של המבוגרים על חשבון הילדים, למשל באמצעות מינוי נאמנים של פוליטיקאים לתפקידי מפתח, או בהעדפת אינטרסים של האיגודים המקצועיים של המורים. אחד מראשי האיגוד המקצועי של המורים, אלברט שנקר, אפילו התבטא פעם: "אני מתחיל לדאוג לאינטרסים של התלמידים ברגע שהם מתחילים לשלם דמי חבר לאיגוד המקצועי". אלו שמשלמים דמי חבר מבהירים בצורה נחרצת במה הם מעוניינים: קביעות תעסוקתית, שכר גבוה ללא קשר לרמת הביצוע, פחות עבודה (ימים קצרים, חופשות ארוכות, ימי מחלה) ואפשרות לפרישה לפנסיה מוקדמת בתנאים טובים.

מבנה השכר והתעסוקה הוא בעוכריו של המקצוע, לפי קליין: הקידום לקביעות הוא על סמך ותק בלבד, ולאחר קבלת קביעות כמעט בלתי אפשרי לפטר מורה, גם אם הוא בלתי מקצועי בעליל. מורים מחליפים או כאלה שעובדים בתפקידי ניהול – כיוון שלא רוצים להעסיק אותם במשרת הוראה – מקבלים שכר מלא. הקביעות היא כה חזקה, עד שאפילו מורים שהיו חשודים בניצול מיני של תלמידים (ולפחות אחד שהורשע) אינם מסולקים מהמערכת וממשיכים לקבל שכר ותנאי פנסיה – למרות שאינם רשאים להתקרב לכיתות!

את רוב תנאי הפנסיה מקבלים רק לאחר שנים רבות במערכת, ולכן מורים רבים – שמודים בכנות שהם שחוקים ותשושים – אינם עוזבים את המערכת מחשש לפגיעה בתנאי הפנסיה שלהם. העלאת שכר משמעותית למורים מתחילים הייתה עוזרת למשוך כוח אדם איכותי יותר להוראה, אומר קליין, אך הוותיקים במערכת אינם מעוניינים שזה יקרה.

ואם מדובר על כסף – הרי שהוא בהחלט לא יענה את הכול. אחת המנטרות שפוגעות ביותר במערכת החינוך, לדעתו של קליין, היא התפיסה שלפיה "לא ניתן להתמודד עם בעיות במערכת החינוך לפני שמתגברים על בעיית העוני". למעשה, קיימים מספר בתי ספר שנתוני התלמידים בהם אינם שונים מבחינה סוציו-אקונומית מהסביבה, אך תוצאות התלמידים בהם בולטות לטובה. מדובר לרוב בבתי ספר ציבוריים למחצה (charter schools) שמחויבים לשקיפות ציבורית לגבי רמת ההישגים שלהם בתמורה לתקציב.

ארה"ב מתאוששת כעת מהמשבר הכלכלי, אך לדעתו של קליין אם היא לא תשכיל להוביל רפורמה מקיפה במערכת החינוך הציבורית, מחכה לה משבר כלכלי הרבה יותר קשה, ארוך ומתמשך. לטעמו, מן הראוי שזו תהיה המשימה הראשונה מבחינת חשיבותה הלאומית.

 ————————————————————————————————

אג'נדה אופנתית ושקרית

התמיכה שלה זוכה גרג מורטינסון למרות חשיפת השקרים והשחיתות שמאחורי פועלו ההומניטרי נובעת מאג'נדה פוליטית שמתעלמת מן המציאות

ועוד בענייני חינוך. שמו של גרג מורטינסון, מטפס הרים שהתפרסם בעולם בזכות מערכה ציבורית למען הקמת מערכת חינוך באפגניסטן ובפקיסטן, הוזכר כבר פעמיים בתור מועמד ראוי לפרס נובל לשלום. מורטינסון נודע בעקבות ספרו "שלוש כוסות תה", המתאר את הצלתו על ידי הכפריים של קורפה שלמרגלות רכס הקרקורם, ואת הבטחתו לבנות עבורם בית ספר – ספר שהיה לרב מכר בינלאומי. הספר אף זכה לשבחים רבים, ביניהם מהפובליציסט הנודע וחתן פרס פוליצר ניקולאס קריסטוף.

אלא שאז החלו להתברר עובדות לא נעימות: התברר שמורטינסון המציא חלק גדול מהעובדות המוזכרות בספר. כך למשל, חטיפתו בידי אנשי טליבאן בפקיסטן כנראה לא הייתה ולא נבראה; הוא התארח בתקופה המצוינת בספר בביתו של מנהיג פקיסטני, שכעת מאיים עליו בתביעת דיבה. חמור מזה, מורטינסון מואשם כעת בהתנהלות כספית לקויה, וייתכן שרוב או חלק גדול מהסכומים שגייס ברחבי העולם הושקעו בקידום הספר שלו ובטיסות יוקרה להרצאות בעולם, ולא בעניינים הומניטריים.

מאמרו של ג'יימס קירצ'יק (Kirchick) במגזין 'קומנטרי' עוסק בשאלה מדוע, למרות חשיפת התרמית, מורטינסון נותר גיבור. בעיני קריסטוף, למשל.

קירצ'יק משיב כי הילת גיבור שנוצרה סביב מישהו עשויה לגרום לאחרים לא להתבלבל עם העובדות. כך ניתן לתאר את מורטינסון כמי שמחזר על הפתחים על מנת לחלץ את ילדי אפגניסטן מהעוני, בעוד שבחיים האמיתיים הוא נוהג לטוס תמיד במחלקה ראשונה. אך נראה כי קריסטוף נוטה להעריץ את גישתו של מורטינסון בעיקר כי היא מהווה בעיניו דוגמה להגשמה של ערכי אהבת האדם והנאורות כלפי אנשי אפגניסטן ופקיסטן בדרך הפוכה מזו שעושה ארה"ב בפלישתה הצבאית לארצות אלה.

קריסטוף מאמין, וכותב לעתים קרובות, שאם ארה"ב הייתה משקיעה יותר בחינוך ובהקמת בתי ספר ופחות בהתערבות צבאית, כל הבעיות באפגניסטן ובפקיסטן היו נפתרות זה מכבר. אמירות אלו נתמכות בחישובים פשטניים מן הסוג של כמה ספרי לימוד ניתן לקנות בעלות של טיל טומהוק אחד וכיוצא באלה. מה שהגישה הפשטנית הזו לא לוקחת בחשבון הוא שלעתים קרובות גם היעדים הראויים והחשובים, כמו הפצת חינוך והשכלה בעולם השלישי, דורשים התערבות צבאית. לא תהיה תועלת רבה בבניית בית ספר לבנות באפגניסטן אם הטליבאן ישרוף אותו למחרת. למעשה, כבר כיום חלק מבתי הספר שמורטינסון עזר להקימם עומדים ריקים, כי ההורים חוששים לרשום את ילדיהם אליהם.

את התפיסה של אלימות אמריקנית כמקור הרעה בעולם משלימה התפיסה של אלימות מוסלמית כאי הבנה מצערת. כשהוא דן על כוונתם של זוג הורים מוסלמים קיצונים לסרס את בתם בטרם הגיעה לפרקה, כתב קריסטוף: "היה אפשר פשוט ללמד אותם להגיד לעתים קרובות יותר 'אני אוהב אותך'". התמימות הזו יכולה להיות חמודה, אך ברגע שהיא מתלווה לרווחים כספיים יש בה מן התרמית. וכשהיא מופנית כלפי האויב – מסכם קירצ'יק – היא סכנה של ממש.

 ————————————————————————————————

קדוש הרבה

קריאה בביוגרפיה החדשה של גנדי מלמדת שרעיונותיו היו רחוקים מלהיות בני יישום, ושאלמלא האימפריה הבריטית שאותה שנא לא היה שומע למחאתו הלא-אלימה

ייתכן שחלק מקוראי מדור זה כבר שמעו על הביוגרפיה החדשה של מהטמה גנדי מאת גו'זף לליוולד. מספר אתרים ישראליים העלה אותה לכותרות, תוך התמקדות בפרט סנסציוני אחד מהספר – הספקולציות לגבי אופי הקשר בין גנדי לידידו הארכיטקט היהודי גרמני הרמן קלנבאך. בשל אותם חלקים הספר גם נאסר להפצה בחלקים שונים של הודו – ללמדך שלא רק בארץ לא תמיד יודעים להבדיל בין טפל לעיקר.

ביקורתו של יצחק חוטינר (Chotiner) ב'ניו ריפבליק' שמה לה למטרה להתעמק בפרטים המהותיים הנחשפים בביוגרפיה ובמשמעותם. מהספר עולה דמות רבת סתירות ומיוסרת: גנדי האמין, למשל, שלאחר זכייה בעצמאות הודו תשיל מעצמה את כל הסממנים של טכנולוגיה מערבית מודרנית, כיוון שזו "זרה לרוחה", ואז כל ההודים יוכלו להקדיש את עצמם לחיים חקלאיים שקטים ונעימים. אתגר היישום של תיזה מרחיקת לכת זו, תוך כדי בניין מוסדות המדינה ההודית העצמאית, כבר היה מחוץ לשליטתו של גנדי – הוא הרי נרצח כמנהיגה של תנועת שחרור לאומית ולא כמנהיגה של מדינה.

הביוגרפיה מתחילה בפרק חייו הדרום אפריקני של גנדי. הוא היה בן 23, נשוי עם שני ילדים, כשקיבל הצעת עבודה בדרבן. בתקופה זו של חייו היו לו דעות די גזעניות לגבי השחורים באפריקה וגם לגבי הודים מהמעמד הנמוך. הוא לא רצה להזדהות איתם ולא ללחום למען החירויות שלהם. למעשה, בזמן התקוממות בני שבט זולו נגד הבריטים הוא שירת בצבא הבריטי (כרופא צבאי) – זאת מתוך אמונה שבתור נתין בריטי הוא מחויב לטובתה של האימפריה. יתרה מזאת, בחזרתו להודו ב-1915 גנדי סייע בגיוס של חיילים הודים למלחמת העולם הראשונה; אז הוא האמין שרכישת מיומנות לחימה היא הדרך הטובה ביותר לזכות בעצמאות שלא על ידי אלימות, שכן רק מי שלמד להילחם יכול להחליט שלא לעשות זאת. לאחר מכן דעתו בסוגיה השתנתה מן הקצה אל הקצה.

כיום מביך לקרוא את המכתבים ואת הדברים של גנדי מתקופת מלחמת העולם השנייה, שבהם הוא קורא להיטלר "ידידי", מתרועע עם מוסוליני וקורא לבריטים שלא להתנגד לפלישה בצורה אלימה – עצה שיעץ גם ליהודים בזמן השואה. גנדי אף שקל לפרקים לתמוך בהצטרפות לקואליציה הנאצית, גם מתוך שנאתו העמוקה לבריטניה הקולוניאלית.

אורוול כתב כי גנדי היה לגמרי חסר הבנה לגבי אופיים של משטרים טוטליטריים: את הפרקטיקה של אי אלימות הוא יכול היה ליישם בעולם של חופש דיבור, כשהוא ידע שקול מחאתו יישמע ברשות הרבים. הוא לא היה יכול לעשות זאת ברוסיה הסובייטית, שבה מתנגדי המשטר נעלמו בן לילה. בחסות הכתר הבריטי, הוא חי בעולם של תגובות אנושיות סבירות ושפויות – עולם שבו אין מקום להיטלר. לכן לוחמי חופש רבים, ביניהם נלסון מנדלה, דחו את דרכו הדוגלת בהימנעות מאלימות בכל מחיר. באותה מידה, גם התוכנית המדינית-כלכלית של גנדי הייתה בלתי מציאותית בעליל בתנאים של הודו. בארץ ענייה וצפופה לא ממליצים על הימנעות לפני נישואין כאמצעי מניעה יחיד. החלום שלו שעשירי הודו יוותרו על כספם ומעמדם מרצונם הטוב נשאר בגדר חלום.

אם לחזור שוב לאורוול, גנדי נותר איש דת פרוש מן העולם שהצליח להפוך את האנרגיה של העשייה הרוחנית לכוח מניע לשינוי חברתי ולשחרור ארצו משעבוד קולוניאלי. את פירות השחרור כבר קטפו אנשים אחרים.

 ————————————————————————————————

השלב השלישי בחקר המלחמה

כיום כבר מותר לומר שהלחימה של בנות הברית נגד היטלר לא הייתה תמיד קדושה, בלי לגלוש להכחשת שואה או לערעור על הצדק ההיסטורי

מצבת לוחמי מלחמת העולם השנייה בארה"ב הולכת ומתמעטת: 16 מיליון אמריקנים לחמו במלחמה ההיא. כאשר צוין לפני עשר שנים יובל השישים למתקפה על מפרץ הפנינים, יותר מחמישה מיליון מהם עוד היו בחיים. כעת נותרו מיליון וחצי ותיקי מלחמה, והמספר מצטמצם בכאלף איש מדי יום. מספר נקודות המבט על מלחמת העולם השנייה, לעומת זאת, רק גדל עם הזמן – ולכך מוקדשת רשימתו של מבקר הספרות הבכיר אדם קירש (Kirsch) ב'ניו יורק טיימס'.

באופן כללי, עדיין מקובל בארה"ב לראות את מלחמת העולם השנייה כדוגמה אולטימטיבית למלחמה ראויה וצודקת. אף הנשיא אובמה, בדבריו על המבצע בלוב, דיבר בצורה נרגשת על חוסר יכולתה של ארה"ב להתעלם מסבל אנושי בארצות אחרות ולהזניח את אחריותה הבינלאומית.

אחד הגורמים המרכזיים לדרך זו של עיצוב הזיכרון הלאומי היא, לדעתו של קירש, ההתמקדות של הזיכרון בגבורתם של החיילים הפשוטים. דוגמה לכך היא סיפורו של לואי זמפריני, איש חיל אוויר שמטוסו הופל מעל האוקיינוס האטלנטי, ושנאלץ להתמודד עם עינויים קשים במחנה השבויים היפני. ברם, שואל קירש, האם אמריקנים כיום בשלים להכיל גם את הזיכרון המתייחס לעמיתיו הטייסים של זמפריני האחראים ל"מבצע עמורה" – ההפצצות של המבורג שהביאו למותם של כ-40 אלף אזרחים ולהחרבתה של העיר כולה?

היסטוריונים עכשוויים של מלחמת העולם השנייה בשלים יותר לשאול שאלות מאתגרות, שאינן כרוכות בהכרח ברוויזיוניזם היסטורי או בהכחשת שואה. שאלות כאלה הן, למשל, האם הלוחמה של בנות-הברית הייתה יותר מאשר סיוע ללוחמה הסובייטית המאסיבית? האם ההתנגשות בין ברית המועצות לגרמניה לא הייתה לוחמה בין שני משטרי רוע, שבה בחר המערב להצטרף לאחד מהם כדי להכות את האחר? גם צ'רצ'יל אינו נמלט מביקורת מאוחרת, הנשמעת אפילו מפי איש ימין מובהק כפט ביוקנן. הלה טוען כי צ'רצ'יל עשה טעות בכך שגרר את אנגליה למלחמה נגד היטלר, ומותח קו רעיוני משם ועד לגרירת ארה"ב ללוחמה בעיראק. ולבסוף: ההפצצות של בנות הברית על הערים הגרמניות, תוך נטילת חייהם של עשרות אלפי אזרחים גרמנים, תופסות כיום מקום נכבד יותר בכתיבת קורות המלחמה, תוך כדי תיאור מראות קשים מנשוא מתקופת ההפגזות.

לדעתו של קירש, חקר מלחמת העולם השנייה עבר מעין שלושה שלבים: לאלו שלחמו בה היה ברור שבנות הברית השמידו המוני אזרחים גרמנים, שצ'רצ'יל הגן על האימפריאליזם לא פחות מאשר על הדמוקרטיה ושהצבא האדום שחרר את אירופה בפקודתו של סטאלין. בשלב השני נוצר מיתוס העל של המלחמה היפה, הראויה והצודקת. כעת אנו מגיעים לשלב השלישי – וחוזרים להכיל את המורכבות הגדולה. בסך הכול, קורות הניצחון של המערב על היטלר מלמדים שהדרך היחידה שבה דמוקרטיה יכולה להגן על עצמה מפני דיקטטורה אלימה היא להילחם בה. ללוחמים שחיים עדיין איתנו יש כל הסיבות להיות גאים על חלקם במלחמה הראויה והצודקת.

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט בסיון תשע"א, 1.7.2011